גל שנפלד: בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר ב־2011 והמחזור הראשון של החממה למעצבים של מפעל הפיס. הקימה את המותג Mews המציע בגדים על טהרת השחור ב־2014. חיה, עובדת ומוכרת מהסטודיו הביתי בנווה צדק.
גל שנפלד. צילום: הילה עידו
קולקציית Voyager. צילומים: ג׳ולי טייטלר
Two Deserts of Sensation
החולצה הזו מייצגת את החלק של הקולקציה שמיוצר בהזמנה אישית ונעשה בעבודת יד סיזיפית. הדבקתי עם פינצטה את אבני הסברובסקי, אחת־אחת, כך שידמו את התנועה של השרשראות על גוף הרקדנית כשהיא מחליקה על הקרח.
הרעיון לקולקציית החורף, Voyager, התחיל מכתבה שקראתי בעיתון הארץ על רקדניות בטן תאומות ממצרים שזכו להצלחה בין־לאומית, ומאוחר יותר התברר שהן היו בכלל בנות למהגרים יהודים ממזרח אירופה. התחלתי לחשוב על נקודת המפגש בין שתי אסתטיקות מובחנות של מקומות שונים ובחרתי בשני מדבריות כהשראה לקולקציה: סהרה, כרפרנס לריקודי בטן, תכשיטים מאסיביים, חול זהוב וכו׳; וסיביר – החלקה על הקרח, גוונים כסופים והשפעה של התרבות האמריקאית. לקחתי מוטיבים שראיתי בחינות ואלמנטים שמופיעים על בגדי גוף וריקוד, ועירבבתי ביניהם.
הקולקציה מורכבת משני חלקים. החלק האחד כולל פריטים בודדים שנעשים בעבודת יד ומקושטים באבני סברובסקי. הם מייצגים הצעות ורעיונות שאני אוהבת, וכשמגיעה לקוחה אני מייצרת בעבורה פריט בהזמנה אישית, כשזה לוח ההשראה שלנו. החלק השני הוא ה־ready to wear שמציג פרשנויות יותר יום־יומיות של ההשראה. לחלק הזה המצאתי גם לוגו: הכנפיים של הספינקס והלוגו של הונדה יחד עם שם הקולקציה שלי. מצד אחד הוא מתייחס למצב האופנה כיום, הלוגומאניה, מותגי האופנה המהפכניים Vetements ו־Off-White; ומצד שני, בגלל שהוא מומצא, זה לא באמת ממותג – זו סוג של בדיחה פנימית על עולם האופנה.
משת״פים
היום אנחנו בעצמנו ממותגים, עם איך שאנחנו מתעדים ואוצרים את החיים שלנו ברשתות החברתיות, ולכן אנחנו מבקשים להפוך גם את בעלי המקצוע בתחום למשהו או מישהו שאפשר להעריץ. אני משקיעה המון מאמץ במה שאני עושה ורוצה לייצר קלאסיקה על־זמנית, ושהבגדים לא יהפכו ללא־רלוונטיים אחרי שתי עונות. אבל בתעשיית האופנה המהירה אין יותר מקום לאנשים שמקדישים את חייהם למקצוע או מלאכה מסויימת, כי המהות היא לקנות ולהתחדש באופן בלתי פוסק. חשוב לי למצוא מקום שהוא קצת מעל זה, ולהציע בגדים בעיצוב מובחן אבל לא בהכרח ממותג, כדי שישארו רלוונטיים במשך שנים. בעיניי זה הדבר הכי נדיב שמעצב יכול להעניק ללקוחות שלו.
נכון להיום אני האדם שעומד מאחורי המותג, אבל התכנון שלי הוא לייצר קהילה של אנשים עם חזון משותף, בית אופנה שיש בו צוות, דיון – שלא הכל סובב סביב החזון של גאון אחד בצורה שלא מאפשרת לשום דבר אחר לצמוח. היצירה של מרחב הדיון הזה תאפשר למותג לאתגר את עצמו ולהגיע הרבה יותר רחוק ועמוק. זו הסיבה שקראתי למותג Mews ולא גל שנפלד.
צילומים: ג׳ולי טייטלר
השנה גם התחלתי ללמד בשנקר קורס חדש לסטודנטים בשנה ג׳ בשם ready to wear, בנסיון להכין את הסטודנטים לחיים בתעשיה: איך עושים בגדים מוכנים ללבישה, איזה שאלות לשאול, איך לענות עליהן ואיך לפלח את קהל היעד. בשבילי זו דרך נוספת לעשות זום־אאוט מתוך הקונטקסט שבו אני פועלת ולפגוש מוחות ורעיונות חדשים, וגם לחלוק קצת מהתובנות שהגעתי אליהן בעקבות התהליך שאני עברתי.
אבולוציה
במהלך העבודה על פרויקט הגמר בשנקר המצאתי ציפוי פנינה ליציקות סיליקון, חומר שמתחבר רק לעצמו (מכרתי את האוטו כדי להבין איך לעשות את זה). אחרי סיום הלימודים נסעתי לתחרות ״מיטלמודה״ באיטליה וזכיתי בפרס החדשנות. כשחזרתי הבנתי שאני עדיין לא יודעת כלום – לא לעשות בגדים, לא יודעת מה אנשים רוצים ללבוש בכלל או איך התעשיה עובדת.
מה שכן ידעתי זה את מי אני מעריכה, והחלטתי לפנות למעצב יוסף דרך פייסבוק. זה מצחיק, כי היום כשפונים אלי באינסטגרם זה מעצבן אותי ואני מתעלמת, אבל זה היה רגע מסוים שבו זה היה נכון בעבורי. יוסף בדיוק היה צריך עזרה עם החסויות לתצוגה שלו בשבוע האופנה הראשון במתחם התחנה, ואצלו התחלתי להיכנס לתעשיה ולהבין איך היא עובדת.
צילומים: מ״ל
בהמשך הגיע מייל משנקר שב״משכית״ מחפשים רוקמות. כשעשיתי סטאז׳ אצל אלי טהרי עסקתי ברקמה במשך ארבעה חודשים, אז החלטתי לגשת ועבדתי על הקולקציה הראשונה של מותג ״משכית״ המחודש. ציירתי ערבסקות וצבעתי אותן בצבעי עפרון במשך חודשיים, שזה הדי.אן.איי של המותג. לא מזמן כשביקרתי בתערוכה ״מקום לאופנה״ במוזיאון ישראל ראיתי פריטים שציירתי בעיפרון ב־2013.
לאחר מכן עבדתי ב״צפון אברקסס״ של אייל שני, ושם למדתי ״לא להיות אני כשאני עולה על הבמה״ ואת החשיבות של הדרך שבה אני מציגה את עצמי ואיך היא מקדמת אותי מבחינה עסקית: לא את גל, אלא את המותג Mews. החלטתי שבגלל המצב של תעשיית האופנה אני רוצה לעצב תכשיטים ולא בגדים, אבל התכשיטים גדלו וגדלו עד שהייתי צריכה לעצב בגדים שיתאימו להם, ובסופו של דבר הקמתי את Mews, שלוש שנים אחרי שסיימתי ללמוד.
חדר משלה
בעבורי זה מדהים לגור בבית שהוא גם סטודיו ומרחב מכירה. כל יציאה שלי מהבית מלווה בקשיים ואני לא יוצאת יותר מפעם אחת ביום. אני דואגת שיהיה לי בבית כל מה שאני צריכה: מסך לבן לצילומים, בקבוקי וויסקי, סטודנטים שמגיעים להתמחות בזמן עבודה על קולקציה או פרויקטים מיוחדים, משלוחי בדים שכל הזמן מתחדשים ומאפשרים מהירות תגובה מטורפת; מהבית אני יכולה להכין 100 פריטים בשבוע.
אני עושה ויפאסנה בבית פעמיים־שלוש בשנה. בפעם הראשונה שעשיתי את זה, התבוננתי על מצב האופנה בישראל ושאלתי את עצמי מה צריך. לא היה שפע של מעצבים ישראלים צעירים כמו עכשיו, הכל היה בנסיגה: מצד אחד היו כיכר המדינה ומעצבי יוקרה, ומצד שני מותגים כמו זארה. ואז חשבתי על ההקמה של Mews.
שלי מהבית
בן הזוג שלי לובש את הבגדים שאני עושה, כי רובם יוניסקס, וחברים שלו באים ואומרים ״אני רוצה סווטשירט כמו של יובל״, אז אני עושה להם את זה פה בחמש דקות. אני כל הזמן עובדת על פריטים ומתכננת קולקציות, אבל תמיד משאירה מרחב להיות ספונטנית ואימפולסיבית. זה ההפך מקל, זה הכי קשה שאפשר, בגלל זה טוב שזה בבית.
Mews, צילומים: הילה עידו
כשהתיירים שמסתובבים פה רואים את הקקטוסים שבכניסה לחנות הם נכנסים, והרבה פעמים ככה הגיעו אליי לקוחות. מעבר לזה הרוב מגיעות מפה לאוזן או בעקבות כתבות ופרסומים. רוב הלקוחות הן בגילאי 30־45 שהרבה פעמים באות למצוא משהו לאירוע בסגנון פשוט ולא מתאמץ, אבל שכן ייראה מושקע. אני אוהבת לשלב בין הגבוה לנמוך ולא להציע מראה עשוי מדי, כי בסופו של דבר אחרי כל השקה נוצצת גם אנשי האופנה והסלבס מגיעים לשתות בירה על המדרכה ב״פורט סעיד״.
הכל שחור
מהרגע שהחלטתי ללבוש רק שחור כל־כך קל לי בחיים, זה עשה הרבה סדר בבלאגן. כשאני לא עסוקה במה אני לובשת ומה הדמות שאני עוטה על עצמי בכל יום, נוצר בתוכי חלל שפונה החוצה ולא עסוק בעצמו ובבימוי של הדמות הזו. באופן כללי אני חושבת שראש יצירתי עושה שימוש טוב בגבולות, ואם הייתי עובדת עם ורוד וכחול הייתי הולכת לאיבוד. שחור הוא חגיגה בשבילי, ובעבור בערך 5% מקהל הלקוחות שלי שגם הן לובשות רק שחור.
מצד שני, אני שמה לב שכמעט ואין שחור בחנויות האונליין, כי קשה לצלם אותו כמו שצריך וצבעים אחרים מושכים את העין על המסך. נוצר מצב שלא לובשים הרבה שחור, אז חשוב לי להבין איך משלבים אותו בהצלחה עם המיתוג והמיצוב האינטרנטי.
עתידות
התרחבות ואבולוציה. מבחינתי נגמר הניסוי: זה קורה, זה עובד, זה כלכלי, אני מוצאת את עצמי בתוך זה. הגיע הזמן לבנות את זה כמו שצריך ולהפוך את זה לבין־לאומי, ובעיקר לא להמשיך לעשות את אותו הדבר, מה שלעתים נחשב בארץ כהצלחה.
אני עוסקת הרבה בנושא שאני קוראת לו The pleasure of getting dressed, כי זו צריכה להיות חגיגה, זה העיקר מבחינתי, ולא בא לי למצוא את עצמי עושה טי־שירטים וג׳ינסים כדי להצליח להחזיק חנות בארץ. לכן אני כבר לא חושבת שצריך קודם להצליח פה ורק אז להתרחב לחו״ל, כפי שחשבתי במשך שנים, וכרגע אני עובדת על תוכנית עסקית כדי להתקדם בכיוון הזה.
The post צווארון כחול־לבן: Mews appeared first on מגזין פורטפוליו.
