התערוכה המשפט של רונית פורת, (נ׳ 1975, קיבוץ כפר גלעדי), זוכת פרס לורן ומיטשל פרסר לצלם ישראלי צעיר לשנת 2017, היא השלישית בטרילוגיית תערוכות העוסקת בנערת רחוב גרמנייה, שהפכה לרוצחת אחרי שנפלה קורבן לסוטה מין. פריץ אולבריך, שען וצלם חובב שחי בברלין בשנות ה־20, הקים סטודיו לצילום בחדר האחורי של חנותו. אל חדר זה הוא פיתה יותר מ־1,000 נערות ונשים צעירות והציע להן תשלום תמורת תצלומי עירום בתנוחות המחקות סצנות מיתולוגיות, לסביות או סאדו־מזוכיסטיות. בחלק מהמקרים אולבריך הצטלם עם הדוגמניות ואף סחר בתצלומים.
לישן ניומן באה מבית עני. בגיל 15 נקלעה לסדנתו ובמשך שנה הצטלמה וגם חלקה את יצועו. אלא שבמקביל זממה לשדוד את אולבריך שהיה אז בן 57 ושכנעה את בן זוגה, ריצ׳רד סטופל, מובטל צעיר בן 22, לבצע את השוד תמורת 28 מארק. בינואר 1931 פרצו סטופל וחברו אריך בנזיגר באישון לילה לסדנה בזמן שניומן ישנה לצדו של אולבריך. עם צלצול השעונים, כנראה בחצות, הופרעה פעולתם וברגע של בהלה, הם חנקו בעזרת כרית את השען־צלם. סטופל נידון למוות, בנזיגר לשש שנות מאסר וניומן נידונה לשמונה שנות מאסר, כשהיא בהריון, במשפט שזכה לכיסוי תקשורתי נרחב בעיתונים ולפרשנויות של מומחי סקסולוגיה ופסיכואנליטיקאים בני התקופה.
התערוכה הראשונה ״צייד הזמן״ (2016) הציגה את הסיפור השערורייתי. התערוכה השנייה ״מר אולבריך והעלמה נוימן״ (2017), הציגה את הרצח והתערוכה הנוכחית מתמקדת בהליך המשפטי ותוצאותיו. רצף התערוכות בעקבות סיפור אחד, שולי מבחינה היסטורית, מזמן מסע בעקבות דפוסי התנהגות אנושיים, תשוקות ופנטזיות מודחקות, משחקי שליטה וכוח, פיתוי ואלימות. העבודות מעלות שאלות בנוגע לאופן שבו אנחנו תופסים את העולם דרך הצילום, כוחו של המדיום והאפשרויות הגלומות בו.
דרך מושגים כגון מקור, התערבות, שעתוק ואופני ניסוח, הפצה ושינוי של דימויים, פורת מנסה לברר כיצד צורכים צילום, באיזה אופן אנחנו זוכרים וכיצד פועל ארכיון הזיכרון שנאסף באין־סוף דימויים. התערוכה מורכבת מעשרות קולאז׳ים, ממקורות שונים כמו האינטרנט, ספרי היסטוריה ומגזינים ישנים. פורת מערבבת זמנים, ומטשטשת סדרים, התמונות הדוקומנטריות עוברות טרנספורמציה, מתרחקות מהמקור האינפורמטיבי ומובילות את הצופה מעולם קונקרטי לעולם רגשי.
במרכז הגלריה נבנה מתקן המזכיר תא של צילום נקב (קמרה אובסקורה) ובתוכו אוביקט המחקה את צורתו של פרקסינוסקופ, מתקן המדמה אנימציה מהמאה ה־19. הצופה מוזמן להיכנס פנימה, להציץ ולהישאר. בתוך המתקן יש שלושה פנסי קסם שאינם נעים והדימוי, במקום להתאחד, מתפרק בתנועה ובצורה. בכתב ידה מוסיפה פורת ישירות על הקיר משפטים שקשורים לסיפור הרצח או מתוך הביוגרפיה שלה.
מידע מתערבב במידע, היסטוריה בהיסטוריה, עובדות נמהלות בדמיון ובבדיה. הצופים מנסים לפענח את מערכת הסימנים שהיא יוצרת, לרוב ללא הצלחה. עבודתה של פורת מצטרפת לעיסוק הענף במושג הארכיון כמפגש של נרטיבים קולקטיביים הניתנים להפעלה ולקריאה מחודשת, וכופה עלינו להכיר בכך שהעבר, שאליו אנו מתאווים כל כך, נידון לחמוק מאתנו ללא הרף.
נעילה: 1.9.2018
The post ״המשפט״ של רונית פורת במוזיאון תל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.
