כמו שיר בשעת לילה

הי הדר, מה שלומך?

הי יובל ☺ אני בסדר ואתה?

לא רע, עמוס כרגיל במיליון דברים. אז מה, שתי תערוכות בבת אחת? איך זה קרה?

האמת שיוצא ככה תמיד, אם זה כבר קורה אז שתיים במקביל. אולי עניין של מצב רוח

יש מצב… בואי רגע נעשה סדר ותספרי על התערוכות – איפה, מה הן כוללות ומה את מציגה בכל אחת

או קי. אז יש בא-לה רמפה בקרית המלאכה תערוכה שהיא יותר הצבה, נקרא לזה, עבודת קיר גדולה שזה משהו יחסית חדש בעבורי, מעבר מהספרים והעבודות הקטנות… שיר יפת, אמנית וחברה, שיתפה איתי פעולה ויחד יצרנו קולאז׳ בשם ״פנוטיפ״. זה שיתוף פעולה של טכניקות עבודה וכל מיני חיבורים משונים של גדלים. ההשראה הייתה הסביבה של המקום, אזור הגלריות המפואר, והעבודה משלבת רישום וצילום והדבקות וזירוקס ועוד דברים…

התערוכה השנייה היא ״ערש״ והיא מוצגת בחלל הפנימי של גלריה תיאטרון החנות (את התערוכה אצרה עלינא דקל, ובוויטרינות של הגלריה יש עוד שתי תערוכות של האמניות לי ברבו ואלונה וגר). התערוכה מורכבת מעיבודים חדשים של כמה עבודות שנעשו ל״אנדרומדה נרדמת״, הרומן הגרפי שלי: נוצרה עלילה שאני רואה אותה כמו שיר כזה בשעת לילה, וגם כאן העבודות הוגדלו מאוד מפורמט הספר.

זה מציג את הדברים באור אחר, גם ליטרלית. מאוד חשוך שם בתיאטרון

אנדרומדה נרדמת הוא פרויקט הגמר שלך במנשר. נכון? איך קרה שהוא קם לתחייה פתאום?

להרגשתי הוא כל הזמן חי… יש שם המון המון עבודות ונושאים ולא מיציתי את הנושא. זה התחיל כפרוייקט הגמר אבל פיתחתי אותו לפני שהוא יצא לאור, והיו לו כמה תערוכות, בכל אחת עבודות שונות בהקשרים אחרים

״אנדרומדה נרדמת״ מבוסס על טקסט מאת שחר גלק שמספר על איש יוצא מתוך הים כשהוא מחזיק בילד קטן. הוא נותן את הילד לאברם שנמצא במקרה על החוף. משם ממשיך הסיפור תוך מה שנראה כמו השתלשלות אירועים אקראית ושרירותית, אירועים הסובבים שלושה גיבורים, לכל אחד הסיפור שלו, שלושתם גברים מרוסקים שמחפשים את החתיכה שתשלים.

הסיפורים נקשרים סביב הופעתו של הילד הקטן. הים והעיר מלווים אותם ומניעים את העלילה כשחקנים בטרגדיה יוונית – הים כאל כל יכול והעיר, כמקהלה הצופה מהצד בחוסר אונים.

אבל האמת שאני לא חושבת שאפשר לעשות תקציר מילולי לרומן גרפי. מבין למה?

כן ולא. אני מאמין שאפשר לעשות תקציר להכל… אבל זה אני

אולי זו תחושה אינדוידואלית באמת. אני חושבת שאם לא קוראים ממש את הספר, אי אפשר באמת לדעת על מה הוא. תחשוב שגם רוב הטקסט הוא ויזואלי… יש דברים שאי אפשר להגדיר במילים, וגם אני כמוך אוהבת מילים, אבל בכל זאת

ברור! איך היה המעבר לפורמט גדול? כי באמת, כשמעתי לראשונה שזה מה שאת מציגה, הסתקרנתי לראות איך זה יהיה, כי יש משהו מאד אינטימי בסגנון ובעבודות שלך

זה נשאר מאוד אינטימי גם בחיבור לחלל הקטן והחשוך של התאטרון…

וב-א-לה-רמפה?

שם באמת יש מה לפתור מבחינתי, במובן של הרישום. אבל המחשבה שלי על מעבר לגודל יותר גדול היא שזה פשוט נותן יותר מקום להכניס עוד ועוד פרטים לעבודה. אז עדיין צריכים להתקרב, והאינטימיות נשמרת, אבל אולי בניגוד לספר כאן גם יש אופציה לסוג צפייה אחר

אז אני רוצה לשאול שאלה אחרת – זו לא הפעם הראשונה שאת מציגה עבודות בגלריות וחללי אמנות, ומעניין אותי המעבר שלך ממה שלכאורה מוגדר כאיור פרופר, למה שנגדיר כרגע כאמנות. את מזהה הבדל בגישה שלך ובעבודה מאז שסיימת את הלימודים להיום?

העניינים האלו של להגדיר או להבין ממש מסובכים, אבל אני מבינה את הצורך להגדיר ולהפריד. אני חושבת שבאופי שלי אני יוצרת כאמנית של כמה תחומים, יותר מאשר מאיירת. איור הוא חלק מהאמנות שלי, גם כתיבה. והבילבול הזה של ההגדרות גרם לי גם ללכת ללמוד בתוכנית ללימודי המשך באמנות של המדרשה.

עכשיו דברים קצת יותר מסודרים לי בראש: אני עוסקת בכמה סוגי אמנות, כולל מוזיקה, ולהיות תחת הגדרה מקצועית של תחום אחד מדכא אותך מבפנים. חשוב להבין את החיבור האפשרי בין כל דרכי הפעולה, שלא ישארו מקופחים

גם מוזיקה??? את זה לא ידעתי. את מנגנת?

אני שרה

מגניב!

זנחתי את התחום וכבר שנים שאני לא עוסקת בזה, זה מאוד חסר לי, אבל אין זמן כשמנסים להיבנות תחום אחר שכביכול סותר. אבל הנה, זה לא חייב להיות סותר אם לא נכנעים להגדרות

בדיוק בגלל זה שאלתי אם את מזהה הבדל בגישה שלך ובעבודות שלך מאז שסיימת את הלימודים להיום? אם משהו השתנה בגישה או בסגנון

הייתי צעירה בחמש שנים, וכך גם מבחינת ידע. אם דברים לא היו משתנים בגישה זה היה לא כל כך טוב. נראה לי שבכל תחום ☺

אז הגישה לא שונה, זה משהו פנימי, אבל ההבנה של הצרכים נאספת עם הזמן ועם הרבה ניסוי וטעייה. מבחינתי מה שמשתנה בעיקר הוא היכולת לבטא את הדברים. שמשתפרת, להרגשתי לפחות

אז מה חשוב לך מבחינת התגובות של הקהל בתערוכות, מעבר לזה שיאהבו כמובן? מה החוויה שאת מיעדת להם מבחינתך?

חשוב לי ליצור וחשוב לי להשתנות (לטובה), ואולי הצורך שיאהבו הוא העובדה שאם יש קבלה של הסביבה אז היא תיתן בדרך זו או אחרת מקום ואפשרות להמשיך ליצור. מה שמשמח אותי בתגובות של אנשים הוא די פשוט: אם מישהו מאוד התחבר, מתרגש, מרגיש הזדהות. זה בסיסי וקלישאתי אבל זו האמת. ההרגשה שעוד מישהו מבין משהו כמוך, אפילו אם זה לא בדיוק. נראה לי שכל יוצר שלא יוצר למגרה ומוציא את הדברים החוצה מחפש איזושהי הבנה, לא?

אולי לא. אני נכנסת לעניינים פסיכולוגים מדי אז אעצור כאן

לול… מה אם כך הדבר הבא? על מה את עובדת בימים אלו?

זה סוד. סתם… כלומר בערך סתם, קשה לדבר על משהו שלא בטוח שיצליח

נמתין בסבלנות. מה עוד חשוב להגיד לפני שמסיימים?

ביום שבת (19.3) ב-20:00 יתקיים שיח גלריה בתערוכה ״ערש״ בגלריה תיאטרון החנות, יחד עם לי ברבו ואלונה וגר. זה היום האחרון בו ניתן לראות את התערוכה שלי. מעבר לכך יש לי פרוייקט שאני מאוד מושקעת בו מכמה כיוונים, אבל אני יכולה להגיד שחוץ ממנו תכף יוצא גליון חדש של ״האמדראם״ (!) דרך מגזין החוטם.

הו! תגידי על זה משהו

חמישה סיפורים חדשים, אחד מהם שלי, בנושא ״שלג״, ובחבורה נמצאים גם קרן כץ, עומר הופמן, הילה נועם ודן אלון. אבל אתה יודע את זה ☺

וזה הפרוייקט הרביעי שלנו יחד. השלישי ייצא בעתיד, אחרי הרביעי, אם יש בזה הגיון…

אף פעם לא חיפשתי יותר מידי הגיון אצל אמנים (זו מחמאה, כן?)

ברור