הכניסה לגלריה רו־ארט מפתיעה: הדלת האדומה מובילה לאולם ריקודים. הקובייה הלבנה נעלמה, ואת מקומה תפסה סצנה שנלקחה מסרט ״בחזרה לעתיד״ או אולי ״טווין פיקס״. במקום לראות יצירות אמנות אנחנו נקלעים לאולם ריק כמעט, להוציא כמה שרפרפים מפוזרים פה ושם ובלונים אדומים בדרגות שונות של התרוקנות מאוויר. שרשרת נורות צבעוניות, שני מיקרופונים עומדים וממתינים לזמרי קריוקי, מחשב פולט מוזיקה מפלייליסט גמיש לחלוטין.
הסט מזכיר מסיבת כיתה תלושה ממקום ומזמן, אבל כזו ששמורים בה סממני העליבות והפוטנציאל להתרומם אם רק יבואו האנשים הנכונים ויעשו קצת שמח. המאמץ הכרוך בלהיות ״האנשים הנכונים״ וב״לעשות שמח״, נלקח בחשבון. האווירה הדהויה משהו, שעולה מהרצפה הירקרקה (כמו של אולם התעמלות בבית ספר, אבל רכה ומזמינה יותר), מהווילונות חסרי הזהות ומהקירות ספוני הטפט־במראה־עץ – הכל חלק מהאפיון העל־זמני שרצו היוצרים להעניק למקום.
את התערוכה ״יש אור שלעולם אינו כבה״ תכננו ניר סגל ואלואיז פורניאלס כעבודה משותפת, שמזמנת סיטואציות מגוונות של מפגש והתנהגות, ברמות אינטימיות שונות (אוצרת: לאה אביר). ״זו לא המסיבה שלי, אלא של מי שנכנס״, אומר סגל. את השרפרפים (תזכורת לעבודות קודמות של סגל. הבלונים הם רפרנס לעבודות של פורניאלס) אפשר לסדר בקלות לישיבה משותפת כקהל או לשיחה ספונטנית; רצפת הריקודים; המיקרופונים שממתינים למי שיתמסר וישיר – מבחינת היוצרים זו רק ״הצעת הגשה״. הוא עצמו נמצא שעות רבות בתערוכה, וכשהוא לא שם הוא מתעקש שיהיו במקומו מארחים מתנדבים למסיבה הבלתי נגמרת.
ערב ריקודי סלואו בתערוכה. צילום: ניר סגל
שרים בתערוכה. צילום: ניר סגל
מראה הצבה בתערוכה. צילום: לנה גומון
אחד הדברים שמרחיקים אותו משם הוא ספסל שניצב בנקודה מרוחקת בעיר, במלון לינק בשדירות שאול המלך, שלצידו שרים בכל יום (הוא או אחרים) בשעת השקיעה את השיר של הסמית׳ס שעל שמו נקראת התערוכה, ״יש אור שלעולם אינו כבה״. ספסל תאום לזה נמצא מחוץ לגלריה, ולצד כל אחד מהם, הפתעה: פנס רחוב שלעולם אינו כבה.
אירוח ונדיבות
סגל ופורניאלס נפגשו בתוכנית לדוקטורט של בית הספר לאמנות סלייד בלונדון. מאז עבדו יחד מספר פעמים במסגרות שונות, כולל בתכנית השהות של Outset בייקר סטריט. הפרקטיקה המשותפת שלהם בוחנת מערכות ערך, אירוח ונדיבות, ובוחנות את גבולות האמנות ונקודות המפגש שלה עם החיים עצמם. הם מזמינים את הקהל, באמצעות פעולות ומיצבים, לקחת חלק וליצור תוכן יחד איתם.
כמעט כל דבר בתערוכה הוא טריגר לפעילות, שיש מי שירצה לקחת בה חלק ויש (רבים) שיירתעו. אם שואלים את סגל עד כמה הוא מצפה שאנשים ייכנסו וישירו או ירקדו, הוא אומר שהוא לא מצפה לדבר – רק מציע.
לקריאה נוספת
מראה הצבה. צילום: לנה גומון
״רצינו ליצור הזדמנות לאנשים להרגיש שלא בדיוק ׳הם העבודה׳ אלא שהעבודה תהיה מה שהם יעשו ממנה. זו הזמנה פתוחה. החלל כייפי – אפילו סתם לשים מוזיקה ולשבת. בפרקטיקה המצטברת שלנו אנחנו חוקרים מצבים של אינטימיות בחללי מעבר״.
אתה מדבר על אינטימיות כפויה, כמו במעליות או בחדרי המתנה? זו לא בדיוק מסיבה.
״לא בדיוק מסיבה אבל כן נוצרות מערכות יחסים. חדר מלון הוא חלל מעבר. הקשר עם המלון הפך למורכב יותר – כי מלונות דן (בעלי מלון לינק) תרמו לתערוכה גם את הווילונות בגלריה. יש בזה מעין העברה סימבולית של זכרונות מחדרי מלון ומאנשים שחלפו בהם. גם הגלריה היא חלל זמני. והיא מציעה מערכת יחסים עם עבודת אמנות – אפשר לחשוב על זה כהזדמנות אינטימית״.
זה מייצר מצבים לא נוחים (awkward) וזה מייצר הרבה רגעים דלים.
״נכון. ורגעים דלים הם גם מקור לצמיחה של דברים נוספים. אלואיז מדברת על ההזדמנות להשתעמם או הזדמנות לחוות אי־נוחות – כחומר שאנשים נמנעים ממנו בכוח. ממש כמו האפשרות לשיר או להשתמש בחלל ובאביזרים כאוות נפשך. בחלל שיצרנו יש מנעד רחב של אפשרויות פעולה ושל חוויות שנחוות ושלא נחוות – לפי בחירה״.
פורניאלס נשארה בלונדון והוא מייצג אותה בהיעדרה. סגל הוא ישראלי שחי עם משפחתו ועובד כבר מספר שנים בלונדון. הוא מציג במסגרות שונות בארץ ובחו״ל, בין היתר הציג בשנים האחרונות תערוכת יחיד במוזיאון הרצליה ותערוכה קודמת ברו־ארט, שגם בה היה שיתוף אינטנסיבי של הקהל בפעילות. בתערוכה הנוכחית לצד קהל מזדמן הגלריה פועלת כחלל מארח למפגשים יזומים ופעילויות – ואפילו מופעים.
יש אור שלעולם אינו כבה, שרים את שיר הנושא כל ערב בשקיעה במלון לינק. צילום: ניר סגל
מראה הצבה מחוץ לגלריה. צילום: לנה גומון
צילום: ניר סגל
איך נבנה הקונספט, עד כמה אתם יודעים מה הולך להיות?
״אנחנו משתפים סיפורים זה עם זה ומוצאים נקודות אחיזה משותפות. שנינו ילידי האייטיז, מגיעים ממקומות שונים, מרקע תרבותי שונה, אבל יש לנו הרבה במשותף – הסמית׳ס לדוגמה, השיר שבחרנו, הוא כמו זיכרון משותף למרות שלא חווינו אותו ביחד. רצינו לדבר על אינטימיות והשיר נבחר תוך כדי העלאת זכרונות ואסוציאציות מהילדות, חוויות מיניות ראשונות, אהבה ראשונה, חרדות, חרדת המוות. נקודות המפגש גורמות לנו לחשוב שאינטימיות היא לא רק פרטית״.
בין האירועים המרכזיים בתערוכה, בכל שבת (גם השבוע) עלה בגלריה מופע מחול שיצרו הכוריאוגרפים יוסי ברג ועודד גרף במיוחד בעבור התערוכה: ״יום אחד אהבה נכנסה לגלריה״. כותבים ברג וגרף: ״שלוש דמויות רוקדות כדי למלא את הפער בין עולמן הפנימי לזה שבחוץ, בין מי שהיו למי שהן היום, ובין האופן שבו אהבה נתפשת ומוצגת בתרבות לבין האופן שבו היא נחווית על ידי יחידים״.
״יש אור שלעולם אינו כבה״, גלריה רו־ארט, המרץ 3, קריית המלאכה, תל אביב.
התערוכה תינעל בשבת (9.3) ועד אז יתקיימו בגלריה ביום חמישי, 7.3, בשעות 12:00־18:00, קטעי מחול מתוך ״יום אחד אהבה נכנסה לגלריה״; בחמישי בשעה 19:30 ערב היסטוריה גאה בשיתוף ״איגי״ – עמותת נוער גאה; ביום שישי בשעות 11:00־14:00 קריוקי בשניים עם ניר סגל; ובשבת ב־12:00 המופע ״יום אחד אהבה נכנסה לגלריה״ של להקת יוסי ברג ועודד גרף (ההרשמה נסגרה).
The post אינטימיות זהירה: ניר סגל ואלואיז פורניאלס משאירים אור דולק appeared first on מגזין פורטפוליו.
