רודן ופסלי יוון הקלאסית
המוזיאון הבריטי מציג בימים אלה תערוכה נהדרת שבוחנת את הקשר בין הפסל הצרפתי אוגוסט רודן והפסלים הקלאסיים של יוון העתיקה. בין השאר, כיצד למד רודן והושפע מגדול הפסלים הקלאסיים, פידיאס. התערוכה מביאה את המיטב ממוזיאון רודן בפריז יחד עם אוצרות הפיסול הקלאסי המוחזקים במוזיאון הבריטי.
שני נושאים שחשוב לתת עליהם את הדעת בהקשר זה: הפסלים היווניים מוצגים באופן קבוע במוזיאון הבריטי, והגישה אליהם בדרך כלל בחינם. יש מידה של ציניות בהחלטה לגבות מהציבור תשלום על הזכות ליהנות מהם בתערוכה זו, בזמן שגלריית הפרתנון במוזיאון, שנבנתה במיוחד בעבורם, נראית בינתיים די עצובה ומיותמת. עניין נוסף הוא הניסיון ללגיטימציה: הפסלים היווניים בתערוכה משתייכים לקבוצה די גדולה המכונה Elgin Marbles – פסלי שיש שהלורד אלגין הביא מיוון בתחילת המאה ה־19, אחרי שהוריד אותם מהפריז והגמלון של הפרתנון, ולבסוף, לאחר שנכשל בהקמת המוזיאון שחלם עליו, תרם אותם למוזיאון הבריטי.
כיום יש דיון נוקב לגבי הזכות של בריטניה להחזיק באוצרות התרבות של מדינה אחרת (ממש כמו אוצרות ממצרים העתיקה ומסין) ויוון דורשת את החזרתם, כחלק מתהליך של צדק מאוחר (repatriation). אוצרי התערוכה מסבירים שרודן לא נסע ליוון, אלא חזה בפלא היווני בביקורו במוזיאון הבריטי. כך הם כביכול נותנים לגיטימציה נוספת לחשיבות החזקת הפסלים בבריטניה.
צילומים: מ״ל
רודן היה גאון ובמובנים רבים נחשב למי שהקדים את זמנו. התערוכה אינה בנויה באופן כרונולוגי, אלא בהתאם לתמות בפיסול שהאוצרים חקרו, כמו תנועה, רגש ועוד. חלק גדול מהתערוכה מוקדש לפרויקט ״שערי הגיהנום״ שהתבקש ליצור עבור דלתות הכניסה למוזיאון לאמנויות יפות בפריז. המוזיאון מעולם לא נפתח, אולם רודן השכיל לפתח את הדמויות שתכנן לו לכדי פסלים בזכות עצמם, שאותם כולנו מכירים היום: האדם החושב, הנשיקה, עידן הברונזה ואחרים. התערוכה ממחישה כיצד עבודות אלו הושפעו מאיכויותיהם של פסלים יווניים דוגמת אל הנהר והאלות בגמלון הפרתנון שמהם שאב רודן השראה לעיצוב הגופים והבדים.
חדשנותו של רודן באה לידי ביטוי ביצירת פסלים מוגמרים שהם חסרי ראש או ידיים. הוא שאב זאת מהאסתטיקה של הפסלים העתיקים, שרבים מהם לא נשמרו בשלמותם. במקום פגמים ראה בהם רודן ביטוי עמוק יותר של רעיונות יצירתיים. זה ניכר באדם ההולך המונומנטלי שלו ובאלה איריס המרחפת.
תערוכות המוקדשות כולן לפיסול הן נדירות למדי בימינו, ולכן זו הזדמנות לכל חובבי הז׳אנר. המוזיאון הבריטי ערך תערוכה זו בצורה נהדרת, בדגש על עיצוב המרחב והתאורה. יש משהו מרענן ומעניין בהתבוננות ביצירות מתקופות שונות המוצבות יחדיו, וחלק מהשילובים הם אכן עוצרי נשימה.
התערוכה מוצגת עד 29 ביולי
מתוך המחזה RED. צילום: Johan Persson
מתוך המחזה RED. צילום: Johan Persson
RED
מחזה עטור פרסים המועלה בפעם הראשונה בתיאטרון וינדהם בלונדון ומתאר את מערכת היחסים בין מארק רות׳קו והאסיסטנט שלו. סיפור המסגרת הוא כניסתו לעבודה של העוזר, קן, על מנת לסייע לרות׳קו להשלים הזמנה שקיבל – ליצור ארבעה ציורי קיר עבור המסעדה הניו יורקית ״ארבע העונות״ בסוף שנות החמישים. אולם הסיפור האמיתי הוא הדמויות.
את רות׳קו משחק אלפרד מולינה הנפלא, שמגלם בכישרון רב את האמן המיוסר ומלא החשיבות עצמית; אגו־מניאק שאינו מתעניין בזולתו, פגיע ומלא רגש לעבודתו. השכבות הסותרות הללו מתיישבות יחדיו ללא מאמץ בזכות משחקו הדרמטי של מולינה. את האסיסטנט מגלם אלפרד אנוך, שדמותו מתפתחת לאורך המחזה מצעיר מעריץ, צמא למידה וחששן, לאמן בוגר בזכות עצמו, שמעז לבקר את רות׳קו ולעמת אותו עם המציאות.
ליבו של המחזה הוא למעשה דיון באמנות עצמה – הרעיונות הפילוסופיים שעומדים מאחוריה, היחס של האמן לאמנותו והגבול בין אמנות למסחריות. המחזה מציג את היחס בין דורות הציירים והיחס בין הזרמים השונים. בתחילת המחזה מספר רותקו כמה נהנו פולוק והוא לרמוס את הקוביזם והסוריאליזם ולבנות משהו חדש. מאוחר יותר הוא מתבטא ברוגז כנגד אמני הפופ החדשים שלא מבינים אמנות אמתית מהי.
צילום באדיבות גלריה Heist
למרות שכל המחזה מתרחש בסטודיו של רות׳קו, בתמונה אחת הוא חולף במהירות ומעביר את הקהל בין צחוק לדמעות ביד אמן. באחת הסצנות הזכורות ביותר רות׳קו וקן מכינים בד ענק לציור בהנחת צבע ראשונית. סצנה סוערת שבה הם מכסים את הקנבס במהירות ובתואם ונותרים בסופה חסרי נשימה ומכוסים צבע אדום כדם. תפאורת ההצגה מאפשרת לצופה להיכנס לאווירת הסטודיו: הדמויות בונות מסגרות, מותחות בדים ומעלות ומורידות ציורי ענק בהשראת יצירתו של רות׳קו. התאורה הייחודית נותנת לקהל לחוות את האדום על שלל גווניו, כשהוא משתנה על הקנבס מול העיניים, ממש פועם, כפי שרות׳קו עצמו ראה אותו.
ההצגה רצה עד 28 ביולי
POLYPHONY
תערוכה בפורמט שונה, שאמנם כבר הסתיימה אבל נראה שהיא מסמנת את הדרך בעבור תערוכות בעתיד. בעידן שבו רבות מהתערוכות מועברות לקהל דרך האינסטגרם וצילומי 360 מעלות, אמנים ואוצרים מחפשים דרך ליצור חוויה הוליסטית, שתגרום לאנשים להגיע פיזית לתערוכה. אחת מאלה התקיימה בתערוכה Polyphony. זה התחיל בהזמנה לתערוכה במיקום סודי שנחשף רק בעת רישום להשתתפות. זה המשיך במיקום ייחודי – כנסייה נטושה במרכז לונדון שהכניסה אליה חשוכה מעט, ושהתאורה העמומה בה משרתת באופן מושלם את ציוריה של מריה קריין (Maria Kreyn) – ציורים המבוססים על סיפורי קדושים נוצריים בפרשנות מודרנית ובטכניקה ששואבת רבות ממסורת הציור הקלאסי.
את תנועות המבקר מלוות יצירות סאונד של דיוויד טריאנה (david triana) המעצימות את התחושה שנכנסתם למקום סודי ונחשפתם למידע אסור. מדי כמה ימים במהלך התערוכה הקצרה התקיים במקום פרפורמנס של ג׳יימס מלפורד (James Mulford) שתרם לחוויה הייחודית. הכי רחוק מקובייה לבנה, ויש להניח שעוד נראה וריאציות על הנושא.
The post לונדון מציגה: אמנות במוזיאון, בתיאטרון, בכנסייה appeared first on מגזין פורטפוליו.
