חדר משלי // שרון נוימן

פורטפוליו בשיתוף PARQUETEAM

תעודת זהות

אדריכלית שרון נוימן, ילידת הארץ, בוגרת המחלקה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, בעלת תואר שני בעיצוב תעשייתי מהטכניון, תואר באדריכלות מהמרכז האקדמי ויצו חיפה, ותואר בפיסיקה מאוניברסיטת בר אילן. שותפה במשרד נוימן־חיינר אדריכלים, שאותו היא חולקת עם האדריכל יפתח חיינר.

אהבה ראשונה

כשנוימן הייתה נערה צעירה היא כבר ידעה שאסתטיקה מרתקת אותה, אבל עד שפנתה ללימודי ארכיטקטורה היא עברה כמה תחנות בדרך. ״בגיל 13 עמדתי מול בניין שתכנן האדריכל איי אם פיי, בוושינגטון, וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות – לתכנן. אותו הדבר קרה לי גם מול הרמפה של מוזיאון תל אביב, אבל כשהגיע הזמן להירשם ללימודים חששתי לפנות לארכיטקטורה בגלל הרישום, שלא היה צד חזק שלי״. במקום אדריכלות היא פנתה ללימודי פיזיקה, ועם סיומם עבדה שנתיים בתחום התוכנה. ״בנקודה הזו הבנתי שיכולת הרישום אינה מהווה מחסום ללימודי אדריכלות והחלטתי לממש את המשיכה הישנה, כשבמקביל השלמתי לימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי״.

יפתח חיינר ושרון נוימן. צילום: עמית גושר

צילום: שרון נוימן

נוימן היא אדריכלית עצמאית מאז 1997, וכיום היא חולקת משרד משותף עם האדריכל יפתח חיינר, שבמסגרתו הם עוסקים במנעד רחב של פרויקטים בקני מידה מגוונים, החל מעיצוב מוצר וכלה בתכנונים רחבי היקף, כמגדלי מגורים. ״כמשרד אין לנו העדפה כזאת או אחרת, רק תשוקה גדולה לתכנון בכל קנה מידה. כשמתכננים בית פרטי מייצרים ערך של חוויית מגורים למשפחה, וכשמדובר במבנה ציבור או מגדל מגורים אתה מייצר את אותו ערך של חוויית שימוש/מגורים לקהל גדול יותר״.

התכנון, לשיטתם של נוימן וחיינר, צריך בראש ובראשונה להיות קריא ומנומק, ושפתו משתנה מפרויקט לפרויקט: ״אין לנו שום שטנצים כאלה או אחרים. כל תכנון נרקם לגופו, כשחלק נכבד ממנו נובע מהשיח שמתקיים עם האנשים. הקשר שנוצר חשוב לנו מאד ואנחנו מייחסים לו משמעות רבה״. תהליך התכנון הוא תענוג והנאה צרופה: ״התכנון הוא אקט של יצירה לכל דבר ועניין. עשייה מרתקת שקל וכיף לעסוק בה. מה שמאתגר, שלא לומר מפריע, זה דווקא מה שקורה מסביב – ההתמודדות עם הבירוקרטיה. הצורך להתמודד עם כל המורכבות של ההליכים הבירוקרטיים סביב התכנון מכביד ומתיש, אבל ההנאה שבתכנון והקשר שנוצר עם הלקוחות מפצים על הכל״.

אהבה שנייה

אם המשיכה לאדריכלות התחילה אצל נוימן בגיל הנעורים, אזי האהבה לצילום נבטה אצלה כבר בילדות, כשבמקרה זה מדובר כנראה בתורשה – הן בתחביב והן ביצירתיות. ״אבא שלי חובב צילום, וכילדה נהגתי לעזור לו: החלפתי עדשות במצלמה או שסייעתי בפיתוח התמונות. בגיל הנעורים גם למדתי קורס צילום, וכל החיים אני מצלמת״. בשנים האחרונות היא מצלמת בעיקר דמויות של אנשים ומציינת ש״זה נושא שנמנעתי ממנו עד עכשיו״. הנושא/גילוי החדש אף הוליד תערוכת יחיד שנשאה את הכותרת ״תנועה – אנשים במבני ציבור״ ושהתקיימה בגלריית YH4 בירושלים.

צילום: שרון נוימן

״תנועה של אנשים בחללים בעלי אופי מיוחד, כמו מוזיאונים או במרחבי חוץ כמו המדרגות הספרדיות ברומא, מרתקת אותי, ואפשר לומר שאפילו פיתחתי תשוקה לכך. בדרך כלל אני ׳תופסת׳ איזו עמדה בחלל ובוחרת את הפריים בקפידה – תוך התחשבות באור, לדוגמה, ומתחילה לצלם. האנשים נמצאים בתנועה מתמדת כך שהקומפוזיציות שנוצרות הן אקראיות ומשתנות כל הזמן״.

ביקור ביפן שהיא מגדירה כמכונן, היווה בעבורה קרקע פורייה לכתיבת בלוג שבו הנציחה את החוויות שצברה גם בעין המצלמה, וכך היא נוהגת בכל מקום שאליו היא מגיעה: מתבוננת ומנציחה רגעים, אנשים וארכיטקטורה. לעומת הצילום, תחביב נוסף של נוימן – עיסוק בקרמיקה – הוא אנטיתזה לדיוק ולקפידה שהיא נוקטת בבחירת הפריימים. ״במקרה זה אני נותנת לחומר לדבר ולהנחות אותי, ומה שיוצא יוצא. פעם בחודש אנחנו מקיימים סדנת קרמיקה ׳כל המשרד ואשתו׳ שאליה מגיעות כל האדריכליות ואשתו של יפתח, וזה נפלא ומעשיר. אקט של יצירה אבל מכיוון אחר״.

צילום: שרון נוימן

חילוף חומרים

״צילום וארכיטקטורה הן שתי מהויות דומות, ובשתיהן נדרשת תפיסת מרחב ועין ׳צילומית׳ שרואה את כל הזוויות וכיווני המבטים, כך שהכל ברור תוך כדי השרבוט הראשון״, גורסת נוימן. ואם צריך הוכחה נוספת לזיקה ולקשר בין השניים, מסתבר שתחביב הצילום במשרד אינו נחלתה הבלעדית: ״יפתח מצלם היטב והמשרד מהווה מעין גלריה עם צילומים של שנינו״.

בית בסביון

בית משפחה בסביון, שתוכנן בתצורת ר׳ המתקבלת משתי קוביות נפרדות ומחבר שמקשר ביניהן. המחבר הינו המשך של פטיו שסביבו מרוכזים אזורי הבית, והוא מגדיר הפרדה בין האגף הציבורי והפרטי. הקובייה הקדמית מתנשאת לגובה כפול ומאכלסת בשטחה פונקציות ציבוריות בקומת הקרקע וספרייה כקומת גלריה הצופה מטה.
בקומת הקרקע של האגף הפרטי ממוקמים חדר משפחה, שני חדרי ילדים, שירותי אורחים וחדר כביסה. הקומה העליונה היא קומת ההורים, שבה משמש המחבר כגשר מעבר לספרייה שבאגף הציבורי. קומת המרתף מכילה חדר אורחים, ממ״ד, מחסן, וכן פטיו גדול המחדיר לשטחה שפע אור ואוויר.

החומרים בבית הם חומרים טבעיים כעץ, בטון וברזל, שלעתים משתלבים זה בתוך זה להגדרת צירי מעבר ו/או יצירת המשכיות. חומרים נוספים הם במבוק המשמש במעקות ובמחיצות הפרדה, וכן כפיסי עץ שמשמשים כחיפוי חיצוני וחודרים פנימה כעין תיחום לריצוף הבטון במעבר לאגף הפרטי. החומריות הטבעית באה לידי ביטוי גם בפריטי הריהוט והעיצוב, תוך יצירת מרחב מגורים נינוח ומזמין.