״התקשרה מישהי שראתה את הקול הקורא בפורטפוליו. יש לה סטודיו לרהיטים והיא מגדירה את העיצוב שלה כעיצוב שוודי. היא שואלת ׳אתה מכיר אותי?׳, עניתי שלא. היא אמרה ׳זה בורות׳. אמרתי ׳את מתקשרת אלי ואומרת שאני בור?׳. ואז היא אומרת ׳אני לא אוהבת את מה שאתה עושה. אני עיצוב שוודי, מינימליסטי׳. שאלתי אותה ׳היית בשבדיה?׳ – לא. ׳היית בטוקיו?׳ – לא. איזה נקי? על מה את מדברת. העיצוב שלך משעמם במסווה של מינימליזם. אמרתי לה מאמי, תישארי בארץ. את משעממת. לא בבית ספרי״.
– – –
מאז שפרסמנו את הקול הקורא בפורטפוליו לביתן ישראלי בשבוע העיצוב של מילאנו – שייפתח בעוד שלושה שבועות בדיוק – סצינת העיצוב המקומית רוחשת ובוחשת. בעשר השנים שבהן אני מכסה את התחום, מעולם לא קיבלתי כל כך הרבה טלפונים ומיילים ששאלו את אותן השאלות: מי הוא אותו דן מוקטל, שקורא לעצמו דני מו? מאיפה הוא צץ? מה זה הביתן הזה שהוא פותח? שווה לקחת חלק בזה? זה באמת יקרה? מה הוא מבין בזה?
ומה זה העיצוב הזה עם הנמרים והצלב והמגן דוד והסהר, הפרחים והציפורים והרובים, הרקע האדום, הזהב וכל הבלינג בלינג? מה ישראלי בזה? ואלו היו התגובות היחסית עדינות. אלו שפחות מאמינים בפוליטיקלי קורקט הזדעזעו מהפריחיות, מהנובורישית, ובעיקר לא הבינו מאיפה צץ הבחור הזה, שמכריז בכל מקום שהוא הולך לפתוח את הביתן הישראלי הראשון בשבוע העיצוב של מילאנו (ולא נותן לעובדה שכבר היה ביתן ישראלי בעבר לבלבל אותו).
צילום מסך מתוך אתר הביתן הישראלי, שבוע העיצוב מילאנו 2019
״גיי, מזרחי, קבליסט, איש עסקים, נובוריש, דיווה, חוצפן ובעיקר מאוד ישראלי״, כך הוא מגדיר את עצמו במצגת שהכין לנותני החסות. הוא בן 32, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, ומאז שסיים את לימודיו ב־2013 עסק בעיצוב ארט לקליפים, עיצוב אופנה, פיתוח, טרנדים, סטיילינג וארט דיירקשן – בעבור ליין המסיבות אריסה; הזמרים שרית חדד, עומר אדם ואייל גולן; מסעדת דייגו־סאן ועוד. לא הפרופיל הנפוץ בסצינת העיצוב המוזיאלית המקומית, ובטח לא מי שהיה לכאורה צפוי שיוביל כזה מהלך.
״אחד המאפיינים של סצינת העיצוב המקומית הוא הרצון לא להיות מחובר למקום שאנחנו נמצאים בו״, הוא אומר. ״אבל אני נמצאת פה״, הוא מחליף ללשון נקבה. ״איפה את רואה מינימליזם ברחוב?״. אם כבר לערער על ההגמוניה, עד הסוף. בלי להתבייש; להפך. ״כולם פה ׳מינימליסטיים׳. הם לא יודעים מה זה מינימליזם. להגיד שאת מינימליסטית, את צריכה לבוא עם קבלות. הייתי בשוודיה, בפינלנד, בקוריאה, באיסלנד. אין שם שום דבר מינימליסטי. בטוקיו יש מלא, אבל לצד זה יש גם מלא קיטש״.
כשאני מציג לו את קטלוג Promise design משנת 2011, שהציג למעלה מ־60 מעצבים ישראלים במילאנו תחת הכותרת ״עיצוב חדש מישראל״, הוא מתחיל לדפדף, וזה השלב שבו אני מצטער שאין לי מצלמה לתעד את התגובות שלו. ״לא. לא. לא מסכים. זה עדיין לא זה. זה? זה יחסי ציבור של משרד ממשלתי. זו לא סצינת העיצוב.
״מה פה ישראלי? איזה סיפור ישראלי זה מספר? זה לא ביתן של ישראל. באותה מידה זה היה יכול להיות בשוודיה. למי יש כזה בבית בישראל? למה זה ישראלי? זה לא עיצוב שחוגג את הישראליות שלו. ואני לא מחפשת בהכרח מזרחי, אני הפריחה היחידה ואני לא מציגה שום דבר, רק את האבנים מהכותל, שיהיו ליד ז׳אן פול גוטייה. חייב״.
מותר להביא אבנים מהכותל?
״זה לא באמת מהכותל. זה אבנים ירושלמיות״.
ברומא תתנהג כמו ישראלי, לא רומאי
הביתן הישראלי שעליו הוא שוקד בחודשים האחרונים יציג 13 מעצבים בשבוע העיצוב של מילאנו – אירוע העיצוב החשוב בעולם – באזור ההומה של זונה טורטונה, בשטח של 550 מ״ר בשתי קומות. לצד המעצבים מישראל תוצג הקולקציה החסידית ״רבי שיק״ של מעצב האופנה ז׳אן פול גוטייה מ־1993, קולקציה בהשראת המורשת היהודית שכללה בגדי חסידים על נשים.
מי שפנתה למוקטל בהצעה להקים את הביתן היא אנה מריה סלנרי מסוכנות Fuorisalone, היזמית העומדת מאחורי מותג ASIA DESIGN MILANO – סלון עיצוב המתמחה באמנות ועיצוב תוצרת אסיה. ״האג׳נדה של אנה מריה ושלי הייתה לתת במה לסצינת העיצוב הצעירה והבועטת. למה? כי מי שיש לו כסף לא צריך אותי. אבן קיסר המדהימים הכינו לנו את השטח, פתחו את הדלת, כדי שנוכל לעשות את הצעד הזה עם אלו שאין להם את היכולת לממן כזה פרויקט לבד.
״אבל כשאבן קיסר מציגים במילאנו הם לא מייצגים את הסצינה, אין שם שלט ׳אני מישראל׳. כשמעצב כמו פיני ליבוביץ מגיע למילאנו, כדי להבחין בשם ׳ישראל׳ צריך זכוכית מגדלת. זו זכותו המלאה, אני לא שופט אותו, אבל המעצבים שאנחנו נציג הם חלוצים; הם צריכים לקבל פרס ממדינת ישראל על זה שבלעדיהם לא היה הפרויקט הזה. אני בא עם ביתן של 550 מ״ר בשתי קומות, אנשים לא מבינים איך השגתי את זה״.
איך באמת השגת את זה?
״כשאומרים במילאנו ׳ישראל׳ האוזניים נפתחות, וזו רק התחלה של עשרות אירועים שהזמינו אותי אליהם במילאנו, בניו יורק, בלונדון, בסיאול. דבר עם הגייז שבסצינה, הם לא חושבים שיש פה גמלים. הם יודעים מי זה עופר ניסים, מי זה שירזי, מה זה פוראבר תל אביב. אתה אומר להם ישראל, הם אומרים כן! והמטרה שלי היא להוכיח לעולם שישראלים עושים את זה הכי טוב, הכי מעניין, אבל רק כשאנחנו מחוברים למקום האמיתי שלנו. שוודיה? סעי לשוודיה״.
חנה האוזר, הביתן הישראלי במילאנו 2019. צילום: סשה פליט
גנית גולדשטיין, הביתן הישראלי במילאנו 2019. צילום: מיכאל צור
שיר אלבג – OKA, הביתן הישראלי במילאנו 2019. צילום: גיא נחום לוי
כשמוקטל אומר שישראלים עושים את זה הכי טוב, הוא מתייחס גם לחשבון האינסטגרם שפתח לפרויקט, Israelis Do It Better. וכשאני שואל אותו אם ישראלים באמת עושים את זה טוב יותר, הוא אומר ״אני מאמין בכל ליבי (ואני יודע שזה נשמע כמו סיסמה) שאנחנו הכי טובים. אנחנו יודעים לעשות כסף, לעשות ביזנס, יש לנו את הסיפור הכי מעניין, אבל כשאנחנו הולכים ליד הכותל אנחנו לא מרימים את הראש. הרוחניות חוזרת, הקבלה, black live matters, אפילו ביונסה חזרה הביתה. הכל מתחבר.
״ואני אומר ׳ברומא תתנהג כמו ישראלי, לא רומאי׳. אם תתנהג כמו רומאי תיבלע בעדר. החזקים, שיש להם סיפור מעניין, הם אלו ששורדים. אני מציף ומאיר משהו הרבה יותר עמוק שקורה בעולם ולא רק פה. באירופה ובאסיה רב תרבותיות היא לא מילת גנאי, זו המילה הכי חמה. פה עדיין מנסים לעשות אותנו ציונים ברמה של ׳כולם ליישר קו׳.
״הפרחי, התחנה מרכזית, הקיטש – פה זה נחשב בזוי. במילאנו אומרים שלא ראו משהו כזה. זו הנקודה שאתם צריכים להבין. אנשים רוצים לראות מה אתה מביא. הם רוצים להיות לידך, לא אתה לידם. וככל שאנשים פה ינסו להיות אירופאים, אמריקאים או שוודים זה לא יעבוד, זה ישאר פה, כי הפרויקט הבא שלנו זה שבוע האופנה מילאנו, וזה אפשרי״.
ברשימת המעצבים שלך אני כמעט ולא מכיר אף אחד. מה זה אומר?
״שאתה והמילייה שלך מסתובבים באותו מעגל. האג׳נדה שלי היא להציג את הכי אוונגרד, לא את מי שאתם אולי מצפים לראות״.
מה ישראלי בהם?
״אני לא יודע להגדיר מה זה ישראלי, אבל אני מחפש משהו שמחובר למקום שבו אני נמצא. אחד אחד תראה אותם ותהיה המום, למרות שכשאני פונה לעיתונאים בארץ הם לא רוצים לעשות עליהם כתבות. וכשאני מספר על ז׳אן פול גוטייה הם אומרים ׳כבר ראיתי את זה׳. אני מקווה שתהיה לו תערוכה בירושלים, זה בתהליכים. ואיך הגעתי אליו? קבלה. אני קבליסט, למדתי ואני לומד איך להפיץ את הזוהר. אנחנו פותחים ביחד את מרכז הקבלה הראשון באיטליה״.
מי זה אנחנו?
״אני והזוהר״, הוא עונה בחיוך.
איך בחרת את המעצבים?
״בהתחלה התקשרתי למי שאני מכיר, אבל לא הייתה היענות. ואז פרסמתי את הקול הקורא, והחלו לצוף הקולות שאתה משמיע: מה זו הפריחיות הזאת. אבל ידעתי שבמילאנו אם תהיה עוד אחד לא יתייחסו אליך: כשרואים נמר וקבלה והקוראן ודימויים בעברית אומרים ׳מה זה, כזה לא ראיתי׳. זה השבוע הכי עמוס בעולם העיצוב, מה אני אביא? עיצוב שבדי?
״גיליתי לתדהמתי שלאנשים אין כסף לשלם, והתחלתי במסע של לנסות להסביר לאנשים מה המהות של זה. אנשים לא מכירים את האירוע הזה, באקדמיות לא מלמדים אותם (חוץ מעיצוב תעשייתי – אבל זה רק נספח אחד). אנשים שאלו אם זה כמו צבע טרי, שבאות אימהות עם עגלות. להביא מותג כמו מרכז הקבלה להיות איתך זה סטייטמנט חזק, כי אנשים שיש להם רוחניות הם אנשים שיש להם הכול אבל זה לא מספיק להם. אנשים כאלה רואים את האות א׳ או את האות ה׳ ומתחילים לבכות״.
לא אכלו לי שתו לי, לא מחכה לאף אחד
בפרויקט הגמר שלו בשנקר מוקטל מיתג את נתי, דמות שהמציא לזמר המזרחית ההומו המוצהר הראשון. זה היה אחרי תקופה לא קלה שגם כשהוא מספר עליה היום, היחסים הדואלים שלו עם המוסד צפים על פני השטח. ״אתה הרי יודע איך קראו לי בשנקר: התחנה המרכזית״, הוא אומר, אבל מבהיר מיד שגם אם יש לו ביקורת על ההתנהלות של המוסד, ״שנקר זה בית ספר מהמם, הכי טוב בארץ ובעולם״.
הוא מספר איך במסגרת הלימודים הכתיבו לו באיזה פונטים מותר להשתמש. ״כשהבאתי הזמנה לחתונה של דודה שלי עם פונט ׳גוטמן יד בראש׳, וחברה אחרת הביאה עבודה עם פונט אריאל, הורידו לנו את זה מהקיר, אמרו שפה לא משתמשים בפונטים האלו ושלחו במייל רשימה באיזה פונטים מותר להשתמש ובאיזה לא. יושבות באקדמיה מעצבות ׳חשובות׳ שעובדות עם חברות אופנה גדולות, אבל הן גזעניות שמסתכלות כל הזמן בפינטרסט ומעתיקות. אני יכול להראות לך בדיוק ממי הן העתיקו. וכשמחליפים אותן אף אחד לא שם לב. למה? בדיוק בגלל זה.
״אבל אני לא ׳אכלו לי שתו לי׳. אני לא מחכה לאף אחד. אתם לא מביאים לי כסף? הלכתי לספוטיפיי, למרכז הקבלה. אני אחכה לשנקר? הבעיה הגדולה בעולם העיצוב הישראלי היא שיש פה מעצבים ׳טופ אוף דה טופ׳, אבל אף אחד לא יודע מה קורה פה. למה? כי אנשים לא מחוברים למקום האמיתי שלהם, הם מנסים להיות משהו שהם לא ומפחדים להיות ישראלים. וזה משהו מאוד ישראלי… אתה חייב להבין שכשאני מציג לאנה מריה משהו לא טוב היא ישר מזהה את המאמץ ואומרת לי ׳לא, זה לא טוב. זה לא ישראלי, זה חיקוי׳״.
אביב אגמי, הביתן הישראלי במילאנו 2019. צילום: נמרוד קפולוטו
נועה מדר, הביתן הישראלי במילאנו 2019. צילום: אדריאן סבל
״אנחנו עדיין מחפשים תומכים ושיתופי פעולה מעניינים מכל התחומים – אוכל, אלכוהול, מלונאות. לגייס כסף לעיצוב בישראל זה בלתי אפשרי, ובמיוחד לפרויקט שלא מתקיים בארץ, כי מי אחראי עליו? משרד התיירות? הכלכלה? החוץ? התרבות? האוצר? היחידה שמזיזה עניינים זו השרה רגב. היא לא יכולה במצב של היום לתת לי כסף, בגלל הבחירות, אבל היא דואגת לי, מקשרת אותי לאנשים, אומרת ׳דן, לא להתייאש׳. היא היחידה שבועטת ושמנסה לעשות דברים״.
אתה יכול אבל להבין את סימני השאלה: צצת כמעט משום מקום, מה אתה מבין בזה? למדת תקשורת חזותית, לא עיצוב מוצר, שמזוהה יותר עם שבוע העיצוב.
״המילייה שלך חי בסרט. הם אומרים עלי ׳מיהו בכלל? הוא יבוא ויגיד לי מה זה עיצוב?׳, אבל החבר׳ה שאתם מבזים – המזרחים, האתיופים, הרוסים, כל הרב־תרבותיות – הם רואים אותנו ואומרים אתה הקול שלנו״, הוא אומר ומחניק דמעות בגרון. ״מה שאני עושה זה משהו שאף אחד לא יעשה פה בחיים. אני מביאה אותנו ללב ליבו של המקום הכי חם; מילאנו בחמש השנים האחרונות זה המקום הכי חם. והאנשים האלה נותנים לי כוח.
״חוץ מזה שתקשורת חזותית היא הכל: אופנה, פאטרנים, צבע. הכל. שבוע העיצוב במילאנו התחיל אמנם כשבוע הרהיטים, אבל מי שבאמת מבין יודע שזה לא שבוע הריהוט, זה יותר מזה. אני קורא לזה ׳שבוע האופציות׳: מה אתה יכול להביא לי חדש? מה גוגל עושים שם? מה ווי־וורק עושים שם? מה ספוטיפיי עושים שם?״.
אתה יודע, עד עכשיו אני לא יודע להגיד אם אתה פנטזיונר בן 32 עם חזון שהולך לעשות את הדבר הכי מדהים או שאתה מה זה חי בלה לה לנד.
״גם וגם. אני לא חי בלה לה לנד אבל אני כן חי בלה לה לנד. אני אגיד לך משהו הכי רוחני בעולם: ברגע שעיצוב ותרבות מתחברים לרוחניות קורים הדברים הכי מדהימים. איך הגעתי לגוטייה? מהירח? הרמתי לו טלפון מהירח? הייתי בניו יורק במרכז הקבלה״.
ו…?
״אני לא אספר לך. אתם יודעים מי נמצאת במרכז הקבלה בניו יורק״, הוא מבליע חיוך ממזרי. ״כולנו, אנשי הרוחניות, כמו מלאכים קטנים שדוחפים אחד את השני לדברים הכי קטנים. כשאני בא למילאנו ואנשים רואים את ה׳פורח׳ הזה״, הוא מצביע על הלבוש המוגזם שלו, ״אנשים נוגעים, שואלים מאיפה זה, כמה עולה״.
ופה, בארץ?
״בישראל לא הולך לי טוב בגריינדר… במילאנו כן״.
Opinion Factory – נדב גורן ואלירז איתם, הביתן הישראלי במילאנו 2019. צילום: מ״ל
ליאב קוקו, הביתן הישראלי במילאנו 2019. צילום: דנה תמרי
לורין באשה, הביתן הישראלי במילאנו 2019. צילום: נדין קדור
The post דני who? הדרך של דני מו לשבוע העיצוב במילאנו appeared first on מגזין פורטפוליו.
