העניין של קווין ואן־בראק (Kevin Van Braak) בנוכחות רבת השנים של הולנד באינדונזיה, נטוע בפרויקט ארוך טווח שהחל בשנת 2012, במחקר אישי על ההיסטוריה המשפחתית שלו. סבו של ואן־בראק הוא ממוצא אינדונזי, ועובדת היותו בן למשפחה מעורבת עוררה בו את הרצון לנבור בעברו המשפחתי, האישי והלאומי. המחקר הניב סדרת עבודות המתארת באופן חזותי את ההיסטוריה של הסב, ומאוחר יותר הניעה עניין מתמשך בעניינים פוליטיים עכשוויים באינדונזיה, המתקשרים פעמים רבות לעברה הקולוניאליסטי. ואן־בראק אף שהה באינדונזיה במכון Cemeti לאמנות וחברה שביוגיאקרטה, שם המשיך לחקור סיפורי עבר של משפחתו וסיפורים אישיים נוספים של אחרים סביבו.
בשבוע הבא (27.5) תינעל בגלריית Framer Framed באמסטרדם התערוכה הקבוצתית Pressing Matters, שאצר ואן־בראק בשיתוף עם הגלריה המארחת. התערוכה מאגדת בתוכה 24 אמנים אינדונזים – כולל ואן־בראק עצמו – שעוסקים בנושאים סוציו־פוליטיים בוערים הקשורים בישירות ובעקיפין לנוכחות רבת השנים של הולנד במדינה. במהלך התערוכה חלל הגלריה הפך לסדנת הדפס ענקית, שהתמקדה באמנים ובהתכתבות הוויזואלית ביניהם, באקטיביזם של האמנים ובגבולות והאזורים החופפים שבין קראפט לאמנות. במשך שלושה חודשים פעלה במקום סדנת הדפסי עץ, והגלריה מכרה טי־שירטים ותיקים הנושאים עליהם יצירות אמנות, והדפסים חתומים של אמנים מובילים יוצרו וחולקו לקהל הרחב בחינם.
בפרויקט של ואן־בראק לקחו חלק גם אמנים נוספים שיצרו במדיומים שונים כמו שירה, כתיבה וטכניקות הדפס אינדונזיות מסורתיות. שיתוף הפעולה הצית את הרעיון למוצג המרכזי בתערוכה – גוף עץ תלת־ממדי בעל 24 צלעות המשמש כמשטח הדפס משתנה. כל צלע בגוף העץ נוצרה בגילוף בעץ על ידי אמן אחר ומהווה התבוננות שונה ואישית. רבות מהעבודות מעבירות מסר אקטיביסטי ופוליטי: ספרת העץ מהווה חלק מנקודת מבט, וביחד העבודות יוצרות פרספקטיבה מרובדת ושלמה של המצב הסוציו־פוליטי באינדונזיה. התערוכה מתייחסת לניצול משאבי הטבע על ידי האדם, לתיעוש, לזכויות על קרקעות על ידי ילידי המקום ועוד. כמו כן, עולים נושאים כמו זכויות מיעוטים, זכויות הקהילה הגאה ואזכורים שונים להיסטוריה של אינדונזיה כמושבה קולוניאלית של הולנד.
כמו היצירה המשותפת, גם הארכיטקטורה של התערוכה יוצרת שילוב בין חלקיה השונים. חלל התערוכה חולק לגריד של שתי וערב ונתחם בקורות עץ כמחקה מבנה של בית אינדונזי מסורתי (Javanese). כדי לעודד השתהות בגלריה ושיח בין המבקרים נוסף פודיום נמוך המשמש להתכנסות ומנוחה בתערוכה. גם מבנה זה בנוי בסגנון אינדונזי ומכונה Bala-Bale. אין חלק בתערוכה שהוא מרכזי יותר או בעל חשיבות יותר מחברו; התערוכה, הגרפיטי על הקיר, הסדנה, החנות והעבודות המוצגות, כולם נמצאים באותה ההיררכיה ומשתלבים זה בזה.
מאתגרים את השיח הפוליטי המקומי
התערוכה מחולקת לשלושה חלקים. האחד, סדנת ההדפס שבמרכזה עומד כדור בעל 24 צלעות, המכיל 24 גלופות שונות. הוא מהווה עמדת הדפסה, ובמשך התערוכה, בכל שבוע, מודפסים הדפסים מקוריים נוספים, נתלים לייבוש ומחולקים בחינם לקבל הרחב. כך המסרים של האמנים מופצים בין המבקרים. בחלל ההדפס ממוקם אזור ישיבה המאפשר מנוחה, התבוננות ושיחה.
החלק השני הוא חנות הגלריה שהוקמה במיוחד לתערוכה זו ומהווה חלק בלתי נפרד מחלל התצוגה. חנויות בגלריות אמנות הן פרקטיקה נפוצה בתערוכות באינדונזיה: הן מאפשרות לאמנים ליצור מוצרי צריכה שונים (מרצ׳נדייז) לצד עבודות האמנות וליצור בעבורם מקור הכנסה נוסף, הנגיש לכלל המבקרים ולא רק לאספני וצרכני אמנות. כך לדוגמה, אחד האמנים המציגים בחנות, Ibob Arief, אינו מציג כלל בתערוכה הכללית, אלא בחר להציג את עבודותיו אך ורק על חולצות, תיקים, סינרים וארנקים. הוא טוען שברצונו לחלוק את המסר האמנותי והפוליטי שלו עם מגוון אנשים גדול ככל האפשר, ועל כן הוא בוחר במוצרים שימושיים לטובת היצירה ואילו ציור או פסל אינם משרתים מטרה זו.
זה לא נדיר לראות חנות המוכרת מוצרים הקשורים לתערוכה מוצגת, אך פרקטיקה זו מזוהה לרוב עם מוזיאונים גדולים ולא עם גלריות. החנות הממוקמת באמצע הגלריה יוצרת תחושה מזמינה ויוצרת קרבה בין המבקר לעבודות המוצגות, שכן, גם המבקר שנכנס באופן מקרי לגלריה עשוי לרכוש לעצמו סטיקר או חולצה ולהזדהות, בעקבות רכישת המוצר, עם הדימויים והתכנים המוצגים בתערוכה. חנות שכזו מצמצמת את הפער שבין הקהל הצופה לאמן ויוצרת אמנות נגישה לכל כיס.
החלק השלישי של התערוכה מכיל אסופת עבודות של האמנים המשתתפים, הקשורה לאחד הנושאים הטעונים באינדונזיה של שנות ה־60 במאה ה־20 – סיפוח פפואה המערבית ואירועים עקובים מדם שהתרחשו בשנת 1965. בנוסף היא עוסקת בנושאים כמו מגדר, זכויות מיעוטים וזכויות עובדים. האמנים המשתתפים יצרו בטכניקות ובמדיומים שונים מוצגים המאתגרים את השיח הפוליטי המקומי בארץ מולדתם. לרוב, הם אינם יכולים ליצור אמנות פוליטית בארצם, ולכן התערוכה משמשת פלטפורמה ייחודית להצגת נושאים חברתיים רגישים ולדיון בהם.
לדוגמה, איפה נור (Ipeh Nur), אמנית צעירה מיוג׳קרטה, יצרה בעבור התערוכה המשך לסדרת עבודות שיצרה בעבר, המתארת את סלימה (Salimah), זמרת הפועלת החל משנות ה־90 ושרה בסגנון אינדונזי בשם dangdut. סלימה מזוהה לרוב עם סגנון לבוש צמוד וחושפני, ורבים באינדונזיה מעריצים ומגנים אותה כאחד. כיום סלימה שינתה את סגנון חייה והיא מבלה את רוב ימיה בלימוד הקוראן במסגד. האמנית מתארת ביצירה את האידאולוגיה הדתית המצרה את צעדיה של סלימה כאשה, ומונעת ממנה להביע את עצמה ולעסוק במקצוע שבחרה. העבודה מתייחסת לנושאים פוליטיים ומגדריים הנובעים מהמשטר החדש והמסורתי (״הסדר החדש״) באינדונזיה.
בעבודה Jatiwangi Cup האמן ג׳וליאן אברהם ('Julian Abraham 'Toger) מציג באופן ציני תחרות ״בודי בילדרס״ שנערכת כל שנה בין מפעלי ייצור אריחים ורעפים בעיר IJatiwangi באינדונזיה. התחרות מעודדת עובדים להשוויץ בגופם אחרי שנים של עבודה פיזית מאומצת בייצור. בתערוכה מוצג לוח שנה של העובדים וסדרת גלויות המחולקת לקהל, עם מדריך תרגילים לבניית הגוף, שאפשר לעשות עם הרמה וסחיבה של רעפים. סדרת הגלויות מכונה ״כיצד לבנות את הגוף באמצעות אריחי בוץ״ (how to build some body with some muddy).
מתיחת גבולות אסתטיים
שטחה של אינדונזיה הפך להיות חלק מהאימפריה ההולנדית בתחילת המאה ה־17. מצב זה נמשך עד הכרזת העצמאות של אינדונזיה ב־1945. אף שאינדונזיה קיבלה עצמאות רשמית, היא הוכרה על ידי הולנד רק ארבע שנים לאחר מכן בדצמבר 1949. התערוכה ממשיכה דיון שהתעורר בשנים האחרונות בהולנד, על אחריותה לאירועים ולמעשים שנעשו באינדונזיה בשם הקולוניאליזם ההולנדי.
בעבור ואן־בראק אחת ממטרות התערוכה היא ליצור תערוכה פוליטית במהותה, שאינה מתיימרת לחנך את הצופה, אך היא עשויה לפקוח את עיניו לגבי המתרחש באינדונזיה כיום. היא מאפשרת התבוננות מעמיקה במתרחש באינדונזיה בהווה ובעבר, ואחד הנושאים הטעונים, בחלק השלישי שלה, עוסק באירועים מרכזיים שעיצבו את אינדונזיה במאה ה־20.
בסופו של דבר התצוגה מעוררת מחשבה ומעלה למודעות את המציאות הפוליטית העכשווית באינדונזיה ואת השפעות הקולוניאליזם ההולנדי עליה. יחד עם זאת, ללא הכרות מוקדמת עם התכנים, רבים מהדימויים הוויזואליים ייראו למבקר ההדיוט כמסר אמנותי אקטיביסטי, אך ללא הכרת הקשר ההיסטורי הוא יתקשה להבין את היצירות לעמקן וליהנות מהאסתטיקה שלהן באופן מלא.
נוסף על כך, התערוכה מדגישה את מלאכת היד שהאמנים מתמחים בה ואת המסרים האקטיביסטים שהם בוחרים להדגיש. כתוצאה מכך התערוכה מאתגרת את ההגדרה המערבית הרווחת לשדה האמנות ומרחיבה אותו למחוזות נוספים של אמנות הדפס, ציורי גרפיטי וחולצות מודפסות. בזאת באה לידי ביטוי חוזקה של התערוכה המשרה אווירה נגישה המאפשרת גם לצופה לא מיומן להתבונן, להשתהות בהתבוננותו ולתהות על התכנים המוצגים.
מכיוון שמרבית היצירות הן אקטיביסטיות במהותן וישנו שימוש נרחב בטכניקת הדפס עץ מסורתית, האסתטיקה של העבודות עשויה להיות שנויה במחלוקת, ואינה עונה תמיד להגדרה ״יפה״. אף על פי כן, מתיחת הגבולות האסתטיים מיטיבה עם התערוכה שכן היא מציעה חוויה אחרת מהעבודות המוצגות לרוב בגלריות אמנות, ובגלריית Framer Framed בפרט. העבודות נטועות בהקשר שבו הן נוצרו, במקום שבו הן נוצרו ובטכניקות מסורתיות. שילובן עם אזור הסדנה המפעיל את הצופה ועם אזור החנות, מאפשר לעסוק בנושאים מהותיים ופוליטיים ולתווך אותם לצופה בצורה יצירתית וידידותית.
אלטרנטיבה למפגש עם אמנות מודרנית
גלריה Framer Framed היא גלריה מארחת, שהוקמה בשנת 2014 בשכונת צפון אמסטרדם, כחמש דקות שיט במעבורת מהתחנה המרכזית של אמסטרדם. במבנה שלה נמצא ה־Tolhuistuin, מרכז תרבות המאחד קולנוע, אולם הופעות, גלריות שונות ומסעדה.
הגלריה מהווה פלטפורמה לאמנות מודרנית ותרבות חזותית, ופועלת כמרכז לתיאוריה וביקורת המאתגר את התרבות ואמנות המיינסטרים המקומית. היא פועלת לרוב בשיתוף פעולה עם גופים שונים בהם מוזיאונים מוכרים וגלריות מתחילות, כמו גם אוצרים ואמנים מרקעים שונים. זאת, על מנת להציג פרספקטיבות שונות, לחשוף את הקהל לאמנים הפועלים ברחבי העולם ולעודד שיח פעיל באמצעות האמנות.
התוצאה היא פעמים רבות אלטרנטיבה למפגש עם אמנות מודרנית: כגוף עצמאי, הגלריה מציגה יצירות אמנות המתמודדות עם שאלות בוערות בחברה ההולנדית, ונותנת פתחון פה לאמנים ולאוצרים בעלי דעה. בכל ביקור בגלריה אפשר לפגוש בנושא אחר לחלוטין המטופל ואצור בדרכים מקוריות. לצד התערוכות המתחלפות בקצב מהיר למדי (כחמש בשנה), הגלריה מציעה תכנית פעילות נרחבת, המוסיפה על התכנים המוצגים ונותנת מקום לדיאלוג פלורליסטי בין האמנים, האוצרים והמבקרים.
The post להפוך בקולוניאליזם: מאינדונזיה לגלריה באמסטרדם appeared first on מגזין פורטפוליו.
