מי: מעצב האופנה חוסיין שאלאיין
איפה: מוזיאון ישראל, ירושלים
מתי: יום חמישי 28.3
מה: שיחה עם מנכ״ל מוזיאון ישראל, פרופ׳ עידו ברונו, במסגרת ביקור בישראל בהזמנת המוזיאון והמחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל
01. ״העבודה שלי היא לבחון סיטואציות מורכבות ולתת להן פרשנות באופנה״
הסיבה שהלכתי ללמוד אופנה בסנט מרטינ׳ס היא שכל מה שאנחנו עושים קשור לאופן שבו הגוף שלנו עובד: מהדרך שבה אנחנו מעצבים בניינים ועד כלי רכב. במשפחה שלי, אם אתה מצייר אתה אמור ללמוד אדריכלות; אם אתה יודע לדבר אתה צריך להיות עורך דין.
העבודה שלי היא ליצור תרחישים שמובילים לבגד. לבחון סיטואציות מורכבות ולתת להן פרשנות באופנה: איך לעזוב בית בזמן מלחמה, איך לארוז את החפצים שלך בלי שיגנבו לך אותם. יש עולם מסביב, וחשוב שאנשים שעוסקים בעיצוב יידעו להתבונן בו.
02. ״אם אתה בקושי שורד, אופנה לא תהיה בראש סדר העדיפויות שלך״
לונדון היא מקום של אופנה, היא עיר של אופנה, שאינדיבידואליות היא עניין חשוב בה. אתה יכול להיות מי שאתה רוצה, אין ענייני ג׳נדר, אתה לא חוטף ביקורת על מי שאתה, וזה כמובן משפיע על העבודה שלי. לעומת זאת, אם אתה בקושי שורד, אופנה לא תהיה בראש סדר העדיפויות שלך.
הפוקוס צריך להיות על חינוך – שם הכל מתחיל. יש סיבה שאנשים באים ללמוד אופנה במערב, ואני יכול רק לקוות שהם יוכלו לקחת את מה שהם למדו למקום שממנו הם באו. גם אני הלכתי ללמוד בלונדון כי ידעתי שלא אוכל ללמוד אופנה בקפריסין.
העבודה שלי היא ליצור תרחישים שמובילים לבגד: איך לעזוב בית בזמן מלחמה, איך לארוז את החפצים שלך בלי שיגנבו לך אותם. יש עולם מסביב, וחשוב שאנשים שעוסקים בעיצוב יידעו להתבונן בו
03. ״חלק ממה שאני עושה נובע מכך שלא הבנתי הרבה דברים״
נולדתי בחלק הטורקי של קפריסין, גדלתי באנגליה, אני גר בלונדון – עיר קוסמופוליטית שכמעט כל מי שגר בה נולד במקום אחר. זהות לאומית היא משהו שתמיד או מוטל בספק או שאתה מרגיש לא בנוח, כשאתה מגיע ממדינה שלא מוערכת מספיק. אני מזדהה כטורקי, למרות שאני לא גר בטורקיה, ומצד שני אני גם מזדהה כלונדוני: העיר היא הזהות שלי, והמסורת הלאומית מוסיפה עוד שכבה או טעם. כשאתה בא מתרבות אחרת וגדל במקום כמו לונדון, בתרבות שאתה לא שייך אליה, עם השפעה מובהקת של טלוויזיה ותרבות מערבית, נוצרת זהות חדשה שגורמת לך לשאול שאלות.
מגיל צעיר חייתי בין לונדון לקפריסין, בין שתי תרבויות שונות לגמרי, ואפילו ערבבתי בין השפות. אני חושב שחלק ממה שאני עושה נובע מכך שלא הבנתי הרבה דברים. במובן מסוים אני חושב על העבודה שלי בו בזמן כתוצאה של מחקר וכהצעה עם היבט אוטופי. העבודות שלי הן האוטופיה שלי, איך אני רואה את הגוף בקונטקסט מסוים, עם ממד של אידאליזציה, כי אני שם את הגוף בתוך מסגרת.
04. ״אופנה היא לא פריוויליגיה״
אופנה היא חלק מאוד חשוב של תרבות. אופנה היא לא פריוויליגיה: היא רצינית כמו אדריכלות או אמנות. אבל לצערי יש מי שלא לוקח ברצינות את האופנה כי היא נתפסת כמשהו שמשתנה כל הזמן, כמשהו לא הכרחי. אני רואה באופנה ככלי לחגוג את הגוף, דרך הגוף. אם אתה מסתכל איך דיור בנה את הגוף הנשי אחרי מלחמת העולם השנייה, הוא החזיר לגוף את הכוח. אופנה יכולה להעצים אותך וליצור תקשורת מדהימה. היא אולי לא משנה חיים אבל היא מאוד אפקטיבית.
05. ״בהשוואה לתערוכה במוזיאון, מי שבא לצפות בתצוגת אופנה יודע שזה משהו זמני״
הייתי אחד ממעצבי האופנה הראשונים שהייתה להם תערוכה במוזיאון לאמנות – עם התערוכה שלי ב־2004, כך שהתחלתי לבחון את הקשר בין אופנה למוזיאון בשלב מוקדם יחסית. כשאתה עושה תצוגת אופנה אתה מחליט כמה זמן היא תימשך ושולט בזמן המדויק שבמהלכו הצופים יחוו את החוויה. ומי שבא לצפות בתצוגת אופנה יודע שזה משהו זמני. בשונה מכך, במוזיאון כל מבקר יכול להחליט על משך הזמן שהוא מקדיש לתערוכה, וזה יכול להיות גם כמה שעות. המבקרים יכולים לעשות סקיצות, לצלם, מה שהם רוצים, בסט שלא משתנה. בתצוגה דברים יכולים להשתבש, יש אנרגיות אחרות, סינרגיה אחרת בינך לבין העולם.
06. ״בעתיד מעצבים יהיו עסוקים יותר בלסמן את הדרך מאשר לעצב״
בעזרת טכנולוגיה אתה יכול לעשות היום דברים שלא יכולת לעשות בעבר, בטח באופנה. אבל טכנולוגיה היא כלי, שאמנם אני משתמש בה בדרכים שונות, אבל המתודולוגיה חשובה יותר; הרעיון חשוב יותר. והעצה שאני יכול לתת למעצבים צעירים היא להשתמש בידיים, לשלב אותן בטכנולוגיה לכדי הוסיף ממד אנושי, טקסטורה, אחרת תקבל הצעות דומות מדי לדברים אחרים.
אז נכון, יש הדפסת תלת ממד, יש טקסטיל חכם, אבל אני חושב שהשינוי הכי גדול שהעידן הדיגיטלי הביא איתו הוא התקשורת של אופנה: האינטרנט, הרשתות חברתיות, המקום שבו אופנה פורחת. האופנה הולכת היום בדרכים שונות מבעבר. יש לי תחושה שיותר ויותר נצטרך להבין שמלאכת העיצוב כבר לא נתונה רק למי שלמד עיצוב אופנה: יש אוצרים, יש סלבריטאים, יש אנשים בתתי תרבויות שחושבים על עצמם כמעצבים, ויהיו עוד הרבה אנשים שקוראים לעצמם מעצבים; זה כבר קורה.
אולי מה שיקרה הוא שאנחנו נכין את החומרים וכל אחד יעשה איתם מה שהוא רוצה. יש הרבה אנשים שרוצים להיות מעצבים ואני לא חושב שנסתכל על התחום כמו שאנחנו מכירים אותו היום. בעתיד התפקיד של מעצבים ישתנה, ואני חושב שהם יהיו יותר עסוקים בלסמן את הדרך מלעצב.
The post 6 דברים שלמדתי מחוסיין שאלאיין appeared first on מגזין פורטפוליו.