מערכת היחסית הצילומית־חברית של אסף ושלי נפרשת על פני קרוב לעשור. יחד, כשהוא בתפקיד הצלם ואני הסטייליסטית ואחר כך הכותבת, עשינו פרויקטים מסחריים (דורין פרנקפורט, קום איל פו ושרה בראון), מערכתיים (את, גו, גלריה ומוסף הארץ) ואזוטריים למיניהם. נפרדנו לא מעט, לאורך השנים. לא בגלל עייפות זה מזו אלא מהמרחב שחיבר אותנו מלכתחילה – ״תעשיית האופנה״. איכשהו תמיד מצאנו את עצמנו יחד שוב.
מבין אין־סוף הנקודות המחברות בינינו, אלה נראות לי החשובות ביותר: 1. הערצת רוח נעורים משותפת, שבנאלית ככל שתהיה, היא חריגה בעוצמתה אפילו בעבור השדה שבו נפגשנו. 2. רגישות כמעט אלרגית אל רכיבי העולם החיצון ויושביו: גם ליופיים אבל בעיקר לרעש ולמורכבות שהם מתעקשים להערים עלינו. 3. ספרים ראשונים שהודפסו בינואר 2019. (ישנו גם נושא הדמיון הפיזי: צבע העור והעיניים. אבל זה פחות רלוונטי בעבור קהל הקוראים, אני חושבת).
רק אחרי שחשבתי על כתיבת הטקסט הזה, הבנתי עד כמה שלוש הנקודות האלה – נעורים / רגישות־יתר / ספר – הן שלוש וריאציות של אותה התנועה. אני אסביר.
כריכת הספר של אסף עיני, 10pm Sunset. עיצוב: רן בן עזרא
אישה נחה, פרדס הוצאה לאור. עיצוב: סטודיו פרדס
אידיאל האדם היוצר תמיד היה מובהק מבחינתי (ומנוגד לי בכל דרך). בדמיוני, כך פועלים אמן או אמנית ״אמתיים״: החזון שלהם ליצירה הוא כה מסנוור שהם לא רואים דבר מלבדו. הם מסוגלים להקריב כל מה שיידרש – שפיות, מנוחה ושנת לילה, מערכות יחסים, מזון והפסקות קפה – כדי לממש אותו. דעתם של אחרים לא חודרת להם את העור. גבולות לא קיימים. כוחה של האמונה הפנימית היצירתית הבוערת (או משהו בסגנון הזה) גוברת על כל מכשול, בין שהוא מגולם בבני אדם קשים, בתקציב במזג אוויר, או בהבעת פנים טיפה מעליבה שמישהו עשה להם.
עד לא מזמן, פשוט לא הבנתי מה עושים אנשים שבלשון המעטה, אינם כאלה. אנשים מהוססים. אנשים הסובלים ממיגרנות, אלרגיות, כאבים מסתוריים וחולשות. שקורסים לפני, אחרי ובמהלך כל פרויקט יצירתי חשוב. ששומעים ומרגישים כל דבר שכל אחד אומר או לוחש ועד כדי כך שהם כמעט ושוכחים מה הם קיוו להגיד (לצלם או לכתוב) מלכתחילה. אנשים שסביבתם הקרובה, יתכן, עייפה כבר מניתוחי האס.אמ.אסים שהם כופים עליה. והרי האנשים האלה אמורים לשכוח לבדוק אס.אמ.אסים בזמני היצירה הסוערים! אבל האנשים האלה לא שוכחים לבדוק אס.אמ.אסים. ואם הם שוכחים לאכול או לנוח הם מרגישים ממש רע.
איך בדיוק אמורים הטיפוסים האלה – הרחוקים מאידיאל האמן־המונע־באש־חזונו־בלבד, מדמות היוצרת־שובת הלב־בחוסר־מודעותה־לסביבה – להתנועע בתוך מרחבי העשייה והיצירה?
ככל הנראה, הם יכולים לייצר דבר מה בעולם רק אם יש להם האפשרות והמזל שלא לשהות בו (בעולם כלומר), לפחות לא באופן רציף. אין להם ברירה אלא להיעלם, להיאטם, להימלט, לבהות. האנשים האלה פורשים, שוב ושוב (למעמקי הבית כדי לכתוב, לעיר אחרת כדי ללמוד אמנות, לארץ אחרת, לתחום עשייה אחר). ולפעמים, בהחלט לא תמיד, כשהם מתרחקים ומתחבאים במיטה או במדבר או בבית של חברה בפרדס חנה – משהו נוצר.
חן שרר, מאחורי ולפני הקלעים, מגזין את, 2011
תור ורדימון, פופ־ארט, מגזין את, 2012
כך אני רואה את היווצרות הספרים של אסף ושלי. ספרים הקשורים לפסק זמן ולחיפוש אחרי שקט באותה המידה שהם קשורים לעשייה ולחזון יצירתי כלשהו. הם קשורים בניסיון להחליש קצת את רעש הגירויים החיצוני האין־סופי, לאו דווקא לצלול אליו בהרואיות כמו באיזה סרט תיעודי על בסקיאט או ג׳קסון פולק.
כל זה קשור לנעורים ונובע מהם מאחר ותנועת הבריחה, הנסיגה, לחדר השינה הקטן ולכתיבה ביומן ולניסויים משונים במצלמת הוידאו הביתית – היא־היא תנועת הנעורים עצמה. ההתכנסות פנימה כדי שאפשר יהיה לראות ולשמוע, בעוצמות נסבלות, את מה שנמצא מחוץ לדלת. מחיקת המציאות הזו, שהרי רק היא מאפשרת להמשיך לאהוב אותה, את כל חלקיה, במלוא הכוח.
כמובן שאני לא יודעת איך זה היה אצל אנשים שלמדו בכיתת ספורט ושהזמינו אותם לרקוד סלואו במסיבות. זה גם לא משנה. אסף ואני רוקדים את ריקוד האלרגיה והמיגרנה וההישכבות המלודרמטית על השטיח, ההינעלות בחדר והכרזות הפרישה, את ריקוד ההצצה החטופה, החוצה, ״הי, תראו, עשינו משהו קטן כשלא היינו פה!״ ואת ההתעייפות החוזרת תמיד. כי אי אפשר הכול, ואין כוח להכול, וגם לא צריך הכול. וכי האמן שדמיינתי תמיד, לא קיים. וגם אם הוא היה, ממש לא הייתי רוצה לחלוק איתו מאורע חשוב כל כך.
מתוך הספר 10pm Sunset
אסף עיני. צילום: נועה נוז׳יק
שאלות של מעין לאסף
- 1. איפה אתה מזהה את עיקר הרצף האסתטי והתוכני בין עצמך הנער לעצמך הצלם היום?
כילד הייתי מאוד חשוף לטלויזיה אמריקאית. את השנים הכי מעצבות־אישיות שלי העברתי בצפייה של תוכניות נוער כמו דוסון קריק וצפייה הדוקה באמ.טי.וי של אותה תקופה: בריטני ספירס, בקסטריט בויז, אן סינק וכו׳. כאישיות שנמשכת אל הנשגב והמואדר חיפשתי את עצמי בגיבורים שהיו על המסך, לא הבנתי אז את המניפולציה והאשליה, היה נראה לי הגיוני שאני אגדל להיות הדבר הזה שראיתי ולעבור חוויות חיים דומות.
כמובן שהדבר היה רחוק מלהיות נכון אבל נשארה בי מלא חמלה ואהבה לתקופה הזאת, שיכולה להיות כמעט אופורית. בצילום שלי, אני אוהב להסתכל על נעורים כמקום פלואידי שבו הדמויות יכולות להיטמע בכל מיני סגנונות ונופים ולספוג אל עצמם את אותה ערגה של הצופה שלא שם יותר אך תמיד מסתכל אחורה. נעורים כמקום כמעט הירואי בו הפוטנציאל הוא המימוש עצמו.
- 2. יש זיכרון משפחה/ילדות ספציפי שאתה זוכר, ושמתקשר לצילום?
אבא שלי היה מצלם אותנו במצלמות וידאו VHS והיו כל מיני טריקים אנלוגים כאלה שהיה מורח את התנועה שלנו כאילו יש מאחורנו שובל של אנרגיה. או שהיינו מתחקים אחר מטילדה, משלבים ידיים ונעלמים מהפריים ב״קאט״, עושים טוק שואווז עם אורחים ופעלולים. כחנון־על, הלכתי בעקבותיו והתחלתי לצלם סרטים עם חברים, רובם היו אימה או קשורים בכישופים והלא נודע. הייתי גם מעריץ מושבע (עד היום) של באפי ציידת הערפדים והייתי משחזר סצנות לוחמה בערפדים שבסופם הייתי תוקע יתד בליבו של היריב שלי, והוא היה הופך לאבק באפקט מאוד גרוע שהייתי עושה בתוכנות עריכה.
זה מלווה אותי עד היום, הכיף בלעשות קסמים עם המצלמה. כמובן שזה לא נראה כמו מה שאני מצלם היום ועל פניו אין לזה שום זכר, אבל מבחינתי האשליה שאני מעביר בצילום בעזרת המצולמים, הלוקיישן והבגדים שווה ערך לכל טריק קוסמות שעשיתי בצעירותי.
רום הירשמן, מה יהיה עם הגברים, מוסף הארץ. סטיילינג: נועה נוז׳יק
מעין גולדמן
שאלות של אסף למעין
- 1. כילד הקטן במשפחה, אני רוצה שתספרי לי על עצמך כבת בכורה מתוך שלוש בנות ואיך זה עיצב תפיסות ומחשבות שיש לך על מודלים נשיים ובכלל.
אין השפעה ניכרת מדי חוץ מהעובדה שמבחינתי העולם מסביבי מתפצל באופן עובדתי לחלוטין לחלוקה הזו, והזו בלבד: מכרות וחברות שלי שהן צעירות ממני (ולו בכמה חודשים), הן אחיותיי הקטנות. חברות שמבוגרות ממני (יש לי רק ספורות כאלה כי בכל זאת, זו פונקציה פחות מוכרת בחיי), הן אחיותיי הגדולות וצריכות לייעץ לי ולומר לי מה לעשות. חברות מבוגרות יותר הן כמובן אמהות או לחילופין, חייבות להיות דומות לאחת הדודות שלי (אמא שלי היא הבכורה מארבע אחיות, פלוס אח חמישי קטן)
כך שבכל קשר נשי יש באופן אינהרנטי כל מיני דינמיקות של עזרה וקרבה שחייבות להתקיים. זה תמיד אני, כחלק משלישייה או צמד, מול שאר העולם. מנסות להבין מה למען השם קורה בו (מבעד לחריר הצצה, כמובן). אגב, זה לא חייב להיצמד מגדרית לדגם המקורי של המשפחה שלי, ואתה כידוע, בתפקיד אח קטן שלי (כבר אמרתי שאנחנו דומים!).
- 2. אוקי, אז הבנתי איך לדעתך קשורה הנטייה הזו להתנתקות לתהליך העבודה על ספר (של כל אחד מאתנו). יש קשר גם לתכנים עצמם?
בספר שלי זה די ברור: גיבורת הרומן שלי היא הרי אישה שמפסיקה לעבוד ודי מוותרת על כל צורת ״עשייה״ ומתאיינת לגמרי. אבל רק לכאורה. הרי בסוף מתוך הריקבון שלה צמח ספר. אצלך, הרגשתי את הנושא הזה במבט שלך במצולמים. מבט משתאה ומשתהה בכל אותן דמויות שמסתובבות בשמש על החוף וברחוב, ונראה שדבר לא מחליש אותן, ושהאור החזק נעים להם, ורעשי הסביבה לא חזקים להם מדי.
השאלה העיקרית, ההתפעלות העיקרית, שעוברת בכל צילום וצילום היא זו: ״הי, איך הם ככה?״. חוץ מזה הבנתי פתאום שזה ממש הנושא של הערב שלנו ושל כל האמנות שתוצג בו: העבודה של נמרוד, העבודה של אנה. אבל זהו, לא אכנס להסברים, זה נוגד את כל הרעיון.
״ערב ספר״, אירוע השקת 10pm Sunset, ספר אמן ראשון לצלם אסף עיני, וחגיגת אישה נחה (הוצאת פרדס) רומן הביכורים של מעין גולדמן.
הערב ילווה בעבודה של אמן הווידאו והפרפורמנס נמרוד אלכסנדר גרשוני Benny's Video AKA ומיצג מוסיקלי של האמנית והמוסיקאית אנה לן. עוד בערב: עותקי הספרים למכירה, מוסיקה, משהו נחמד לשתות.
״אתר״, טיילת מפרץ שלמה 10, בשעות 20:00-23:00, הכניסה חופשית.
קיאן פרנקפורט, קמפיין דורין פרנקפורט, 2012
ארמי ביאן, מה יהיה עם הגברים, מוסף הארץ. סטיילינג: נועה נוז׳יק
לגדול לצדדים, 2018, מגזין As Promised, סטיילינג: שיילי ניסים
The post אסף עיני ומעין גולדמן: רוח נעורים, רגישות־יתר וספרים ראשונים appeared first on מגזין פורטפוליו.
