לפני שהגענו ליריד, שאלה אותי מישהי ״מה הקונספט שלך״?
סליחה? קונספט? איזה קונספט צריך להיות בהקמת ביתן ישראלי? אבל אחר-כך חשבתי על זה קצת, ובשניה שמחליפים את המשפט הזה ב״מה היית רוצה שיהיה בביתן הישראלי בבולוניה?״, זה נהיה יותר ברור פתאום.
נתחיל בזה שהייתי ביריד הזה הרבה מאוד פעמים. אני מכירה אותו, את הביתנים, את תורי המאיירים בכניסה לביתני ההוצאות. אני יודעת איך מרגיש מאייר, או סופר, או אפילו מו״ל ישראלי, שמסתובב לו ביריד, בלי תחנת בית. בדרך כלל (למעט פעמים אחדות וזכורות לטוב, כמו הביתן שעיצבו אורית ברגמן ואורנה גרנות), הביתן הישראלי בבולוניה הוא לא מופת לעיצוב, או לנוכחות, או לאמירה.
לקריאת כל הדיווחים של ליאורה גרוסמן מיריד ספרי הילדים בבולוניה 2016
רציתי לשנות את זה. תקראו לזה סוג של גאווה לאומית – אני מאוד גאה בהישגים של ספרות הילדים שלנו. רציתי שהעולם יראה אותה, וכדי להשיג את זה, הייתי צריכה לעצב ביתן בולט, שקל להבחין בו מכל פינה, שאנשים ירצו להכנס לתוכו, ולהסתכל מה יש בו. אני חושבת שאת זה השגנו: אנשים עמדו וצילמו את הביתן, נכנסו, החמיאו, העמידו פנים שהם הולכים לאכול סברס, התווכחו אם צבר הוא סמל ישראלי או מקסיקני, נגעו בחומרים שמהם הוא עשוי (האמנית אליאן קצ׳קה – לולה קרטון, הגדילה לעשות, ובנתה את הקקטוסים שלי אחד לאחד לפי הסקיצה, כולל הצבעוניות).
רציתי להציג את המיטב של שלוש השנים האחרונות בספרות ילדים ישראלית. אלה היו שנים קשות – השנים שאחרי חוק הספרים. שיתפתי פעולה עם כל המו״לים הבולטים בספרות הילדים בארץ, ופתחתי את הדלת להוצאות קטנות, או הוצאות פרטיות. היו לי רק שלושה קריטריונים בסיסיים: רמה אחידה של טקסט (כולל עריכה טקסטואלית ועריכה לשונית), איור ועיצוב גרפי. לא חיפשתי איור ״עכשווי״, אלא אך ורק איכות באיור – מה שהביא למגוון רחב של נושאים וגישות.
השלב הבא, היה לייצר אפשרות אמיתית של קניית זכויות. לשם כך יצרנו קטלוג עם דף לכל ספר מה-100 שבחרתי. בדף הופיעה תמונת העטיפה, שם הספר, סופר, מאייר, תקציר, ובעלי זכויות היוצרים, כולל כל פרטי הגישה אליהם. הדפסנו את הקטלוג, אבל גם איפשרנו לאנשים לקבל למייל שלהם קובץ ספציפי, או את כל הקבצים (דרך פליקר). חוץ מזה הצעתי ליוצרים לייצר קובץ תרגום (כולל האיורים), כדי להעביר ללקוחות מעוניינים.
דייב, שאחראי על כל הצד הממוחשב (כמו על כל צד פרקטי אחר בביתן), מוסר, שאנשים מאוד התרשמו מהאפשרות הזו, שלא עלתה – מסתבר – מעולם על דעתם. שערו בנפשכם: נפלאות העולם המודרני! אתה מקבל קובץ במייל! מי שמע על דבר כזה?
באותה הזדמנות, רציתי לחשוף גם מאיירים שלא איירו עדיין ספר, והצעתי להם לשלוח לי אופציות לגלויות מצויירות. הגלויות היפות, שחשבנו שהדפסנו מהן הרבה – נגמרו כבר ביום הראשון של היריד. בסוף היום, אנשים הורידו את הגלויות שתלינו לקישוט, כמו כביסה, בין החלונות המצויירים.
אבל הדבר הכי חשוב מבחינתי, נבע מהחוויה האישית שלי ביריד, בכל הפעמים שהייתי בו: רציתי לתת ״בית״ לאנשים שלי, האנשים הטובים שעושים ספרות ילדים, למרות כל מה שכרוך בזה. אלה שמסתובבים ביריד להראות תיק עבודות, או למכור ולקנות זכויות, או לקבל השראה, או לנסות למכור ספר שנעשה במאמץ רב. רציתי לתת להם מקום לשבת רגע, ולהתכנס, ולפגוש לקוח, ולדבר אחד עם השני.
וזה הדבר הנפלא באמת – הם הגיעו, וישבו, ודיברו והתווכחו ו״פתחו שולחן״. מו״לים ישבו והסתכלו באיורים של מאיירים ישראלים, ונתנו הערות בונות. סופרים פגשו מאיירים. אנשים פשוט נהנו לשבת, מוגנים בצל הקקטוסים הגדולים שבכניסה.
זה היה יום מפעים ומרגש גם לי וגם לדייב. ממאמץ סיזיפי (שלא היה מצליח כאמור, ללא העזרה הגדולה מהמאיירות הנפלאות שהגיעו ליריד – אני אגיד את שמן שוב – ענבל לייטנר, נעה ויכנסקי, אניה דרגצ׳ב, והסוכנת רינה רוזנר מסוכנות ״דברה האריס״), עברנו בבום לאופוריה טוטלית. אנשים נכנסו, אנשים דרשו מידע, קיבלו תרגומים, לקחו גלויות, וממש ממש בסוף, כשכבר כיבו לנו את האורות (אני תמיד מחכה עד הסוף המוחלט, כדי שלא יגנבו ספרים), נכנסה נערה בלונדינית מגרמניה.
היא הסתובבה, לקחה גלויות מחוטי הכביסה, הסתכלה בספרים בתאורה ההולכת ונמוגה. בסוף היא פנתה אלי ושאלה באנגלית שבורה: ״אתם עשיתם את זה?״. עניתי לה שכן, אנחנו. ״זה הביתן היפה ביותר ביריד״, היא אמרה והוסיפה, ״הוא אולי לא עשיר כמו כל הוורנר-ברד׳רס, אבל כן. הוא הכי יפה ביריד״. חזרנו למלון עייפים אך מרוצים.
