טישו וגלידה וקלישאות אחרות

מיכלי גלידה ריקים וחבילת טישו שחלק מדייריה־לשעבר מונחים קמוטים מסביב, מרכיבים את המיצב של אפרת קדם The Breakup, בתערוכה ״מתוקות מתות״ שנפתחה לפני כשבועיים במשכן האמנים בהרצליה. הם מונחים על גבי פודיום קטן ופשוט, ולא פעם ניגש מי מהצופים ומנסה לפנות קצת מהפסולת כדי להישען, רגע לפני שנוחתת ההבנה – שזו האמנות. האמנם? טישו והאגן דאז?

באמצעים פשוטים ומיידיים קדם מייצרת את קלישאת הפרידה ההוליוודית, של האישה המתייפחת ומתנחמת בזלילה. המחקר החזותי של קדם מאפשר מבט על הסביבה התרבותית בה אנו חיים על ידי התמקדות באיזוטרי ובבלתי מורגש. קדם למדה במדרשה ולימודי המשך בבצלאל וחזרה לאחרונה משהות של שבע שנים בארה״ב, בפרינסטון ומנהטן, שם נוצרו העבודות המוצגות בתערוכה.

אפרת קדם, The Breakup

רשא עספור, וידויה של מכורה לבריאות

הדמות הבלתי נראית של האישה הממתיקה יגונה בגלידה, נתקלת בייצוג ההופכי שלה בעבודתה של רשא עספור ״וידויה של מכורה לבריאות״. עספור מציגה יומן מצולם המציע הצצה לעולמה של אישה צעירה, תחת משטר גוף ונפש שהיא מאמצת, לוקחת על עצמה ומשתעבדת לו. היא מתעדת את משטר הדיאטה הקפדני שלה לאורך למעלה משנה. על קיר אחד מאות דיוקנאות זהים של עספור, שצולמו מדי יום בחדרה, שבהם, למרבה הצער והאירוניה, לא נראה שינוי מהותי במשקלה. על הקיר מנגד תצלומי מנות המזון שהיא אכלה לאורך התקופה – צלחות מאוזנות צבעונית וקלורית.

יש משהו סימבולי בידיעה שהצילום הפך למעשה לחלק מההתמכרות, שהרי בעידן הצילום האובססיבי, מדוע לא להוסיף קצת הפרעה קומפולסיבית ו״לנרמל״ את הסיטואציה תחת כותרת של פרויקט אמנותי. בכול בוקר הצטלמה לבושה באותו בגד ים ובאותה נקודה בחדרה (עם אותו כיסוי מיטה ואותו ארון ברקע). בכל יום צילמה את ארוחותיה – שהוכנו על פי תפריט מאוד מדויק (שגם מנע ממנה לאכול ״סתם ארוחה״ עם חברים). את התוצאה הציגה לראשונה בתערוכת הגמר של לימודיה במחלקה לצילום בבצלאל. כעת, בהקשר התערוכה עולה ביתר שאת השאלה האם זו בריאות? ומה חשוב יותר – הבריאות או השיעבוד לבריאות? ההתמכרות או התוצאה הרצויה – להיות רזה יותר, כמובן.

״אנחנו חיים בעיצומם של זמנים רועשים. תנועת metoo# פרצה סכר שתיקה והביאה לשיטפון של וידויים פומביים בטווח רחב – שכולל הטרדה, ניצול, השפלה ואונס. קמפיין metoo# הוא חשוב אבל הוא גורם לנו לראות את הנשים רק במעמד הקורבן – בהקשר של ניצול מיני והגברים שפגעו בהן, בעיקר המפורסמים שבהם. על הדרך הוא משטיח נשים והופך אותן לקורבנות אנונימיים״, אומר האוצר ומנהל משכן האמנים רן קסמי־אילן. ״עדיין מוקדם לדעת אם בסופו של התהליך הוא יתרום לשינוי חברתי, לשוויון ולקריאה מחודשת של מקומן של נשים בחברה המערבית, או שההתעוררות הזו תבלע על ידי המערכת הכלכלית שבה אנו חיים״. 

האוצר, רן קסמי־אילן: ״זו תערוכה רק של אמניות, שיש בה עניין מכוון להציף את הנושאים הבלתי מדוברים, In your face. זו לא תערוכת יום האישה שהייתם שמים בפרונט״

פאולינה פוקיטה ומינה האוקה

התערוכה ״מתוקות מתות״ נפתחה במכוון בסמוך ליום האישה הבין־לאומי, מתוך רצון לכוון זרקור לא רק לאמנות של נשים, אלא לעיסוק של אמניות במקומן של נשים בשולי התודעה והחברה. ״זו תערוכה רק של אמניות, שיש בה עניין מכוון להציף את הנושאים הבלתי מדוברים, In your face״, אומר קסמי־אילן. ״אני לא אוהב גטאות, מגדריים או בכלל. זו לא תערוכת יום האישה שהייתם שמים בפרונט כדי ׳להעצים נשים׳. כל אחת מהדמויות שיצרו שבע האמניות בתערוכה הן נשים שאנחנו לא רואים או דמויות נשים סטריאוטיפיות, חסרות זהות קונקרטית, בין אם זו מזכירה, אישה בשדרה החמישית, אישה בחדר לידה, אישה בזנות או אישה בלתי נראית״.

חומר הגלם של היוצרות בתערוכה הוא הדרך שבה נשים מיוצגות בתרבות הפופולרית, תבניות נשיות שטוחות ונוחות לעיכול, המוגשות לצריכה על ידי תרבות קפיטליסטית מערבית. ״האמניות חושפות את המערכת המייצרת את הדימויים הריקים הללו, אך גם את החיים האפשריים בתוך המערכת הזו״, הוא אומר.

אפרת רובינשטיין תיעדה את עצמה בעבודתה כפקידת קבלה בבניין משרדים. חנוטה בחליפת מדים ג׳נרית המסתירה את זרועותיה שופעות הקעקועים, היא ניצבת בעמדה השקופה, מאחורי החלונות השקופים ומעבירה את ימיה ללא קשר עין ממשי עם המציאות. העבודה הזמנית שמצאה בתקופת לימודי התואר השני בבצלאל הפכה למעין לימבו – מצב ביניים שבו הייתה לכודה לפני שתצא אל ״החיים האמיתיים״. בעבודת וידאו סמוכה היא מציגה כלבלב שנלכד בחלון ראווה, בין וילון אדום כבד לזגוגית המשקיפה לרחוב, והוא מסתער מדי פעם על החלון בנביחות נואשות ומתוסכלות. ההשוואה בין השניים – הפקידה הלכודה והכנועה והכלבלב הלכוד והמתמרד – בלתי נמנעת.

סרט הווידאו ״The Horizon״ של האמנית הקרואטית מיה קולה, משתמש בסצינה קולנועית מוכרת ומשועתקת למכביר בה הגיבור נאחז בשארית כוחותיו באדן חלון של גורד שחקים, תלוי בין שמיים וארץ. זוהי הפעם הראשונה שעבודתה מוצגת בישראל. את מקום הגיבור תופסת גיבורה. זווית הצילום מציבה את הצופה כמי שרואה אותה מלמעלה, כמי שיכול להציל אותה.

עבודה אחרת, של פאולינה פוקיטה (מליטא) ומינה האוקה (מפינלנד) New Girl in Town היא הקרנת וידאו המורכבת מתצלומים של עשרות שלטים של ״פרסום עצמי״ שנעשו על ידי עובדים/ות בבתי זונות ברובע הסוהו של לונדון. פוקיטה והאוקה, ״חדשות בעיר״ בעצמן, עוקבות אחר העיצוב הילדותי של השלטים – על שגיאות הכתיב וקישוטי פרחים ולבבות – שפעמים רבות עולה מהם תמימות העומדת בניגוד חריף לעסק הנצלני והמיני אותו הם מפרסמים. 

אפרת קדם, The Breakup

The post טישו וגלידה וקלישאות אחרות appeared first on מגזין פורטפוליו.