Yuval:
הי לילך
Lilach:
הי יובל, כיף לשמוע ממך!
Yuval:
תודה! מה שלומך?
Lilach:
נפלא!
Yuval:
מעולה! מתרגשת לקראת ההשקה ביום שבת?
Lilach:
מאוד! שהחיינו וקיימנו והגיענו לגיליון 11
Yuval:
תגידי בכנות, כשהוצאת את הגיליון הראשון, האמנת שיהיה גליון 11?
Lilach:
לגמרי, רק לא חשבתי שזה ייקח כל כך הרבה שנים. בהתחלה חשבתי בתמימותי להוציא ארבעה גיליונות בשנה
Yuval:
באמת נאיבי מצידך… תזכירי לי רגע מתי יצא לאור הגיליון הראשון?
Lilach:
באוגוסט 2003, לקראת פסטיבל הקומיקס (השני אם אינני טועה) בסינמטק תל אביב. אז היו רק דוכנים בודדים בתוך המבנה, ואותנו שמו ״בעונש״ בחוץ. עשינו הפנינג שלם, עם פינת צביעה לילדים, היה היסטרי. שנה אחר כך כבר הייתה אופרציה שלמה של דוכנים ברחבה. היינו ממש חיל חלוץ
Yuval:
מגניב. אז בואי נעשה רגע סדר, ונבין מאיפה בכלל הגיע הרעיון להוציא את המגזין, ומה ההבדל בין porno ל-forno
Lilach:
אני פריקית של מגזינים מאז הילדות. זה התפתח לכל מיני כיוונים בהמשך, גם קולאז׳ים וגם משיכה לצילום אופנה ומין שעשתה לי צרות בבצלאל (אז הטרנד היה צילום בניינים בשחור לבן). כשסיימתי את הלימודים נסעתי לניו יורק כדי להפוך לצלמת מפורסמת.
בזמנו לכל מגזין בעיר היה ״יום פורטפוליו״ שבו יכולת להשאיר את תיק העבודות בהוצאה, ואחרי שבוע לאסוף אותו בצירוף מכתב דחייה מנומס. כיתתי רגליים מהוצאה להוצאה, וגיליתי שני דברים: האחד, שצילום אופנה ממש משעמם אותי; והשני, שלא כל המגזינים הם תוצר תאגידי דוגמת קונדה נאסט (ווג וכו׳), אלא שיש גם מגזינים איכותיים שיוצאים לאור מתוך סלון בית של שני אנשים. בקיצור, התחלתי לרקום רעיון של מגזין סקס שהוא לא פורנו, אבל מפורש, ופונה לכיוון ויזואלי, אמנותי
Yuval:
מה בכלל למדת ומתי?
Lilach:
התחלתי ללמוד צילום בגיל 13 בחטיבת ביניים בחיפה, סיימתי את לימודיי במחלקה לצילום בבצלאל בשנת 2000, ולפני שנה סיימתי תואר שני באוניברסיטת תל אביב עם כותרת התזה הממצה ״פוטומונטאז׳, פמיניזם, פורנוגרפיה״
Yuval:
עכשיו הכל ברור. אני רואה שיש לך חיבה מיוחדת לאות פ׳
Lilach:
פ׳ רפה כן? כי פ׳ורנו ה לא פורנו!
Yuval:
ברור. אז מה זה כן forno?
Lilach:
פ׳ורנו הוא האתגר להתמודד עם דימויים חזותיים של מין מפורש באופנים שהם חיוביים, שמחים, משעשעים, צבעוניים, ומעוררי מחשבה. הרעיון הוא לערער על המוסכמה לפיה אימג׳ים של סקס=תועבה
Yuval:
ומה את יודעת ומבינה היום על האתגר הזה אחרי 13 שנה ו-11 גליונות?
Lilach:
כל גיליון מביא איתו תובנות מפתיעות: לקיקות פות גרם לפרץ של יצירתיות ועליזות, גיליון מציצות זין אזל הכי מהר עד עתה. גיליתי שלהמון אמנים המילה ״בתולים״ מעלה טראומות, ו״אנאלי״ זה עדיין טאבו
Yuval:
את עניין הטראומות של הבתולים אני יכול להבין, ועל עניין האנאלי אני רק אגיד שחבל… אבל אני רוצה לשאול שוב את השאלה, אולי מזווית אחרת: משהו השתנה בקבלה של המגזין בשנים האלו? בהצלחה להשיג דימויים? כי אנחנו לא אותה חברה שהייתה פה לפני 11 שנה, וגם ככה החברה פה די שמרנית בסופו של דבר
Lilach:
תתפלא, אבל החברה שלנו לא שמרנית בכלל. לפחות לא ביחס למקומות אחרים בעולם. הידעת שבקומיקון בסן-דייגו המפיץ שלי היה צריך להסתיר את הפטמות על העטיפה? שבטוקיו אסור להציג צילומי וגינות? אני מוכרת את המגזין בדוכנים בארץ ובעולם כבר שנים ויכולה לומר שבארץ יש את הקהל הכי ליברלי ופתוח
Yuval:
הכי ליברלי והכי פתוח? זו לא בועה? או לא באמת ליברלי?
Lilach:
תל אביב היא בועה בדיוק כמו שטוקיו, ברלין, פריז וברצלונה הן בועות. אבל הקהל הישראלי, גם אם הוא מסורתי או שמרן, יש בו ניצוץ של סקרנות ופתיחות. זאת בכל אופן ההתרשמות שלי
Yuval:
אז איך זה עובד? איך מחליטים על נושא לגליון? איך מקבלים ובוחרים עבודות?
Lilach:
משימת העל היא לייצר לקסיקון חזותי של מונחי סקס. לי היה ברור שהגיליון הראשון יהיה ״לקיקות פות״ כי זה נושא שקרוב לליבי וגם כי בזמנו לא היה לו כמעט ייצוג. ואז הרביעייה המתבקשת היא ״מציצות זין״, ״אוננות״ ו״משגל״.
לאחר מכן כבר בשלו התנאים לבדוק נושא יותר מופשט ומאתגר כמו ״אורגזמה״, קפיצה לביזאר עם ״סאדו-מאזו״, לצאת מהקופסה עם נושא שהוא למעשה לא-מין: ״בתולים״. לחזור לפרוע, עמוס וצבעוני ב״אורגיה״, ואז, בד בבד עם המחקר האקדמי-פמיניסטי שלי, להשוות בין שדיים לאשכיים. והנה אנחנו כאן: תחת.
בכל הקשור לקבלת עבודות זה החלק הכי כיפי במגזין! מוציאים קול קורא, עם הנחיות, ומתחילים לקבל עבודות. זה תהליך שלוקח זמן, לפעמים שולחים לי רק סקיצות, לעיתים יש לי הצעות לשיפור, לפעמים אני פונה לאמנים שאני יודעת שמתאימים בול לנושא מסוים, או שאני מכירה אמנים חדשים שאני מגייסת. לפעמים יש לי רעיונות שאני מבקשת מאמנים לממש. זה תהליך מאוד אקלקטי ואני מאוד מעורבת בעבודות שמגיעות
Yuval:
עד כמה חשוב פה ידע ונסיון אישי?…
Lilach:
אתה מתכוון להתנסות אישית של האמנים בכל אקט?
Yuval:
כן, למרות שזה נאמר יותר בשעשוע
Lilach:
זאת דווקא שאלה מעניינת, אבל הדיאלוג שלנו הוא לרוב מקצועי, טכני. משהו כמו, אולי תגדיל לו את האשכים, תחליף את הרקע לתכלת, כאלו עניינים. מדי פעם עולות גם חוויות אישיות, אבל לא שם הפוקוס.
למרות שפייר, מאז שהתחלתי עם המגזין, אני שומעת יותר סיפורים ממה שאולי הייתי מעוניינת…
Yuval:
לול. אבל תגדיל לו את האשכים זה מעולה!!! בכל מקרה, בואי נדבר על הגליון החדש, על התחת. מה את יכולה לספר עליו?
Lilach:
הגיליון במקור היה ״אנאלי״, ואני חשבתי שהוא בכלל צריך להיות נושא של החמישייה הפותחת. שנים הוא עמד כאבן שאין לה הופכין, אמנים שלחו עבודות לכל נושא שתוכל לעלות בדעתך. אנאלי – כלום! אורי (אינקס) ממש התנגד. הוא אמר שזה יהיה גיליון שלם של טוסיקים.
לא הסכמתי. אחרי שדיים ואשכיים התעקשתי. הרי כולנו מאוחדים בחור התחת שלנו! כל המינים וכל המגדרים! ושוב- כלום! אפילו לא עבודה אחת. כל אמן שהעליתי את הנושא בפניו עיקם את הפרצוף (ליברלים?! אני לוקחת את זה בחזרה!). אמרתי: הבה נתחכמה לו. ה״אנאלי״ התרכך ל״תחת״. ואז קיבלתי מטר של טוסיקים, מכל הצבעים וכל המינים, בדיוק כמו שאורי אמר! אז הנה, יש לנו גיליון תחת וה״אנאלי״ עדיין מתבייש בפינה
Yuval:
ומה הוא כולל? תעשי קצת ניים דרופינג
Lilach:
ספנסר טוניק, תמיר שפר, איתן ברטל (האיש ההולך), רינת שניידובר שהתראיינה כאן לאחרונה, כרם נאטור הכישרון העולה (התערוכה המעולה שלו ברוזנפלד ירדה ממש עכשיו), שני אמנים יפנים: קוג׳י נגאי שהוא אמן קולאז׳ ותיק ומצוין מהירושימה, והידיוקי קאצומטה שהוא אמן אורבני צעיר ומצליח בטוקיו
Yuval:
ומה צפוי באירוע ההשקה ביום שבת?
Lilach:
כמיטב המסורת תהיה פעילות אמנותית, מוזיקה שתנענע את הישבנים, הזדמנות נדירה לעיין בכל הגיליונות שאזלו (זה קורה רק בהשקות או בספרייה הלאומית) וכמובן- הגיליון החדש! תבוא? זה במוצאי שבת 7.5 בשעה 21:00 בבוקסא (רוטשילד 31)
Yuval:
ברור שאבוא, ואפילו אשוויץ שיש לי את הגיליון הראשון!
Lilach:
זה לא חוכמה… נסה לשם יד על השני. הוא הכי נדיר
Yuval:
וואלה. משהו נוסף חשוב להגיד שלא אמרת?
Lilach:
בוודאי, אנחנו תמיד עם הפנים קדימה. נושא הגיליון הבא #12 – פיתוי. תתחילו לחשוב על קונספטים. רק לא אדם וחווה, טוב?
Yuval:
סגור
