גיל כהן: גם שירה היא עבודת אמנות

Yuval:

הי גיל, מה קורה? מה שלומך?

Gil:

בסדר גמור, כיף לוואטסאפ איתך

Yuval:

הדדי! ובואי נדבר על התערוכה שתיפתח הערב, אישה בחלל עבודה: איך קרה שממקבץ שירים יצאה תערוכה?

Gil:

‎כשאיילת השחר ממוסררה שאלה אותי אם ארצה לאצור תערוכה במסגרת פוטופואטיקה ישר חשבתי על תהילה חכימי, רק חיכיתי להזדמנות לעבוד איתה. בשונה מתערוכות אחרות, כאן היה לי קודם כל ברור מה יהיו המילים ורק אחר כך התחיל החיפוש אחר האמניות, הדימויים והאוביקטים

Yuval:

למה חשבת על תהילה דווקא בהקשר של פוטופואטיקה?

Gil:

אני חושבת שיש בכתיבה של תהילה הרבה כנות, אסתטיקה ועמוד שידרה ברור ואלו גם הדברים שאני מוצאת מעניינים ביצירות אמנות. חשבתי שיהיה מעניין לעבוד עם מחזור שירה אחד שהוא כמו עבודה אחת, ולנסות לפענח אילו עבודות אמנות יעבדו יחד איתו – עבודות שיש בהן כנות, אסתטיקה ועמוד שדרה ברור ודומה. מהאמניות הנהדרות ששיתפו פעולה לא ביקשתי ליצור עבודה שמתייחסת לטקסט של תהילה אלא למצוא משהו בתוך מחזור השירה הזה שקיים גם בעבודות שלהן

Yuval:

אז איך זה עבד? איך בחרת את האמניות? מה היה תהליך בחירת העבודות?

Gil:

חשבתי על אמניות מתאימות ועם כל אחת זה עבד קצת אחרת. אצל הילה ווגמן לדוגמה היה ברור שהווידיאו שלה ״אמירה״ שבו רואים את אימה של האמנית עוברת טיפול פנים מתאים מאוד למחזור השירה. מתוכו בפגישה עם אלנה החלטנו לקחת פסל קטן שלה שנקרא ״פיס אוף קייק״ ולהפוך אותו לשני פסלים בגודל אמיתי של נשים ללא פנים. אצל יעל מאירי פרסנו עבודות רבות שלה עד שהגענו למכלול מסוים, עם מסגור ספציפי ותלייה ייחודית. אפשר להגיד שיש קו של חלקי אישה המופיע בעבודות – עם כל עבודה שנבחרה יכולתי בפגישת הסטודיו עם האמנית הבאה להבין מה יתיישב יחד בתוך הפאזל.

בתערוכה עצמה גם השירים מודפסים ותלויים על הקיר – הם עבודות בפני עצמן

הילה ווגמן, אמירה

יעל מאירי, מנגו

Yuval:

אני רוצה רקע להתעכב על עניין האמניות המתאימות: מה זה אומר? מהי אותה אסטיקה? אותו עמוד שדרה דומה?

Gil:

השירים של תהילה לא תמיד קלים, בשבילי חלקם הם אגרוף לבטן וחלקם מבטאים בפואטיקה שלהם ביקורת מאוד עוצמתית. אני זוכרת שקראתי את שורות הסיום של השיר ״עסק אדם״ –

״יֵשׁ יָמִים שֶׁלֹּא חוֹזֶרֶת אֵלַי בְּהַעֲבָרַת הַכַּרְטִיס בַּיְּצִיאָה
לַפְּעָמִים חוֹזֶרֶת, בַּלַּיְלָה, אוֹ חוֹזֶרֶת בַּבֹּקֶר
בַּדֶּרֶךְ לָעֲבוֹדָה, חֲלִילָה חוֹזֶרֶת,
הַגּוּף קָם, הַכַּרְטִיס, הַקָּפָה, הַפֶּה
חוֹזֶרֶת חֲלִילָה

אלו דווקא לא השורות הכי ישירות במחזור השירה הזה, אבל הן נגעו בי בצורה מאוד חזקה. חיפשתי עבודות שמפרקות את הזהות, שדווקא במקום שבו נדמה מבחוץ שהאישה ביצירה נמצאת בשליטה, היא עצמה לא מרגישה כך. שהיא לא מצליחה לחזור לעצמה ביציאה. שיש חיבור עוצמתי מאוד לזהות ובאותו זמן ריחוק גדול

Yuval:

איך תהילה הגיבה לרעיון של התערוכה? יש לכן הכרות מוקדמת?

Gil:

הכרנו מעט קודם לכן, היא שמחה מאוד על הרעיון וזה הרגיש טבעי. יכול להיות שזה קשור גם לכך שאחותה התאומה של תהילה, אפרת חכימי, היא אמנית. שתי עבודות קולאז׳ שלה משתתפות בתערוכה, עבודות של אפרת מככבות גם בעטיפות הספרים של תהילה, ובהחלט יש קשר חזק בין שתיהן. אני מאמינה שמשם יש לתהילה איזה חיבור מאוד ברור לדימוי ואוביקט מעבר למילה. התייעצנו לאורך כל הדרך והיה חשוב לי שהיא תבין למה אלו העבודות שלוקחות חלק בתערוכה

אפרת חכימי, ללא כותרת

גיל כהן. צילום: איליה מלניקוב

Yuval:

אני לא יודע אם זו לא שאלה קצת אידיוטית, ובתור גבר היא בטח עלולה להיות בעייתית, אבל אשאל בכל זאת: זו תערוכה נשית? של אמנות נשית? עם אוצרות נשית? יש כזה דבר בכלל?

Gil:

שאלה במקום – זו הייתה חלק מההגדרה של מוסררה. פוטופואטיקה השנה מתמקדת באוצרות, משוררות ואמניות. לא הייתה לי התנגדות לזה אבל זו גם לא הייתה העדפה. אני חושבת שזה עזר לי לצמצם את הכיוון ואת הבחירה. מצד שני זו חלק מהסיבה שהיה לי חשוב להכניס את עבודותיה של יעל מאירי ששואלות שאלות של מגדר, ואת עבודותיה של מיטל כץ מינרבו ששואלות שאלות על זהות אנושית בכלל

Yuval:

יש מסקנה מהתערוכה? כלומר, מה חשוב לך שיקרה למבקר/ת בתערוכה? שמה הםן יבינו או ירגישו?

Gil:

תמיד חשוב לי שהמבקר ילך בתוך התערוכה ויתעכב על הדברים, יקרא אותם ויבין את החיבור ביניהם. שההליכה בחלל התערוכה תתפוס אותו ולא תהיה סיבוב מהיר והחוצה. בתערוכות שנוגעות בי זה מה שקורה לי, משהו עוצר אותי ואני מתחילה לעבור מדבר לדבר ולצבור משמעות למשמעות. בתערוכה הזו הכוונה היא להתעמק בחלקיות של הדמויות המופיעות, בפירוק של המציאות היום־יומית שעושה תהילה במילים ובפירוק הגוף והמחשבה שקיימים בעבודות. אם המבקרים ייצאו מהתערוכה וימשיכו לחשוב עליה עוד זמן אחרי, יסתכלו על משהו ברחוב חודש אחרי ופתאום היא תחזור אליהם, זה חשוב לי

Yuval:

אמרת ״תמיד חשוב לי״. תגידי רגע כמה מילים על עצמך לטובת מי שלא מכיר?

Gil:

תמיד קשה החלק הזה אני מורה לאמנות וספרות ואוצרת עצמאית. במשך השנים יזמתי פרויקטים אוצרותיים כמו *שם זמני, עם ניצן וולנסקי, שהיה פרויקט של תערוכות בחללים נטושים, ולקחתי חלק בהפקה ותוכן של תערוכות, ירידים ופרויקטים אחרים. במשך שנתיים ניהלתי את המחלקה לאמנות וספרות של הקונסוליה הישראלית בניו יורק ולמדתי שם המון על איך עובדים הדברים גם מחוץ לישראל. בכל דבר שאני לוקחת בו חלק, ובכל תפקיד, חשובה לי הנגישות, התהליך והמחשבה שילוו את המבקרים בתערוכה. חוץ מזה – אני כותבת ואוהבת מאוד בריכות שחייה

Yuval:

המחלקה לאמנות וספרות של הקונסוליה הישראלית בניו יורק. זה גם מסביר את החיבור לתערוכה

Gil:

ומורה לאמנות וספרות גם… אלו שני התחומים שהעסיקו אותי הכי הרבה וכנראה שאין ביניהם נפרדות אמיתית

Yuval:

אני איתך. לא הרבה יודעים או זוכרים שאני התחלתי את קריירת הכתיבה שלי בכתיבת ביקורות ספרים במוסף ספרים של הארץ, ובמקביל עיצבתי עשרות עטיפות של ספרים. זה באמת חיבור מיוחד

Gil:

אני זוכרת! ומסכימה מאוד. זה חיבור טבעי בעיני וכנראה שמי שהוא נוצר אצלו כבר לא יראה את העולם אחרת

Yuval:

יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

Gil:

חשוב להגיד שזו הייתה חוויה מיוחדת לאצור את התערוכה הזו. ראשית בחלל שבה היא מוצגת, בגלריה החברתית במוסררה, אצרתי את התערוכה הראשונה בחיי כסטודנטית בבית הספר, לפני יותר מעשור. זה היה המקום שבו בתור סטודנטית לצילום הבנתי שאני רוצה דווקא להיות מורה ואוצרת.

שנית, העבודה עם תהילה, עם האמניות ועם מוסררה הייתה נעימה, קשובה ונטולת חיכוכים: למרות שזו תמיד השאיפה זו לא תמיד המציאות. אולי כתוצאה מכך אני גם מאוד נרגשת מהתערוכה הזו ומרגישה שקרה משהו מאוד טוב כשהקמנו אותה וכל העבודות התחברו יחד אז נשמח שאנשים יגיעו לראות ולקרוא