תנועת הבאוהאוס הגרמנית הייתה תנועה מהפכנית בנוף האדריכלות, האמנות והעיצוב של המאה ה־20. בית הספר לאדריכלות באוהאוס אמנם היה קיים במשך 14 שנים בלבד, ורק כ־1,400 סטודנטים עברו בין כתליו, אך למרות זאת הוא הפך לזרם שהותיר חותם עצום על האדריכלות והעיצוב ברחבי העולם, והשפעתו נמשכת עד היום. חלק מכוחה של התנועה טמון ברוח הבינלאומית שנשבה בבית הספר באוהאוס. במוזיאון בוימנס ואן בונינגן ברוטרדם (Museum Boijmans Van Beuningen) מוצגת בימים אלה תערוכה המוקדשת לחלקם של מעצבים ואדריכלים הולנדים בבשורת הבאוהאוס. התערוכה הולנד⇄באוהאוס – חלוצים של עולם חדש, שתינעל בסוף השבוע, חותמת את פעילותו של המוזיאון טרם צאתו לפגרת שיפוץ ארוכה של שבע שנים.
כשבכל גרמניה וברחבי העולם מציינים 100 שנים ל ליסודו של הבאוהאוס, התערוכה מציגה מעל 800 פריטים אשר נאספו ברובם בהולנד, המתארים את קשרי הגומלין שבין בית הספר הבאוהאוס שבדסאו לאדריכלים מעצבים ואנשי רוח הולנדיים. התערוכה עוסקת בשלוש תמות מרכזיות: מהי תנועת הבאוהאוס; הקשר ההולנדי לבאוהאוס; ומהי חשיבותה וייחודה של תערוכה זו בהקשר הגלובלי והתרבותי.
מבחינה מספרית הזיקה ההולנדית לבאוהאוס לא נראית משמעותית: בסך הכל שמונה סטודנטים למדו בבית הספר, ומתוכם רק אחת, קיטי ואן דר מיל דקר (Kitty van der Mijll Dekker) סיימה את תוכנית הלימודים התלת שנתית. רק שלושה מעצבים הולנדים לימדו לפרקים במוסד. הראשון והבולט מביניהם שהגיע לוויימאר, מקום מושבו הראשון של בית הספר ב־1921, היה תאו ואן דוסבורח (Theo van Doesburg), ממייסדי תנועת דה־סטייל ההולנדית (De Stijl). בגלויה ששלח מוויימאר להולנד נראה מבנה אקדמיית הבאוהאוס מכוסה בכיתובים של תנועת דה־סטייל.
תאו ואן דוסבורח 1925
מרסל ברויאר 1926
צופים בתערוכה. צילום: Aad Hoogendoorn
ואן דוסבורח נטע את מושבו ואת הסטודיו שלו בקרבת בית הספר, והביא עמו את חברי צוות המערכת של מגזין דה־סטייל, ומשם הוא ממשיך לכתוב ולהפיץ את משנתו האדריכלית. במקביל הוא מבקר באופן תכוף באקדמיה ובסטודיות, ולא חוסך בביקורת. בתחילת 1922 נפתח הקורס הראשון בהנחייתו, ״קורס דה־סטייל הראשון״ באחד מחללי העבודה של הסטודנטים. ון־דוסבורח מעביר את הקורס במשך חמישה חודשים כשאינו נמנה על הסגל הרשמי של בית הספר, ולמרות זאת הוא צובר קהל אוהדים בקרב הסטודנטים, למורת רוחו של סגל הבאוהאוס. ניכר כי בהשפעתו הסטודנטים מאמצים את צבעי תנועת דה־סטייל: כחול, צהוב, אדום ושחור, ומשתמשים בהם ברבים מן המודלים שיצרו לאחר מכן.
יותר משהתערוכה מציגה אובייקטים שעוצבו על ידי מעצבים ואדריכלים בוגרי בית הספר באוהאוס, היא מתעכבת על קשרי הגומלין בין מעצבים ואדריכלים אלו לבין מקביליהם ההולנדים. הרשת החברתית הענפה שנרקמה בין שתי המדינות נפרשת מול עיני הצופה. החלל המרכזי של התערוכה מעוצב על פי נקודות המפגש והחפיפה בין אנשי תנועת הבאוהאוס הגרמניים לבין חלוצי האדריכלות והעיצוב ההולנדיים. נקודות המפגש ניכרות הן באופן פיזי והן רעיוני בתערוכה. הממשקים בין בתי הספר לאדריכלות בשתי המדינות, תערוכות מקבילות, ארגונים, הוצאות מגזינים, מפעלים וחנויות. כל אחת מנקודות המפגש האלו מונגשות לקהל באפליקציה המלווה את התערוכה ומאפשרת למיין, לרכז ולקבל מידע נוסף על אנשי המפתח שתרמו למערכת יחסים זו.
כרזת התערוכה
מרגרטה היימן מארק 1924
הגלויה ששלח ואן דוסבורח מוויימאר להולנד
אוצרת התערוכה, מינקה סימון תומס, מדגישה את פליאתה בהקשר זה, כאשר בשנת 1929 המסע מאמסטרדם לדסאו אורך כ־17 שעות; באין תנועת מטוסים, רכב פרטי ואינטרנט, נמצאה חליפת מכתבים אינטנסיבית בין אדריכלי הבאוהאוס לקולגות שלהם בהולנד, שסייעה לכונן קשרים מקצועיים ענפים.
בשנת 1933, עם סגירתו של בית הספר, שסבל מרדיפה פוליטית על ידי המפלגה הנאצית, 25 מרצים וסטודנטים גרמניים הגיעו להולנד והקימו סטודיות לעיצוב, אדריכלות וצילום באמסטרדם. באותה שנה הוקם באמסטרדם ״בית הספר החדש לאמנות״ בראשותו של בוגר הבאוהאוס, פול סיטרון, השואב השראה משיטות הלימוד והנושאים של באוהאוס. בית ספר מעשי נוסף לאמנויות העיצוב, שבו לימדו בוגרים נוספים ששבו להולנד, לימים הפך להיות האקדמיה לעיצוב ואמנות על שם חריט ריטפלד, מאקדמיות העיצוב המובילות בהולנד. כך משרטטת התערוכה את השפעתם של אנשי הבאוהאוס על ההכשרה והלימוד של מעצבים, אדריכלים ואמנים בהולנד במאה העשרים, ועל דורות היוצרים שבאו אחריהם.
The post הבאוהאוס הגרמני והקשר ההולנדי appeared first on מגזין פורטפוליו.
