תוחלת: משה רואס בוחן את מהלך החיים והמוות

Yuval:

בוקר טוב משה, מה שלומך? מזל טוב על תוחלת! אני מאוד אוהב את השם

Moshe:

כן, שם לתערוכה זה תמיד אתגר. גם אני אוהב את השם.

ותודה רבה, שלומי טוב מה שלומך ?

Yuval:

גם, לא רע בכלל. נראה שהייתה לך שנה סופר עמוסה: תערוכת הסיום במדרשה, תערוכה במקום לאמנות, החממה בצבע טרי, ועכשיו מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן

Moshe:

כן בהחלט שנה עמוסה ומבורכת

Yuval:

ספר קצת על ההתגלגלות של השנה ומה אתה מציג בתוחלת?

Moshe:

במהלך השנה האחרונה במדרשה בלימודי ההמשך היה לי פרויקט משותף עם ניר הרמט, תערוכה שאצרנו בשיתוף עמותת אמנים יוצרים. באותה התקופה ניר ביקר בסטודיו וראה את העבודות שהתהוו בסטודיו ומיד הציע לי תערוכה עתידית במקום לאמנות לאחר סיום התוכנית. אחד התנאים שהוא הציב היה גוף עבודות שלא הוצג: אני כמובן שמחתי והסכמתי ויצא ממש טוב כי מיד לאחר סיום המדרשה היה לי יעד חדש.

ex sisto התחיל מתוך תקופה מורכבת ומאתגרת בחיי: פרידה מזוגיות ארוכת שנים ויציאה לנוודות; פרידה מדמות יקרה לליבי, סבתא שלי שאט אט תודעתה נמחקת בעקבות דמנציה קשה. הכאוס הזה היה קרקע להתהוות התערוכה במקום לאמנות. שבועיים לפני הפתיחה סמדר קרן, האוצרת של מוזיאון אורי ורמי נחושתן, פנתה אליי בהצעה מפתה

Yuval:

שמה היא הייתה?

Moshe:

בעקבות שינוי בלו״ז התערוכות התפנה מקום. הקשר הראשוני בינינו נוצר בביקור שלה בתערוכת הבוגרים של המדרשה. סמדר מאוד אהבה את העבודות, וכשנהיה החור בלו״ז היא הציעה לי תערוכת יחיד. כמובן שמייד נכנסתי ללחץ בגלל שמקום לאמנות היה לי על הראש, אבל בעזרת חנה מנהיימר, אמנית בוגרת התוכנית ללימודי המשך במדרשה וחברה טובה שעזרה לי לסדר את המחשבות, הרמתי את הכפפה ובאינטנסיביות רבה התחלתי לעבוד על שני הפרויקטים במקביל.

בסופו של דבר זה אשכול של תערוכות מאוד שונות בהתכווננות שלהן. תערוכת הבוגרים סימנה סיום של תקופה אקספרימנטלית שנזרעו בה התחלות של כמה עבודות במקביל, כמה כיוונים שעניינו אותי. לעומת זאת התערוכה במקום לאמנות מסכמת שנה של עבודה מרוכזת על עבודה אחת ששקעתי לחלוטין בתהליך של העשיה שלה. התערוכה אף נדחתה ביוזמתי בכמה חודשים כי הרגשתי שאני זקוק לעוד זמן בתהליך ההבשלה שלה.

במקביל סמדר אתגרה אותי להתעמק בעבודה לעמק ואף להרחיב לתערוכה יותר מקיפה. מבחינת הזמנים זה קרה הרבה יותר מהר, אבל אני משער שהכל כבר היה מוכן בתוכי ואז בקע בבת אחת ברגע שניתנה ההזדמנות. פתאום הרגשתי אומץ לקחת סיכונים, להקצין את ההצבה, להגשים פנטזיות שהיו לי לגבי העבודה אבל לא היה מקום לתת להן ביטוי

Yuval:

ומה אתה מציג בתוחלת?

Moshe:

בתוחלת מדובר בהצבה ספציפית לשני חללים צמודים, כל חלל טריטוריה שונה. בחלל הכניסה מוצב פסל ערסל גדול ממדים, תשעה מטרים אורכו, (אותו ערסל שהוצג במקום לאמנות) אבל באופן שונה לחלוטין. הפסל מתוח מקיר לקיר בצורה מאוזנת כך שהוא תופס את כל נפח החלל. מתחתיו מוצב מזרון היאבקות כתום עז שמכסה את כל שטח הרצפה ומיד צובע את החלל. לצידו יש מעבר לחלל מקביל שכולו נצבע בגוון חולי, רצפה וקירות, ובתוכו הצבה של פסלים מונוכרומטיים שמוצבים על הקרקע

Yuval:

תגיד משהו על החומרים שאתה משתמש בהם בעבודות שלך? כי אני לא בטוח שכולם יצליחו לזהות מהתמונות

Moshe:

החומרים שאני משתמש בהם הם חומרים שצברתי, חלקם נאספו ממקומות שונים בארץ וחלקם יצרתי בתקופות שונות בחיי. לרוב אלו חומרים אורגנים שעברו תהליך טרספורמטיבי בעקבות מהלכי הזמן והטבע: עצים, שורשים, חבלים, שלדי בעלי חיים, ברזלים, חלקי פגזים – כולם אוביקטים עם היסטוריה בלתי נראית. בהמשך לכך, החומרים שאני יוצר בסטודיו לרוב מנסים לחקות את תהליכי הזמן, להאיץ את מהלכי הבלייה והכלייה. לכן, לרוב כשחווים את העבודה קשה להבחין מה נוצר על ידי ומה נמצא כך בטבע.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

משה רואס. צילום: בצלאל בן חיים

החומרים שנכנסים אליי לסטודיו כמעט כבר לא מזוהים, וזאת קרקע טובה להניע את הדמיון ולתת להם הזדמנות חדשה, אולי חיים חדשים, לרפא אותם. כביכול לרפא את מה שאין לו מרפא וגורלו נגזר

בסופו של דבר הבחירה של החומרים שנכנסים אליי לסטודיו מאוד ספציפית, כולם שאריות שכנראה גורלן לאבדון – כלומר להתפרק עם הזמן. אני מוצא אותם ובוחר אותם בעקבות השינוי שחל בהם, הם כמעט כבר לא מזוהים וזאת קרקע טובה להניע את הדמיון ולתת להם הזדמנות חדשה, אולי חיים חדשים, לרפא אותם. כביכול לרפא את מה שאין לו מרפא וגורלו נגזר

Yuval:

מה מושך אותך בלחקות את התהליכים של הטבע? ואיפה נכנס לכך הרקע שלך בעיצוב טקסטיל?

Moshe:

הטקסטיל הוא נדבך חשוב בחיי, גם בהיסטוריה של משפחתי וגם במה שמניע אותי; הוא היסוד הבסיסי להבנת חומר שבתוכו טמונה המחשבה על סיב, שהופך לחוט, שבונה מבנה, שעוטף ומכסה; הוא המחשבה על קונסטרוקציה, חלק יסודי בתרבות האנושית. המחשבה הטקסטילית לא מסתכמת אך ורק בבד כזה הוא אחר: בעומקה היא הבנת האלכימיה של החומר, הטקסט.

החיקוי או הנסיון להבין את תהליכי הפירוק של הטבע הוא נסיון לבחון את מהלך החיים והמוות: האם חיי החומר נגמרים ברגע מסויים או שהם כל הזמן משתנים ומשמרים תנועה של קריסה והתהוות. מבחינתי אין הירככיה בין חומרים, הכול מורכב מאטומים ומולקולות שנעות ומקיימות את הדבר הזה שאנחנו. גם אנחנו כל הזמן מתפרקים מהרגע שנולדנו עד ליום מותנו, מתפרקים ומתחדשים, מתפרקים ומתאחים לכדי דבר חדש.

מקווה שלא נסחפתי לפילוסופיות עמוקות

Yuval:

אני בעד. ואני תוהה אם זה אופטימי או פסימי מה שאתה מתאר. או גם וגם

Moshe:

אני חושב שזה מה שזה, ללא כל שיפוט. זה טבע הדברים

Yuval:

אז איזו חוויה אתה מזמן לקהל? מה הדבר הכי חשוב לך שיקרה למבקר תוך כדי הביקור בתערוכה? אחרי שהוא חוזר הביתה?

Moshe:

אני חושב שיש משהו בעבודה עם חומרים והנסיון להבין אותם לעומק, שמאפשר לי ללמוד ולהבין את התדר המסויים של כל חומר. מתוך ההתמסרות הזו נרקם סוג של הגיון

Yuval:

והקהל?

Moshe:

אחד הדברים היפים בתוחלת הוא שהכניסה לחלל היא יחפים או בכיסוי נעליים, לאלה שלא אוהבים שנותנים להם משימות

החוויה הזו כבר מייצרת שחרור מסוים: ההליכה על המזרון והאפשרות לשבת לשכב מתחת לפסל הגדול וכך לגלות את עומס פרטיו, מאפשרת שהיייה, דבר שתמיד חשוב לי בתערוכות שלי או בחווית הקריאה של עבודתיי. רגע לעצור, לשהות, להעמיק, לבהות ולתהות. המתח בין שני החללים שכל אחד מהם מייצר תדר שונה לחלוטין, לתחושתי הוא לב התערוכה, והוא טרנספורמטיבי. בחלל ״הכתום״ חשים את המאבק, את ההתהוות והקשייה, במידה ומניעים מעט את הערסל (כדאי) יש מן תחושה של חוסר יציבות ובהצבה בחלל השני יש כבר תחושה של נחמה.

״מעין מורכבות שמתיכה יחד גברי ונשי, חי ודומם, מעטפת ופנים, מבנה ורקמה. מאבק בין כוחות מנוגדים – בין תשוקה לחיים ולתנועה מתמדת, לבין רצון לשקוע בכיליון דומם, שיש בו נחמה גדולה״: סמדר סיכמה את הטקסט שלה במשפט הזה ואני ממש מרגיש שהיא דייקה

Yuval:

אני בעד תחושה של נחמה… ובאמת יש בעבודות שלך משהו שמזמין השתהות. אז מה עכשיו? תשתהה ותנוח קצת או שיש דברים חדשים על הפרק?

Moshe:

אני גם בעד נחמה. ועכשיו נראה לי לרדת קצת לסיני לנשמה. בנוגע לדברים חדשים על הפרק, יש פרויקט בשיתוף בר ירושלמי לחלל מוסדי כנראה ב־2020, אבל מי יודע מה צופן לי הקוסמוס אני מאמין בזרימה ובתהליך

תוחלת • מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן
שיח גלריה: שבת 29.6 בשעה 12:00
נעילה: 10.8