התערוכה ״מיטת האספן״, שתיפתח ביום רביעי (16.1, בשעה 19:30) בבית הנסן בירושלים מוצגת כמיצב מיוחד למקום, המהדהד את חוויית המפגש עם אוסף אמנות, שסובב ומקיף את מיטתו של איש האמנות, האספן והגלריסט עודד שתיל. ב־23.1 יתקיים רב־שיח: ״בין חלום האמן לחלום האספן״. אמנים, אספנים ותאורטיקנים ידונו בהיבטים שונים של אמנות ואספנות. נעילת התערוכה: 8.2.19.
האוצרת, חנה בן־חיים יולזרי, מתארת את הרעיון שהוביל לתערוכה: ״בשיטוטי בדירת האספן המשמשת גם כגלריה, מצאתי את אוסף הציורים התלוי בחדר השינה כפורטרט אישי, תעודת זהות הבעתית וחשופה, הנבנית מתוך ריבוי, עומס ומפגשים רנדומליים. התערוכה עוקבת אחר תחנות במסען של היצירות: מן הסטודיו של האמנים אל חדר השינה, בו הן מתערבבות בחלומותיהם של הישנים במיטה. משם הן נודדות למרחב הציבורי, אל גלריית בית הנסן״.
עבור כל יצירה זהו מסע רצוף פרידות, הנטען במשמעויות מתוך היחסים המתהווים עם הסביבה החדשה, הרחק מכוונותיהם וחלומותיהם של יוצריהן. בתנועתן בין הפרטי לציבורי, היצירות ממשיכות לקיים יחס אינטימי עם הצופים.
נדב ויסמן. צילומים מאוסף עודד שתיל
עיקר האוסף של עודד שתיל הן יצירות ישראליות עכשוויות, ציורים ורישומים על נייר. בין האמנים: מיכל שמיר, משה גרשוני, פאריד אבו־שאקרה, אורי קצנשטיין, יאיר ברק, שי יחזקאלי, אסי משולם ועוד. הבחירה של האספן ביצירות מסוימות וחיבורים מקריים הנוצרים בין היצירות, התלויות באופן רנדומלי, לבין אובייקטים אחרים וריהוט באותו חלל, מייצרים מארגים אסוציאטיביים ואפשרויות לנרטיבים אישיים ולאומיים המשתלבים זה בזה.
בתערוכה משולבים לצד האוסף מחדר השינה גם עבודות של בן־חיים יולזרי: עבודת סאונד ״ארכיון מיטה״ המתייחסת לממד הארכיוני של האוסף, ועבודת וידאו ״מימוסה ביישנית״ המציגה מבט רפלקטיבי ומהורהר על האוסף.
הפסיכואנליטיקאי זיגמונד פרויד, שהיה אף הוא אספן, יצר קשר בין חפצי אמנות, ארכיאולוגיה, צילומים ביוגרפיים וחדר הטיפולים. ספת הטיפולים של פרויד הייתה מוקפת בפסלים, ציורים ותבליטים מתרבויות ומתקופות שונות. אוספו הפרטי של פרויד הפך לחלק מעולמם של מטופליו. עודד שתיל מספר כי היצירות התלויות בחדר השינה, עוטפות וסובבות את מיטתו, מאבדות בעבורו את נראותן בחיי היומיום. הן הופכות ל״רעש לבן״, מטפורה למיסוך והדחקה מהמודע היומיומי.
שחר מרקוס
אליאסף קובנר
בן־חיים יולזרי: ״איסוף אמנות כהבניית האני, החל במאה ה־17 עם ׳קבינט הציור׳. בשונה מ׳חדר הפלאות׳ שבו נאספו אובייקטים מגוונים מרחבי העולם, עבור ׳קבינט הציור׳ הוזמנו ציורים מידי אמנים. הקבינט היה אזור פרטי ששימש את בעלי הבית בלבד. הציורים הביאו אל תוך הבית עולם של חוץ והפכו לחלק בלתי נפרד מחיי הדיירים. פעולת האספנות, שייצגה סטאטוס חברתי, חרגה מן המעשה הקולוניאליסטי. יצירות האמנות במרחב הביתי אפשרו התקיימות של הדמיוני כממשי עבור הפרט, בחברה ובתרבות אליהן הוא משתייך״.
The post ״מיטת האספן״: על אספנות והלא מודע בתערוכה ורב שיח בבית הנסן appeared first on מגזין פורטפוליו.
