הירושימה ושאלות אחרות במוזיאון על התפר

״איתרע מזלך והשארת אחריך 200 אלף מתים. וכיצד יאזור אדם כאב המקיף 200 אלף חיי אדם? וכיצד יתחרט אדם על מותם של 200 אלף? לא רק אתה אינך מסוגל לזה, לא רק אנחנו איננו מסוגלים לזה, אף אדם אינו מסוגל לזה״.

מילים אלו הוחלפו במכתבים בין גיתר אנגס, פילוסוף יהודי־גרמני ובעלה הראשון של חנה ארנדט, לבין קלוד אתרלי, טייס חיל האוויר האמריקאי שנטל חלק במשימת ההפצצה הגרעינית בהירושימה. כמי שהחזיק בנטל של כוח הרסני זה, אתרלי מצא עצמו בהמשך חייו נכנס ויוצא מאשפוזים פסיכיאטריים. אנגס מצא עניין במקרה של ״הפיילוט״ והחל עמו דיאלוג בהתכתבות, בדבר כוחה של הטכנולוגיה – אותו פלא מעשה ידי אדם – להביא להרס של יוצריה.

יורם רוזוב

ספר המאגד את חלופת המכתבים הזו הגיע לידיו של רפי אתגר, אוצר מוזיאון על התפר בירושלים, שהחליט לאצור תערוכה שבמרכזה מקרה הירושימה, לצד שאלות על מוסר, על אנושיות ועל היעדרה, על הנתפש ועל הבלתי ניתן לתפישה בנפש האדם. התערוכה זכתה לשם הספר – ״השאלה של הירושימה״ (גיתר אנדרס, הוצאת רסלינג).

החלל הראשון במוזיאון מוקדש כולו לציורים מהפנטים של יורם רוזוב. רוזוב מתמקד בדמות הטייס, שאותו הוא מתאר בטכניקות שונות. הדמות קפואה, מונומנטלית בנוכחותה. במשיכות מכחול קצרות וקצובות מתוארת דמות אנושית שפניה מכוסים מסיכת טייס, מוחקת את האדם שתחתיה ומציפה את משל האדם־מכונה, מהותו היא מעשיו. רוזוב מצייר תקריבים של הטייס, של טורסו מוגן ושל צינור נשימה. אנו מוזמנים להתפעל מפאר היצירה, מהעל־אדם שנשלח למשימה. החדר כולו משמש כהקדמה לסיפור, מוקדש לדמות הטייס שפתח את סיפור ההפצצה.

בחלל הסמוך מוצגת עבודת וידאו של שירין אבדיניראד. לא קל היה להביא לירושלים את שתי עבודותיה של האמנית האיראנית; הפוליטיקה לא חסה על עולם האמנות (בשנה האחרונה הוצגו בארץ עבודות ופורסמו טקסטים של אמנים ממדינות ערב ללא ידיעתם וללא אישורם, כאילו המצב אינו נפיץ מספיק). על רקע הרגישות הגדולה שבשיתוף פעולה עם גוף תרבותי בירושלים ובישראל, אבדיניראד לא ששה לתת את אישורה. לבסוף, העבודות הובאו בחסות אספנית גרמניה שרכשה את העבודות מהאמנית והשאילה אותן למוזיאון. רק על נושא הידיים שהפוליטיקה שולחת אל השדה המוזיאלי אפשר לאצור תערוכה שלמה.

עבודת הווידאו ״מעבר לזמן״ מלווה בטקסט של האמנית, שמסבירה את היצירה על רקע מלחמת איראן־עירק: ״עבורי, המוות של אלה שמתו על קידוש השם לא ייצג את אובדן הגוף הפיזי, אלא את המעבר שלו למצב של רוח״ היא כותבת. ״מעבר לזמן״ היא יצירה עדינה על טרנספורמציה של היפרדות הגוף מהרוח; צילום של קסדה עטופה כולה קרח נמס בהרצה מהירה. הקסדה מונחת הפוכה, כסימבול לנופלי המלחמה, והניגוד העז שבין האור לצל, לצד חומריותה המחוספסת, מקנה לה מראה של ירח. אותו ירח שבעולם האסלאם מניע את ציר החיים.

כיצד אנו יכולים לזכור אימה מוחלטת

עבודת וידאו בולטת נוספת היא עבודתו של אנסלם קיפר, המתכתבת עם שיריו של פאול צלאן. בשקט אבסלוטי ובצילום באיכות ירודה, מתוארות כפולות ספר של צילומי נוף בשחור לבן. נופי טבע אירופאי דוגמת יערות, שדות ונחלים מחוררים, נחרכים ונצרבים על ידי האמן, כאקט המביע את ההיסטוריה שפקדה אותנו.

חוזקה של העבודה הוא לא בפעולת ההרס עצמה, אלא בצילומה. כפולות הצילומים ההרוסות נחשפות כל אחת בתורה באופן רפטטיבי ואיטי; זום אאוט ממרכז היצירה חושף תמיד כהפתעה את החלקים החרוכים, מבקש להתמקד כל פעם מחדש בנושא ההרס. גם האיטיות שבה המצלמה זזה תורמת לדיוק התחושות באמצעות חיקוי הדרך שבה נוהגים לצלם אוביקטים ארכיוניים. קיפר מעיר על זיכרון ועל דרך התצוגה שלו, תוך שהוא מעלה את השאלה כיצד אנו יכולים לזכור אימה מוחלטת. זו גם אחת מהשאלות של מקרה הירושימה.

אנסלם קיפר

לצד עבודות המרחיבות את הדיון והעיסוק במה שלעיתים אינו נתפש, התערוכה מכילה עבודות שתרומתן לכך מוטלת בספק. מרבית העבודות בקומה העליונה של המוזיאון מעלות תחושה כאילו הודבקו שם לצורך נפח, ואינן תורמות להרחבת הדיון. יצירת הווידאו של האמן היפני יושידה שיגנובו מציגה נופים ממולדתו, המתוארים בצבעים פסיכדליים, ככל הנראה תוצאה של ניסוי אופטי עם מצלמה. העבודה תמוהה ואינה נמנית עם אותן עבודות שפשטות המסר מחמיאה להן. התחושה היא שהמסר נעדר, או שהודבק.

אם לא די בכך, הטקסט המלווה אותה טוען שגלי האור והצבע בעבודה ״עשויים להתפרש כקרינה רדיואקטיבית או כגלי אנרגיה מתפרצת בעוצמת קרינה תרמית, שעשויה לגרור בעקבותיה שריפות או אסונות אחרים״. נראה כי הדמיון משחק פה תפקיד מפתח, שהרי בשורה הבאה מתוודה הטקסט ומתאר את תיאור הנוף בעבודה כלא יותר מניסוי פיזיקלי ואסתטי בתנאי צילום שערך האמן.

התפישה הצרה והפשטנית מורגשת גם בסדרת הצילומים של ויה לבדובסקי, ״שאגה״, שנראית כמו אוסף של דימויים מכווני אווירה־מטרידה ותו לא. הקישור הדל אל נושא התערוכה פוגם בהתרשמות שאפשר ליצור תערוכות שבהן התוכן מתעלה מעל לכותרת הממסגרת אותן. התערוכה קרובה להמנות עם אלו.

ויה לבדובסקי, שאגה

ארז ישראלי, אדמה נמוכה

עם זאת, שתי עבודות בסופה של התערוכה מחזירות את האמון בה; עדר ראשי אדם עשויי בטון והפוכים, מחוברים אל מקל הליכה, ממגנטים את המבט ודורשים השתהות. זו יצירתו של ארז ישראלי, ״אדמה נמוכה״. החומריות המרכיבה אותה ומראה ההמון נדמים כקבר אחים בהריסות, מקלות ההליכה נועדו לאלו שאיבדו הכל ונגזרה עליהם הנדידה, ואילו הראשים ההפוכים עשויי הבטון מדמים את המוות, יצוק אל האדמה. זו עבודה שמדברת את ההרס האנושי באמצעים שהוא עצמו יצר, שעמם הוא בונה עתיד וכמוהם הוא נהרס.

העבודה השנייה היא זו הסוגרת את התערוכה: אוליבר פיטש יצר וידאו ובו נופי שמים מלאי עננים, נחצים במהירות גבוהה כמבט ממטוס או פצצה. לצלילי השיר because של הביטלס, נגמר החוט התמטי שעליו בנויה התערוכה, זה שהתחיל בדמות הטייס ומסתיים כעת במטוס ההפצצה. התנועה המהירה, אור השמש החזק וצורות העננים, מעניקים תחושת רווחה, מנקים את העיניים מהדימויים הקשים וכמעט שמשכיחים את הזוועה.

אי אפשר שלא להתמסר לרגע הזה, רגע לפני הטלת הפצצה. בגלל שהעולם עגול, בגלל שהשמיים כחולים, בגלל שהרוח חזקה – הביטלס מלווים את היצירה ברקע, מנסים לענות על השאלות שנדונו בתערוכה בכלל ובשאלה של הירושימה בפרט. התשובות שהשיר מעניק, כמו התשובות שהאנושות מעניקה לעצמה על מעשיה, אינן מספקות.

The post הירושימה ושאלות אחרות במוזיאון על התפר appeared first on מגזין פורטפוליו.