את סמסטר א׳ של שנת הלימודים הנוכחית בילה קובי פרנקו – מעצב גרפי ומרצה לעיצוב מהבכירים שפועלים כיום בישראל – כסטודנט בבית הספר לעיצוב בזל Schule für Gestaltung Basel, הידוע בעולם בשמו האנגלי Basel School of Design. מדובר באחד המוסדות החשובים בעולם ללימודי עיצוב גרפי; ברשימת הבוגרים והמרצים לשעבר שלו מופיעים שמות של כמה מהמעצבים הגרפיים המשפיעים של המאה ה־20, ביניהם ארמין הופמן, וולפגנג וויינגרט ואמיל רודר. בתוכנית לתואר שני שבמסגרתה למד פרנקו, הנושאת את השם Visual Communication and Iconic Research, לומדים סטודנטים מרחבי הגלובוס, ואת ספסל הלימודים חלק פרנקו עם מעצבים ממדינות כמו קוריאה, פורטוגל ואיטליה.
את חילופי הסטודנטים ביצע פרנקו במסגרת לימודיו כסטודנט השנה השניה בתוכנית לתואר השני בעיצוב בשנקר. ״מאז שסיימתי את לימודי התואר הראשון לפני 20 שנה, הרגשתי שחסרים לי המחקר והחופש היצירתי שמהם נהנים סטודנטים״, מספר פרנקו.
קטלוג התערוכה ״פוטואופ״, אוהד מטלון, מוזיאון תל אביב, 2014
קטלוג התערוכה ״אור אחרון״, דוד עדיקא, המוזיאון הפתוח לצילום תפן, 2015
״חיפשתי מסגרת שתאפשר לי את העומק שלא תמיד אני יכול להגיע אליו בעבודה על פרויקטים מסחריים, וגם פלטפורמה או חממה שבה אוכל לפתח חלק מהפרויקטים שאני שומר למגירה. אתגר נוסף היה יציאה מגבולות העיצוב הגרפי הקלאסי והתמודדות עם טכניקות וחומרים שאני לא עובד איתם ביום־יום. התוכנית לתואר שני בשנקר שמה דגש על עיצוב מולטי דיסציפלינרי, ובמסגרת זו עניין אותי לעבור מדו־ממד לתלת־ממד, מעולם הדפוס לעבודה עם חומרים אחרים״.
הקטלוג הופך לתערוכה
פרנקו, בן 46, נחשב לאחד המעצבים הגרפיים הבולטים שפועלים כיום בישראל, ובשנה שעברה הוענק לו פרס משרד התרבות והספורט לעיצוב. הוא בוגר המחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל (כיום המחלקה לתקשורת חזותית), ובעלים של סטודיו לעיצוב שמתמחה בעיצוב לתחומי התרבות והאמנות. בין השאר הוא עובד עם מוזיאונים וגלריות דוגמת מוזיאון העיצוב חולון ומוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, שלו הוא משמש כמעצב הבית. פרנקו הוא גם מרצה בכיר בשנקר: הוא מכהן כראש המסלול לעיצוב גרפי במחלקה לתקשורת חזותית ומלמד מגוון קורסים החל ממבואות, דרך טיפוגרפיה ועד הנחיית פרויקטי גמר.
אך על אף שבתואר השני בשנקר הוא חיפש פתרונות מולטי דיסציפלינריים, כשהגיע שלב בחירת מוסד לחילופי הסטודנטים בחו״ל, בחר דווקא בבית ספר שמתמחה בתחום שבו הוא עוסק בעבודתו היום־יומית. ״בחרתי במוסד לימודי שהבסיס הלימודי בו הוא עיצוב גרפי נטו״, הוא מדגיש. ומדוע בזל? ״שווייץ היא מעצמת עיצוב גרפי. עיצוב שוויצרי תמיד השפיע עליי וריתק אותי – גם כסטודנט, ובשלב מאוחר יותר גם כמרצה. יחד עם זאת, הידע שהיה לי לגבי העיצוב השוויצרי היה די שטחי. לא הכרתי את התרבות המקומית ולא הייתי חשוף לצורת העבודה ולתפיסה של המעצבים השוויצרים״.
הספר כתערוכה
פרנקו מספר על פרויקט שעליו עבד בלימודיו בבזל במסגרת קורס בשם ״הספר כתערוכה״: ״במסגרת הפרויקט התבקשנו לבחור גוף עבודות של אמן או תערוכה ספציפית ולעצב קטלוג. אני בחרתי לעצב מחדש קטלוג שעיצבתי בשנת 2013 בעבור התערוכה ׳העין העירומה: צילום סוריאליסטי במחצית הראשונה של המאה ה־20׳, שאצרה ד״ר איה לוריא במכון שפילמן לצילום״.
לדבריו של פרנקו, העיצוב החדש איפשר פרשנות אקספרימנטלית וחופשית יותר. ״התוצאה הסופית היא 70 כפולות שעל צידן הקדמי מופיע דימוי אחד מהתערוכה, ועל צידן האחורי מרוכזים הטקסטים והמאמרים. הדימויים מופיעים בגודל אחד לאחד של היצירות – דבר שהכתיב גם את גודלו הגדול של הפורמט: 23 ס״מ רוחב על 40 ס״מ גובה. הכפולות מקופלות אחת בתוך השנייה ללא הדבקה, חיבור או הידוק – דבר שמאפשר פתיחה ו׳פירוק׳ של הקטלוג לכפולות. על ידי פעולה זו הופך הקטלוג ל׳תערוכה׳, ועונה על נושא ״הספר כתערוכה״״.
על פרויקט מרתק נוסף עבד פרנקו במסגרת קורס בשם ״ביטוי אישי״: ״הפרויקט עסק בדיוקן עצמי. בחלקו הראשון היה עלינו לייצר בנק של 120 חומרי גלם, שמחולקים לארבע קבוצות: 30 צילומים, 30 אלמנטים טיפוגרפיים על בסיס שם ושם המשפחה, 30 קומפוזיציות צורניות מופשטות ו־30 סלוגנים נטולי עיצוב. כל התוצרים הודפסו ונאגדו לספר השראה אחד״. לדבריו של פרנקו, עניין אותו לפתח את כל 120 חומרי הגלם באופן המאפשר קריאה דו כיוונית.
״הדבר נבע מצורת הדיפדוף ההפוכה בין לועזית לעברית. לכל דימוי מתוך ה־120 היו שני כיווני קריאה והתוצאה הסופית היא ספר הניתן לדיפדוף מארבעה כיוונים שונים״. בחלקו השני של הפרויקט התבקשו הסטודנטים לעצב כרזה המשלבת בין חומרי הגלם ומערבבת בין הקבוצות לכדי יצירת דימוי אחד. פרנקו עיצב סדרה של שלוש כרזות. ״גם בעיצוב הסדרה חיפשתי פתרון גרפי המאפשר היפוך של כל כרזה ומייצר קריאה כפולה״.
ביטוי אישי
אוטופיה לסטודנט
על אף הדמיון לבריפים ישראליים (״מי מאיתנו לא עבד על דיוקן עצמי״), מסיפוריו של פרנקו עולה שישנם לא מעט הבדלים בין לימודי עיצוב גרפי בבזל לאלו בישראל. ״הלימודים בבזל הם אוטופיה לסטודנט״, טוען פרנקו. ״הסטודנטים השוויצרים משלמים שכר לימוד מזערי, חשופים לאין־ספור מלגות, תחרויות ופרסים, רובם לא צריכים לעבוד, ובנוסף בית הספר מסבסד להם את ההגשות״. אך ההבדלים המשמעותיים הם בדרכי ההוראה.
״תפיסת ההוראה שם שונה מאשר אצלנו, גם בתואר הראשון וגם בשני, וקיים שוני מהותי בדגשים ששמים המרצים על הקונספט לעומת הצורה. לתחושתי היחס היה של 20% דגש על קונספט ו־80% דגש על צורה. דבר נוסף הוא קצב ההתקדמות: העבודה על הפרויקטים בבזל הייתה מאוד איטית. הבריף שניתן מראש הוא מאוד מוגדר, המשימה מאוד קטנה ועובדים עליה הרבה זמן. בתוך אותה משימה קטנה מבצעים הסטודנטים אין־ספור בדיקות. בסופו של דבר התוצאות מדהימות; יש עומק והבנה צורנית מאוד גבוהים״.
פרנקו מספר שהתואר הראשון בעיצוב גרפי בבזל נמשך שלוש שנים, לעומת ארבע שנים אצלנו. מרבית הקורסים מתנהלים כסדנאות ורוב הביקורות שמקבלים הסטודנטים הן ביקורות אישיות, גם בתואר הראשון וגם בתואר השני. ״שיטת נתינת הביקורות הנהוגה אצלנו, שבמסגרתה ניתנת ביקורת מול כל הכיתה, כמעט ולא קיימת שם״, הוא מדגיש. לא רק שכמעט ואין ביקורת כיתתית, אלא שכמעט ואין כיתות. ״הסדנה היא המקום שבו מבלים את רוב הזמן, בעוד שהמרצים עוברים בין הסטודנטים בעודם עובדים על הפרויקטים ומעניקים להם ביקורות אישיות״. על אף השיטה, הסטודנטים נחשפים לעבודות של חבריהם. ״סטודנטים יכולים לעבור בין העמדות ולראות מה אחרים מעצבים, ואף להאזין לביקורת שמעניק המרצה״.
דיוקן אישי
עוד מוסיף פרנקו, שהביקורת שהמרצים מעניקים על עבודות הסטודנטים כמעט ולא מבקרת, אבל הסטודנטים לומדים ממנה, והתוצאות מעולות. איך זה ייתכן? ״זה מתחיל מזה שלשוויצרים יש תפיסת אסתטיקה גבוהה, שאותם הם ינקו בילדותם. הם מוקפים בעיצוב מצוין, כל שבוע נפתחת שם תערוכת עיצוב ובערך 80% אחוז ממה שאתה רואה ברחוב הוא עיצוב מדהים ומעורר השראה. אז מכל הדברים האלה הם לומדים, עוד בטרם שכף רגלם דרכה באקדמיה לעיצוב. בנוסף, הסטודנטים השוויצרים קוראים ולומדים המון לבד; הם מאוד עצמאיים״.
כמו כן, כל הסמסטר שם מחולק באופן שונה לחלוטין. ״זה לא כמו אצלנו: 14 שבועות של הוראה שמסתיימים בתקופת הגשות לחוצה. בבזל, אמנם חלק מהקורסים נמשכים סמסטר שלם, אך במקביל ישנם קורסים שנמשכים שישה שבועות בלבד ומתקיימים פעמיים בשבוע, כשאורכו של כל מפגש הוא יום שלם. לעיתים מתקיימות סדנאות בשבוע אחד מרוכז. בסיכום הכולל כמות שעות ההוראה בהשוואה לישראל היא זהה, אבל במסגרת החלוקה הזו הסטודנטים השוויצרים עובדים במהלך הסמסטר רק על שלושה-ארבעה פרויקטים במקביל. זאת בניגוד לישראליים שעובדים על שבעה או שמונה״.
השאלה היא איזו שיטת הוראה טובה יותר, שלהם או שלנו?
״לשיטת ההוראה השוויצרית הפרטנית יש מינוסים ויש פלוסים. מצד אחד מדובר במינוס בכך שלא מתקיים דיון כיתתי והסטודנטים לא נחשפים לכל הביקורות, אך מצד שני יש פלוס בכך שהביקורת הפרטנית הרבה יותר ארוכה וממוקדת. היתרון הגדול הוא שבאופן זה הסטודנט מתקדם בעבודה בזמן השיעור. בסדנה שנמשכת שמונה שעות, שבמהלכן הסטודנט עובד ברציפות על אותו פרויקט, המרצה מקיים מספר סבבי ביקורות בין הסטודנטים״.
ולגבי שיטת חלוקת הסמסטר?
״גם עם השיטה הזו יש בעיות״, טוען פרנקו. ״אך יחד עם זאת, יש משהו חכם בזה שסטודנט עובד על פרוייקט יומיים בשבוע ולא פעם אחת בשבוע כמו אצלנו. כך הוא זוכר את הביקורת והוא יכול לשפר את התוצאה בתוך זמן קצר. עוד יותר אפקטיבי מבחינה זו הוא פרויקט שעליו עובדים שבוע. בתוך חמישה ימים מרוכזים ואינטנסיביים מסיימים פרוייקט שאצלנו עובדים עליו סמסטר שלם״.
האם הדבר בכלל ישים אצלנו?
״אני לא יודע עד כמה השיטה הזו ישימה בישראל. קשה לי לדמיין מרצה ישראלי שמסוגל לעזוב את מקום העבודה שלו לחמישה ימים ולבוא להעביר סדנה רצופה. בבזל 99% מהמרצים לעיצוב גרפי לא עובדים בעבודה נוספת; המקצוע הנוכחי שלהם הוא הוראה״.
שמאל-ימין, כרזה, 2017
The post קובי פרנקו: יומן מסע שוויצרי appeared first on מגזין פורטפוליו.
