נַטְלָה מתנפחת (עם איור העיר חברון) או נטלה עשויה זוג קופסאות שימורים וברזי פלסטיק (חם וקר)? קופת צדקה סטנדרטית המותאמת להתקנה על גבי עמודי רחוב קיימים או קופת צדקה יחידנית המתהדרת בשעון מדידה (מד נדיבות/מד גאולה), כאמירה על מהותו של חפץ?
שתי תערוכות המוצגות בימים אלה מציעות שתי נקודות מבט דרך חפצים על הדינמיקה בין דת, חילוניות ותרבות מקומית בישראל 2018. האחת – ״נַעֲשֶׂה: חפצים בין קודש לחול״ – מונעת מסוגיות של פרקטיקה בחיי היום־יום של מקיימי מצוות בסביבה מעורבת; השניה – ״גראז׳ יודאיקה״ – מציגה אינטרפרטציה אישית של יוצרת חילונית (עירית אביר) סביב חפצי פולחן המשמשים בטקסי דת יהודיים. בשתי התערוכות עולה מפגש בין עולם חילוני לדתי ולהיפך, ומשתקפת תרבות מקומית באופן מסקרן ומעורר למחשבה.
קופת צדקה סטנדרטית ב״נעשה״ לצד קופת צדקה יחידנית עם שעון מדידה ב״גראז׳ יודאיקה״
התערוכה ״נעשה״, המוצגת בבית האמנים בתל אביב, צמחה כחלק ממקבץ תערוכות ביוזמת מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל – לחן עממי – שנועדו לבחון את הסוגיה עיצוב ישראלי או עיצוב בישראל? המקבץ מהווה הזדמנות לבחון חפצים המאפיינים תרבות ומקום בנקודת הזמן שבה אנחנו פועלים דרך מבטם של אוצרים שונים, כשבכל תערוכה עולות סוגיות של זהות מקומית דרך דיסציפלינה אחרת בשדה העיצוב (סיורים מודרכים בתערוכה יתקיימו בשישי 25.5 בשעה 11:00 ובשבת 26.5 בשעה 12:00).
אוצרי התערוכה ״נעשה״ – נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן (סטודיו Reddish) – מצהירים על עצמם ככאלה שמסתכלים על העולם דרך חפצים ובוחנים אנשים ותרבות דרך אוביקטים. הסוגיה ״עיצוב ישראלי?״ הובילה את השניים לתהות מהי ״ישראליות״, וכשלמול השם מדינת ישראל עלתה ההגדרה ״מדינת היהודים״ הם החליטו לפנות אל טריטוריה פחות מוכרת בעבורם, ובחרו לצאת לתהליך מחקרי הבוחן ״ישראליות״ דרך חפצי תרבות יהודית.
במהלך חודשים ארוכים השניים ביקרו ולמדו אודות סביבות וחפצים המשמשים חברה דתית שומרת מצוות, הרחיבו את הידע שלהם סביב ענייני הלכה ואספו פריטים המשקפים חיי יום־יום בתרבות מקומית עכשווית. לתצוגה בתערוכה הם בחרו מתוך מנעד רחב של אוביקטים פריטים המציפים שינויים של זמן ותפיסה בדפוסי ההתנהלות בחברה הדתית.
כיפת דגל הגאווה
עכבר שבת בעל היתר הלכתי של ״גרמא״
העיצוב של רב החפצים המוצגים בתערוכה הוא עיצוב ורנקולרי – עיצוב ללא מעצבים. המוצרים, שנולדו מתוך צורך ממשי של אוכלוסיות שונות, הם פרי יוזמות ותהליכי פיתוח של אנשים וחברות מתוך המגזר הדתי, ולמרות שחלקם נראה כמו תרגילים מחשבתיים של מעצבים תעשייתיים, הם אינם מזוהים עם יוצרים ספציפיים.
בין המוצגים אפשר למצוא: נטלה לכיס – אוביקט מתנפח שנראה כמו תרגיל סטודנטיאלי עתיר הומור – המאפשרת ניוד בקלות של הכלי המשמש למהלך טקסי יום־יומי של נטילת ידיים ומקלה על קיום המצווה בחברה המתניידת בסביבה חילונית בארץ ובעולם; חולצת ציצית – חולצה מנדפת בגזרה שמותאמת לקשירת ארבעה פתילים שזורים בארבע פינות הבגד, המציעה גירסה המקלה על קיום המצווה בגין התאמתה למגוון פעילויות ולתנאי מזג האויר הישראלי; כיפה סרוגה בצבעי הקשת הלהט״בית, מציפה גם היא גמישות בהתאמת חפצי לבוש לרוח התקופה. בעוד סוגי כיפות שונות מהוות כלי מבחין בין חצרות שונות, הכיפה הצבעונית עוסקת בסוגיות של זהות מינית וחבישתה מנכיחה תפיסה יהודית עכשוויות וליברלית.
לקריאה נוספת
בחיבור בין מסורת לתרבות עכשווית מעניין להתבונן על השפעת התפתחויות טכנולוגיות על דפוסי קיום מצוות. עכבר שבת בעל היתר הלכתי של ״גרמא״ (הפעלה בעקיפין) הוא דוגמה לפיתוח המאפשר שימוש בכלים טכנולוגיים בעת הצורך גם בשבת. אופן השימוש בו תוכנן במכוון כמסורבל ופחות נוח, כתזכורת לכך שהוא נועד למקרה חירום. חיבור מסוג אחר בין טכנולוגיה ויהדות אפשר לראות באתר וירטואלי של הכותל המערבי – האתר מאפשר (בין השאר) לצפות בכותל בזמן אמיתי דרך מצלמות כמו גם לשלוח פתקי בקשה לאלוהים דרך הרשת. אתר זה אינו פעיל במהלך שבת וחג.
מנשא צבאי לספר תורה
הזהות הישראלית מחוברת בעבותות לצבא ולשירות בצה״ל והסממנים הצבאיים מחלחלים גם אל חפצי דת. שני אוביקטים מרתקים המוצגים בתערוכה מעוררים למחשבה על החיבור הזה: האחד, כתובה צה״לית – פריט המשמש טקס דתי אזרחי במהותו מתהדר בסמלי צבא וחתום על ידי הרבנות הצבאית . השני, אוביקט מרתק ומפתיע: מנשא צבאי לספר תורה – ארון קודש נייד שפותח כאמצעי אמל״ח בתקופת ״צוק איתן״ ומשמש יחידות דתיות הנמצאות בשטח. שטיינבוק ופרידמן מספרים שהעבודה לקראת התערוכה, שהחלה בציקצוק קל וקורטוב של ציניות כלפי הלא מוכר, הפכה במהלך המחקר לסקרנות כנה לחפצים ולתרבות המתקיימת כאן. לדבריהם, בתערוכה הם מנסים להנגיש את האוביקטים וחלק מהידע שאותו הם אספו באופן המקרב ומגשר בין קלישאות למציאות.
מסע אישי בין עולם חילוני לדתי
למול התערוכה שבה מוצגים חפצי תרבות מקומית המשמשים קהל דתי מעניין לבחון את התערוכה גראז׳ יודאייקה של האדריכלית עירית אביר, המוצגת בימים אלה בגלריה ויטרינה של מכון טכנולגי חולון. בתערוכה, שצמחה במקביל לעבודה על ספר, מציגה אביר אינטרפרטציה אישית, חילונית ובת קיימא, לתשמישי קדושה וחפצי יודאיקה המשמשים את האדם הפרטי באופן מחזורי ובמעגלי זמן: שימוש יומי, שימוש שבועי, שימוש עונתי־שנתי, וחוזר חלילה.
אביר – שלא מגיעה מרקע דתי – מתבוננת ומחפשת משמעות לזהות יהודית־חילונית, מתעניינת בפן התוכני־תרבותי הניצב מאחורי חפצי פולחן ומנצלת את תהליך היצירה כדי לבחון וללמוד את מהותם של תשמישי קדושה שונים במסורת היהודית. את מסעה האישי היא החלה כשערב חנוכה אחד היא גילתה שאין לה חנוכיה. הצורך במענה ברגע נתון הוביל אותה למהלך של אלתור וליצירת אוביקט מחומרים זמינים שסבבו אותה. הפריט הראשון שנולד מאילוץ הוביל אותה למחקר סביב חפצי פולחן נוספים המשמשים את האדם היהודי וליצירת סדרת אובייקטים טקסיים מחומרי יום־יום פשוטים, כשדרך חיבורים רעיוניים היא קושרת משמעויות חדשות לאלמנטים מזוהים.
תפילין מידות טובות
כוסות רוח למת ונרות לנשמת החי
כך, זוג קופסאות שימורים וברזי פלסטיק פשוטים (חם וקר) הופכים נטלה; פלס לבחינת איזון (המידות הטובות) מוטמע לתוך סט תפילין; שעון מדידה (״מד נדיבות״) משולב בקופת צדקה כסוג של מד גאולה; נר נשמה עשוי כוסות רוח (למת) מיועד לנשמת החי; דיסקית שם של חייל (נביא אליהו) נענדת סביב גביע המשלב בין הטקס הדתי לתרבות הצבאית.
אביר זימנה לעצמה מסע אישי בין עולם חילוני לדתי ובין פשטות חומרית למסורת רוחנית. בעבודותיה היא הופכת הומור משעשע לכלי ביטוי, אך לצד יצירתה שלה היא בחרה לצרף שותפים לדרך המעניקים לפרויקט נקודות מבט נוספות. הרַבָּה לִילָה וסיד שימשה בעבור אביר ״סמכות תורנית״ וכתבה טקסטים המסבירים ומבארים את המקורות המסורתיים של כל אוביקט. כותבים אורחים מכל הקשת התרבותית שלחו לבקשתה של אביר טקסטים הנוגעים בהקשרים שונים של זהות יהודית. כל אלה קובצו יחדיו בספר מרשים – ״גראז׳ יודאיקה״ – שהושק בפתיחת התערוכה ומוצג גם הוא במסגרתה (עיצוב: אורי קרמן; צילום: אורית ארנון).
נַעֲשֶׂה: חפצים בין קודש לחול
גראז׳ יודאיקה
במפגש בין החילוני לדתי ולהיפך מעניין להתבונן (גם) על אופן ההצבה של שתי התערוכות. ב״נעשה״ ניצבים האובייקטים על גבי סטנדים עם משטח עליון אלכסוני המהדהד מראה של מעמדי בית כנסת ומכניס את האסתטיקה המזוהה עם מעוזי הדת אל הגלריה החילונית. ב״גראז׳ יודאיקה״ האיסוף האקלקטי של ״מה שיש״ הנוכח בעיצוב האוביקטים מלווה גם את התצוגה, המבוססת על הצבת מקבץ אקראי של פודיומים ואמצעי תצוגה שהיו זמינים ביום ההקמה. על גבי מקבץ זה הוצבו בקפידה החפצים שעיצבה אביר על פי סדר מחזורי של שימוש יומי, שבועי ושנתי, כשלמולם, על הקיר, מוצגים הטקסטים הפרשניים של הרבה לילה וסיד המעניקים את העומק התכני לכל אחד מהם ומהווים חלק חשוב בתערוכה. פסים בצבעוניות שונה (מאיזולירבנד סטנדרטי) הנמתחים בין האוביקטים לקיר מבדלים בין הפריטים שבשימוש יומי (אדום), שבועי (צהוב) ועונתי־שנתי (שחור), ומנכיחים מקצב המייצג את מחזוריות הזמן בחלל.
התערוכות ״נַעֲשֶׂה״ ו״גראז׳ יודאיקה״ מאפשרות, כל אחת בדרכה, התבוננות מעניינת על דינמיקה בין דת, מסורת, חילוניות ותרבות מקומית עכשווית בישראל. אילו ערכים בוחרות קבוצות שונות לקדש? אילו חוויות רוחניות ופונקציונליות מציעים חפצים שונים לקהל של מקיימי טכסים ומצוות – דתיים או חילונים? הווי מקומי רב-רבדים? ישראליות? שתי התערוכות מוצגות עד סוף החודש והמלצתי הלגמרי לא אובייקטיבית היא: אל תפספסו את שתיהן.
– – –
פורסם לראשונה בבלוג של מירב רהט
The post הדתה שמדתה? בין קודש לחול ב״נעשה״ וב״גראז׳ יודאיקה״ appeared first on מגזין פורטפוליו.
