תמונה קבוצתית עם גברת: האוצרת אגניישקה יקובסון מתבוננת בעיצוב כחלק מהטבע

מה משותף למעצבים בלטביה, בנורבגיה, באיסלנד ובפולין? ומה בעצם מפריד ביניהם? התשובה לשתי השאלות, ע״פ ד״ר אגניישקה יקובסון, היא הים הבלטי. התערוכה שאצרה Roundabout Baltic נולדה ממחקר על המקורות השונים של עיצוב במדינות הסובבות את הים הבלטי, והייתה ניסיון לתת להם ביטוי ופרשנות ויזואלית. ״תוך כדי העבודה הבנתי שזהו למעשה פרויקט אמנותי, והחפצים שאספתי מהמעצבים – פריטי העיצוב שהוצגו בתערוכה – הם כלי הציור שלי״, אומרת יקובסון, אוצרת וחוקרת עיצוב מפולין, ששכללה את נקודת המבט האוצרותית לכלל אמנות משלה.

״אני עובדת על התפר שבין אמנות ועיצוב, דימוי וטקסט״ היא אומרת. ״כאוצרת אני מנסה להבין את המקורות של המעצבים – איפה הם גדלו, מה ניסיון החיים שלהם, מה מקורות התרבות וההשראה שלהם. דרך החפצים, החומרים והטכנולוגיות אני מנסה לחקור גם את רוח המעצבים ואורח המחשבה שלהם. ברובד הוויזואלי אני לא בהכרח נצמדת לסיפור של כל פריט בנפרד, אלא מנסה למצוא הקשרים שיוליכו את קו המחשבה שלי״. בהתאם לכך, התוצאה היא לעתים קרובות אסוציאטיבית יותר מדידקטית, ויש לכך יתרונות בולטים במפגש עם הקהל.

יקובסון ביקרה בארץ לאחרונה כאורחת התוכנית ללימודי אוצרות בעיצוב בשנקר. היא מגיעה לכאן בעקבות קשר מקצועי ארוך שנים עם גלית גאון, העומדת בראש התוכנית לאוצרות, ובעת ביקורה הרצתה והעבירה סדנה מעשית לתלמידי התוכנית. בפעם הראשונה ביקרה יקובסון בארץ ב־2011, כשגאון, אז בתפקיד האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון, הזמינה אותה לאצור תערוכה מקיפה של עיצוב מארצות מזרח אירופה במוזיאון.

אגניישקה יקובסון (במרכז התמונה) בסדנה בשנקר עם גלית גאון ותלמידי התוכנית לאוצרות בעיצוב

״כשנפגשנו לראשונה גלית ואני, לפני כעשור, עבדתי על סדרת תערוכות שהתמקדה בהתבוננות על פולין מהיבטים של עיצוב עכשווי. הראשונה שבהן, Polska Home, התמקדה במוצרים חדשים שנעשו עם מוטיבים וחומרים בהשראת ריהוט ופריטים המסורתיים. הסתבר שלא מעט מעצבים אימצו סממנים מסורתיים ושילבו אותם בעיצוב עכשווי, כחלק מזיקה למורשת.

״אחריה הייתה התערוכה Un-Polished – שהוצגה לראשונה בבריסל, בירת האיחוד האירופי, והתמקדה בקראפט, באלתור ובהשראה מקומית. בעיצוב הצעיר בפולין יש הרבה חוש הומור ואירוניה עצמית – וזה היה חלק משמעותי באופיים של הפריטים שהצגנו. התערוכה הייתה להיט ורצה כמה שנים ברחבי העולם, אבל אז הבנו שהיא כבר לא משקפת את המציאות הקיימת, שהשתנתה עם הזמן.

״בעקבות זאת נולדה תערוכת המשך – Polished Up – שבה הושם הדגש על הקשר של מעצבים בפיתוח עם תעשייה מתוחכמת יותר שצמחה בעשורים האחרונים. אחרי כשנתיים ראינו שוב שחלו שינויים ברוח העיצוב המקומי ועשינו את התערוכה Moderna (בשנים 2015־2016), שבה היה דיבור על עיצוב, תעשייה וקראפט.

״בעיצוב הפולני כיום יש מספר פריטים איקוניים ומזוהים יחסית. אבל אולי הדבר המזוהה ביותר עם העיצוב העכשווי בפולין הוא האלתור והתושייה, שנולדו כתוצאה מכורח. זו דרך לפתרון בעיות כשרוצים לעשות דברים במחסור. ואני מאמינה שזה יהיה נכון רק לעוד 5־6 שנים״.

שורשים משותפים

התערוכה ״שורשים משותפים״ שהוצגה במוזיאון העיצוב חולון החלה מהתבוננות בעיצוב מקומי שהתפתח במקביל במדינות שונות במרכז אירופה בתחילת המילניום. כמו פולין, האזור הנרחב כולו עבר אז שינויים חברתיים, כלכליים ופוליטיים ונמצא במעין ״סיבוב שלישי״ של הוויית החיים מאז אמצע מאה ה־20 – אחרי מלחמת העולם השנייה, השלטון הקומוניסטי והתעוררות מחודשת של דמוקרטיה וקפיטליזם.

״מתוך המחקר עלה הדמיון הרב בתנאי החיים והשינויים שחלו בהם, שהביא מעצבים במקומות שונים לעסוק בבעיות דומות ולעשות בחירות דומות. היה מדהים לגלות איך רעיונות דומים צומחים בלי כל קשר בסלובניה, ברומניה ובפולין – היו דברים שנראו כאילו יצאו מאותו הסטודיו, למרות שהפרידו ביניהם אלפי קילומטרים. החומרים נאספו מ־11 מדינות וכשהגענו לכאן והסתכלנו על העיצוב הישראלי, היה נראה כאילו יכולנו לשלב את העיצוב המקומי כמדינה ה־12 בלי שום בעיה״, אומרת יקובסון וגאון מוסיפה: ״בהקשר המקומי של מוזיאון הייתה דילמה אם להכניס את ישראל והחלטנו לדבוק בהקשר הגיאוגרפי״.

את הדמיון הן מסבירות בכך שגם בישראל הייתה מורשת דומה, של עולים שהגיעו מארצות מזרח אירופה ושל מעבר מסגנון חיים סוציאליסטי לתרבות שפע. יקובסון מציינת, שבתקופת התפר בין השלטון הקומוניסטי לעכשווי היה שימור של יידע שכעת הולך ונעלם. ״יש מלאכת יד שהדור שלי עוד יודע, כי כילדים למדנו לסרוג ולרקום ולתקן דברים – כי היה בכך צורך. אלה כישורים שהיום בצרפת ובהולנד יש קורסים מיוחדים ללמוד אותם״. הטרנד הנוכחי של שילוב קראפט בעיצוב ובתהליכי ייצור הוא חלק מנוסטלגיה ומאידאולוגיה של שימור. 

צילומי הכנה לתערוכה Roundabout Baltic (צילומים מ״ל)

״כאוצרת אני מרגישה כאילו אני קולפת בצל – בכל שלב שנראה לי שאני מבינה ויודעת ושולטת במשהו – מיד אני מגלה עוד שכבה של מידע ומשמעויות. והכל גם משתנה בזמן, והזמן רץ. התערוכה שהצגנו בישראל שימשה לי כטריגר לחשוב על הזהות הוויזואלית של דברים ועל המשותף והדמיון בין חיים במקומות שונים. למעשה כך פתחתי את הטקסט לתערוכה: שלושה מעצבים בשלוש מדינות שונות באותו זמן עשו את אותו הדבר – בפולין, בצ׳כיה ובליטא – גופי תאורה עשויים בקליעה או סריגה. כאילו המעצבים לקחו על עצמם אחריות לשמר ולהעלות את הקראפט, ואפילו למנוע אבטלה ופחות חושבים על הצלחה כלכלית. אלה פרויקטים שסיפקו עבודה לתושבים מקומיים שאין להם מיומנויות להשתלב בכלכלה החדשה.

״הרי לא מדובר בריגול תעשייתי, אנשים פשוט חושבים על דברים ומגיעים לאותן מסקנות. זהו טרנד שמשקף את רוח התקופה – 10 שנים אחרי התמוססות המשטרים הקומוניסטיים – כנראה שהתהליכים ובתי הגידול של הרעיונות היו דומים במידת מה. בכל המדינות האלה במשך שנים רבות אנשים לא חשבו כמעט על ׳איזו ספה הם רוצים׳ אלא רק להשיג ספה היה אתגר כלכלי. בתקופה הקומוניסטית מה שהוביל את עיצוב הבית היה חשיבה פונקציונלית־פרקטית בלבד, ללא השפע, שפותח מקום לרעיונות, לאפשרויות בחירה״.

רעיונות צומחים בטבע

לאחר סדרת התערוכות שהתמקדו במציאות העיצובית במזרח אירופה המתחדשת, פנתה יקובסון לכיוון חדש והחלה לחקור את השורשים הוויזואליים של עיצוב. ״בתערוכה Materia Primaעבדתי עם צילומי אוויר והבחנתי שעיצוב של פריטים רבים עוקב ומחקה צורניות וטקסטורות בטבע. צורות הקרח המצטבר על הנהר בזמן שהוא קופא דומות כל כך למפיות קרושה, הטקסטורה של כדי חימר דומה לשדות חרושים או לפריחה. זו הייתה בעיניי פריצת דרך במחקר החזותי. גם חומרי העיצוב הראשוניים – המטריה פרימה – הם חומרים מהטבע: עץ, קש, חול, אבן. באופן מודע או שלא, מעצבים מושפעים מהסביבה ומהנוף״.

כאשר התערוכה הוצגה בדנמרק, ליד הים, החל לנבוט הרעיון של תערוכה שהים במרכזה. ״אני נולדתי בגדנסק ויש לי סנטימנטים לערי חוף״, אומרת יקובסון. ״פתאום חשבתי על הקשר של מקומות ואנשים לחוף והחלטתי לעשות תערוכה שמתחקה אחר טיול של אדם מהבית אל הים, עם עיצוב משמונה מדינות לחופי הים הבלטי״.

התערוכה Roundabout Baltic שהוצגה במהלך 2016־17 נדדה בין מאלמו שבשוודיה, דרך ליטא ולטביה, רייקיאוויק בירת איסלנד והסתיימה בפולין. ״השאלה, שאלת המחקר, הייתה מה אם בכלל יש לנו במשותף? הרי מדובר במדינות שנמצאות במצב שונה, יש להן ממשל שונה, כלכלה אחרת, תרבות ושפה שונות – והים יוצר ניתוק ביניהן (אולי בעבר הוא חיבר). תוך כדי העבודה הבנתי שלמעשה זהו פרויקט אמנותי והחפצים, פריטי העיצוב הם כלי הציור שלי. שלחתי יותר ממאה פניות ולבסוף עבדתי עם 46 מעצבים, ומתוך מאות אובייקטים ואפשרויות הייתי צריכה לצמצם את הבחירה ׳להיפרד מאהוביי׳, וצמצמתי הכול עד ל־80 מוצגים נבחרים. חיפשתי את הטיפולוגיה של הדברים ובסופו של דבר בחרתי שש קבוצות והחלטתי לארגן את הכול כטיול בטבע – מתחילים במרכז הארץ ועוברים במרחבים הפתוחים של יערות הרים, נחלים וערים ואז חופים, ואחריהם הים, החיים שמתחת למים והדרמה של האופק״.

״לפני שהתערוכה התחילה לנדוד קיבצתי את החפצים בכל אחת מהקבוצות ל׳צילום קבוצתי׳ על רקע מפעל ברזל נטוש בצפון פולין. תערוכות של עיצוב צריכות לספר את הסיפור. אפשר ללוות אותו בטקסט שפונה לרובד אסוציאטיבי״. מכיוון שנקודת המוצא הייתה אסוציאטיבית ואישית, החליטה יקובסון – באופן חריג מבחינתה – לכתוב את סיפורה האישי, כיצד התעצב עולמה והדמיון הפרטי שלה, וצירפה מעין הרהור אישי לכל אחד מפרקי התערוכה. ״לראשונה הייתי צריכה לנתק קצת את החשיבה הביקורתית, המקצועית ולהתבונן במשקפיים של האישי. חשבתי שזה מטורף קצת, אבל גיליתי שיוצרים גדולים וחשובים, כמו טובה ינסן וקארל צ׳פק, תיארו את הטבע בדומה לתיאור שלי.

״ההחלטה לארגן התערוכה לפי פרקים ויזואליים ולא לפי ארצות הובילה לכך שרק כשכתבתי את הביוגרפיות של המעצבים לקטלוג, עלה מהן הקשר הפנימי של המעצבים לעמיתיהם בארץ זו או אחרת. בסופו של דבר יש משהו משותף ב־DNA של עיצוב במדינות הצפוניות והקרות הללו, וזה ניכר בהיגיון הוויזואלי והפנימי – בחומרים בצבעוניות בצורניות ובקראפט. גם למעצבים היה חשוב לראות את הפריטים שלהם בהקשר ובו זמנית מבעד לעיניים זרות. היו מי שאמרו ׳לא חשבתי על עצמי בצורה כזו אבל יש צדק בדברייך׳״.

״חשוב במיוחד כשמתכננים תערוכות נודדות להתארגן בקונספט שיכול לעבוד בכל מקום ובתנאי שטח שונים – כדי שלא לעשות את זה בכל פעם מהתחלה ושיהיה קל לאריזה והובלה. למשל הכנת הטקסטים באופן שמאפשר אחידות, הכנת סטנדים בעלי אחידות מסוימת, שאפשר לעבוד איתם. בחרתי מפתח צבעים קבוע שליווה את שש קבוצות התוכן והזמנתי שולחנות עגולים בשלושה גדלים ובשלושה גבהים, שמאפשרים העמדה מודולרית, אבל תואמת״.

במאלמו, שבה נפתחה התערוכה לראשונה, ארגנה את המוצגים בקבוצות צפופות; בריגה העמידה אותם בטורים והטקסט, על באנר ארוך, בראש כל אחד מהטורים. בתחנה האחרונה החלל לא התאים להצבת השולחנות ונבחרו במקומם שטיחים עגולים על הרצפה. ״המעבר מחלל לחלל חייב תכנון מחודש של תנועת הקהל והמפגש שלו עם האובייקטים וגיליתי שהתצוגה קירבה את הפריטים לאנשים ועוררה שיחות. אנשים הרגישו משהו, לא רק ׳יפה / לא יפה׳, ׳כזה אני רוצה הביתה וכזה פחות׳, הם דיברו על האופי והמהות של הדברים עצמם. הקשר בין הפריטים כנראה עבד״.

הצורה והפונקציה הולכות לבית הספר

 School of Form – בית הספר לעיצוב בפוזנן שיקובסון נמנית על צוות ההקמה וההובלה שלו, שואף לגבש מודל חדש של לימודים אקדמיים בתחומי העיצוב. בבית הספר הצעיר, שהוקם ב־2011, פועלות ארבע מחלקות: עיצוב תעשייתי, תקשורת חזותית, עיצוב אופנה ו־Domestic Design – עיצוב ביתי, בתרגום חופשי. במקום ההגדרה המקובלת של עיצוב פנים, המתמקד באסתטיקה ולייף סטייל, כאן מתמקדים, לדבריה ״ביחסים בין אנשים והחפצים שהם חיים עימם״. הסטודנטים עוסקים בעיצוב שבמערכת האקדמית בארץ נהוג לכנותו ״עיצוב מכליל״ שילוב של דיסציפלינות עיצוב שונות המיודעות לפתור בעיות נגישות, בריאות ושילוב חברתי, לצד צרכי יומיום.

בבית הספר שתי מחלקות בינלאומיות, בהן הלימודים באנגלית: המחלקה לתקשורת חזותית והמחלקה לעיצוב תעשייתי, שבה יש דגש על הנדסה ורובוטיקה. משך הלימודים 3.5 שנים, ובית הספר הוא חלק מהאוניברסיטה למדעים ואמנויות.

״בשנה הראשונה כולם מתנסים בהכול, ולאחר מכן בוחרים בהתמחויות שונות. הדבר מאפשר גם פעילות משלבת – למשל בין הסטודנטים מעיצוב תעשייתי לעיצוב אופנה. אנחנו מאמינים שהעתיד של עיצוב אינו טמון ביצירה אינדיבידואלית, והמשימה שלנו היא ללמד מעצבים לעבוד בשילוב כישורים. לדעת איך לחפש את בעלי היידע המתאים ולעבוד בשיתופי פעולה״, אומרת יקובסון. כל המורים בבית הספר הם מעצבים פעילים ויש לבית הספר גם שיתופי פעולה עם חברות עסקיות. ״אנחנו מרכיבים צוותי עבודה מולטי דיסציפלינריים – של סטודנטים וגם של מורים. ואז זה באמת עובד כמו שצריך״.

בית הספר מעוניין במיוחד לפנות לקהל של סטודנטים בינלאומיים, מתוך מחשבה שלא רק העיצוב המקומי משתנה אלא גם התמונה הגלובלית: ״העולם משתנה כה מהר והתמונה של מקצועות העתיד אינה ברורה. התפיסה כיום היא שמעצב מצליח אם השם שלו ידוע, ואני חושבת שהכוכבות הזו היא משהו שהולך ועובר מהעולם. הסטודנטים של היום חושבים אחרת ואנחנו צריכים להתאים את אופן הלימוד והחשיבה לצעירים. אנחנו מזהים שהבוגרים שלנו הרבה פעמים הולכים להמשיך ללמוד בחו״ל – סנט מרטינס, איינדהובן, צרפת״.

שכר הלימוד בתוכנית 5,400 אירו (כ-23 אלף שקל) אך לפולין, לדבריה, יש יתרון עבור סטודנטים זרים – היא נמצאת בלב אירופה, חברה באיחוד האירופי ויש בה חיי תרבות וכלכלה מאוד מפותחים. לעומת זאת, יוקר המחייה זול יחסית למדינות המערביות. את ראיון הקבלה, אגב, אפשר לעשות בסקייפ.

The post תמונה קבוצתית עם גברת: האוצרת אגניישקה יקובסון מתבוננת בעיצוב כחלק מהטבע appeared first on מגזין פורטפוליו.