הירושי סוגימוטו: לברוא את העולם כל פעם מחדש

בצילומי האופק הימי של הירושי סוגימוטו אין כל סימן היכר, שיסגיר את המקום בעולם שבו צולם הנוף. קו אופק אין־סופי ועלום, לעתים כמעט בלתי נראה, שצולם בחשיפה ארוכה, כך שקשה להצביע על נקודה ספציפית בזמן או על הרגע המכריע של הצילום. כמו הים, כמו האופק, אצל סוגימוטו הצילום הוא מהות אין־סופית ולא פעולה נקודתית. למרות זאת, הוא מקדיש חשיבות רבה למקום המדוייק: בכיתוב המופיע לצד העבודות מצויין במפורש אם זהו צילום מהים הקריבי, ממיצר בס, מחופי דרום קליפורניה או מהים הליגורי, וכן השעה והתאריך של הצילום.

אבל מה זה משנה? הרי חלק מהקסם המהפנט של הצילום טמון בכך שהוא על־זמני ואוניברסלי. הים הוא ים והאופק אופק, ריק מציוני דרך, מדעות קדומות, מעומס ההיסטוריה. את התשובה אפשר למצוא בדבריו של סוגימוטו על התודעה האנושית: ״המבט לקו האופק הוא קו מחבר ביני לבין האדם הקדמון. האדם הוא היצור התבוני היחיד שמתייחס לזמן ולמקום, שמודע למקומו בעולם ביחס לטבע״, הוא אומר. לא סימני היכר חיצוניים אלא ההכרה והמודעות האנושית – היא מותר האדם על כל חי והיא שמעניקה למיקום ולזמן משמעות, הקשר, סנטימנטים.

את המשיכה שלו לים הוא תולה בזיכרון ילדות, שגם אם אינו הזיכרון הראשון שלו באופן אבסולוטי, מבחינה מקצועית הוא בוודאי נחשב לכזה. ״אני זוכר את עצמי כילד קטן נוסע ברכבת עם הוריי ומסתכל על הים, לא רחוק מטוקיו״, הוא מספר, במפגש שנערך לרגל פתיחת התערוכה במוזיאון תל אביב. ההתרגשות ותחושת האין־סוף שטמונה בזיכרון הראשוני הזה היא מקור הסדרה הארוכה ביותר והמפורסמת ביותר שלו, שהחל לצלמה בשנות ה־80 והיא נמשכת עד היום. בין היתר היא ממפה את נסיעותיו בעולם לאורך השנים.

הירושי סוגימוטו. הים היוני, סנטה סזריה, 1990

הירושי סוגימוטו, מיצר באס, 1997

לישראל הגיע לראשונה ב־1995, בהזמנת סוזן לנדאו, לתערוכה קבוצתית במוזיאון ישראל. אז הציג צילום בודד של ים, לעומת 34 עבודות ממספר סדרות, שמוצגות כעת בתערוכת היחיד שאצרה רז סמירה במוזיאון תל אביב.

״נולדתי בטוקיו ב־1948 ואני צעיר בכמה חודשים ממדינת ישראל״, הוא אומר. הזווית האישית הזו משמעותית, ממש כמו החיוך הכאילו־ביישני שלו והאופן שבו הוא מלהטט בין הצילום הקר לרגשות חמים. בשנות ה־70 עבר לארצות הברית ללמוד צילום ועשה קריירה בין־לאומית כאמן מוביל בתחום. בשנים האחרונות חזר ליפן והקים מרכז לאמנות ופרפורמנס. מהצילום עבר לעסוק גם בפיסול, במיצב, בפרפורמנס ובארכיטקטורה, ולאחרונה הוא מדגיש בעבודותיו את המימד הרוחני. בביאנלה בוונציה 2015 הציג בית תה מזכוכית בתוך בריכת מים, בהתייחס לטקס התה היפני המסורתי. כעת מוצג המבנה בגני ורסאי, במסגרת תערוכת יחיד שלו בארמון.

לברוא את העולם מחדש במבט

סוגימוטו ניגש לנושאי הצילום שלו כמי שרוצה להפשיט אותם מכל מטעני המוכר והידוע, לנתק אותם ממשמעות כבולה, כך שאפשר להטעין אותם מחדש בהקשרים רחבים יותר, אוניברסליים (כבר אמרנו) אבל יותר מכך – אישיים. לכל אחד מהצופים הם משמשים כר נרחב לפעולת הדמיון.

עוצמת הרגש שהוא מצליח להעביר בצילום מפתיעה. יש שיאמרו שההתבוננות בצילומי הים שלו מדיטטיבית, יש שמייחסים להם יופי ״יפני״ מינימליסטי. הם מרהיבים במונוכרומטיות שלהם ובקומפוזיציה העקבית, המחלקת את שטח הצילום למלבנים אופקיים מאוזנים, מתוך רציונל קבוע והרמוניה. אולם בכך אין די כדי להסביר את הכוח המפעים שלהם. הצילומים, תמיד בהדפס גדול מידות (בתערוכה הנוכחית הם מוצגים בגודל 120X150 ס״מ) מרתקים את המבט, מבקשים פענוח וצלילה לעומקם, לאין־סוף של קו האופק ולהפרדה בין מים ושמים, בין חושך לאור. לברוא את העולם בכל פעם מחדש במבט.

הירושי סוגימוטו, דיוקן עצמי

צילום: אלעד שריג

הירושי סוגימוטו, צבוע, תן, עיט, 1976

האיכות הזו, של בריאה וכינון העולם, שוכנת גם בסדרות האחרות של עבודותיו. בצילומי דיורמות – תיבות תצוגה שצילם בעיקר במוזיאון הטבע בניו יורק – הוא יוצר אשליה של אחידות ובלבול בין תלת־ממד לדו־ממד. בכל אחת מהדיורמות מוצגת סצנה פסטורלית או דרמטית של בעלי חיים בטבע. התצוגה מורכבת מפוחלצים ומרקע של ציור תפאורה, שמעניק לתמונה עומק ועושר. אולם בצילום של סוגימוטו לא ניתן להבחין בין המפוחלצים למצויירים. כשהאריות מבתרים זברה והנשרים ממתינים לתורם על הענף – הצילום בשחור־לבן מנטרל את תכונות העומק ומייצר מציאות חלופית לאותו טבע שהמוזיאון כה ניסה להחיותו.

״התיבות מאבדות את העומק שלהן בעין המצלמה, ואני בוחר לצלם בשחור לבן, כך שנוצרת עוד השטחה וכבר לא ניתן להבחין למה יש נפח ולמה לא – אנחנו לא יודעים למה להאמין. אני מסתכל על סצנות של ציד ויחסי כוחות בטבע ואני חושב לעצמי – הרי אני נמצא בניו יורק״.

הצלם והמוזיאון

מוזיאונים הם אתרים חביבים עליו. כמו הדיורמות ממוזיאון הטבע, סדרת צילומי הדיוקנאות מגיעה ברובה מציורי דיוקן ויקטוריאניים וממוזיאוני השעווה של מדאם טוסו. דיוקן משכנע במיוחד של הנרי השמיני מצולם מציור, ואילו על דיוקן יאסר ערפאת הוא אומר שזהו אחד הבודדים שצילם פעמיים: לפני שזכה בפרס נובל לשלום (יחד עם יצחק רבין) הוצג ערפאת במוזיאון השעווה עם רובה בידו ואחריו ללא הרובה – ההבדל הדק משך אותו לצלם מחדש.

את אולם התערוכה מחלקים קירות מתעקלים שהוא עצמו תכנן. ״התערוכה לא עוסקת רק בצילום. עשיתי כמיטב יכולתי לעבוד פה עם המבנה הארכיטקטוני המיוחד של הקופסה הזו״ – אולם התצוגה הגדול באגף החדש של מוזיאון תל אביב – אומר סוגימוטו, שבשנים האחרונות עוסק בתכנון אדריכלי מבלי שלמד אדריכלות.

צילום: אלעד שריג

אולם סם אריק, פנסילבניה, 1978

לתפנית הזו בחייו אחראיות לא מעט שתי סדרות נוספות המוצגות בתערוכה: סדרת אולמות התיאטרון הריקים וסדרת המגדלים. ״אחרי שהתחלתי להתבונן בארכיטקטורה כמושא צילום גיליתי את היופי והכוח שלה, ונמשכתי לעסוק בתכנון אדריכלי בעצמי״. תחושת הריקנות וההיעדר האנושי חריפה במיוחד באולמות הקולנוע והתיאטרון (ואפילו מגרש דרייב אין נטוש) שצילם.

״צילמתי באולם תיאטרון שהוקם בקולומבוס אוהיו ב־1926, בשנות הבום הכלכלי שלפני השפל, הכוונה הייתה להידמות לשפע התרבותי האירופאי. אבל אולם האופרה מושפע מעידן הקולנוע שהחל אז לשגשג, והדקור נראה כאופרה מדיסנילנד״. האווירה הסוריאליסטית מתקבלת מחשיפת יתר של מסך הקולנוע, לאחר שהסרט נגמר – המסכים הריקים מול המושבים הריקים. הפאר וההוד של מבני תרבות שנותרו מרוקנים מתוכנם כאילו משמרים את ההד הגווע של רעשי נגיסת הפופקורן, רחשי הקהל, שורות המחץ של השחקנים ומחיאות הכפיים.

לדברי האוצרת, רז סמירה: ״סוגימוטו מצלם את הבלתי ניתן לצילום, את מה שאין לו נראות: זמן, זיכרון, חלום, הרהור או חשיבה״. הסדרה הארכיטקטונית נעשתה בסוף המאה ה־20. בהזמנת המוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג׳לס, הוא החל לצלם בניינים איקוניים ברחבי ארצות הברית, לקראת תערוכה קבוצתית שתוכננה לסוף שנות ה־90. בין הבניינים בולטים מגדלי מרכז הסחר העולמי, שצולמו ב־1998, כשלוש שנים לפני אסון התאומים.

הירושי סוגימוטו, מגדלי מרכז הסחר העולמי בניו יורק, 1998

בניגוד לחדות הבלתי מתפשרת של צילומים אחרים, דווקא בסדרה האדריכלית הבניינים נראים מעורפלים, כאילו ניצבים מאחורי מסך וירטואלי של אדי זיכרון. הבחירה בטשטוש הפוקוס דווקא בהסתכלות על בניינים בעלי קווים חדים וברורים, קשורה לדבריו לאווירת האי־ודאות שליוותה את התקופה שלקראת מפנה המילניום. ״בחרתי לצלם בפוקוס שמכוון ל׳פעמיים אין־סוף׳, מבחינה טכנית זה יוצר טשטוש מכוון״. המגה־פיגוע של 11 בספטמבר 2001 כאילו הגשים את ההתמוססות הארכיטקטונית שנראית בצילום – הד מחריד לנבואה בלתי ידועה מראש.

The post הירושי סוגימוטו: לברוא את העולם כל פעם מחדש appeared first on מגזין פורטפוליו.