בימים שבהם נושאים כמו דיור ציבורי או מחיר למשתכן נדונים תדיר בסדר היום – הכלכלי בעיקר – של המדינה, התערוכה ״מסיבת הרס – משיכון למגדל״, שמוצגת בימים אלה במוזיאון העיר חיפה, היא רלוונטית מתמיד. הרעיון לשם הציני־אוקסימורוני, ״מסיבת הרס״, נשאב מאירוע שהתקיים בעיר לכבוד תחילת עבודות הריסה של שיכון ותיק באחת משכונותיה לקראת פרויקט פינוי־בינוי, וצוין עם כל הסממנים שמתלווים לחגיגה כמו חגיגה: עמדות די.ג׳י שהשמיעו מוסיקה קצבית, בלונים, כיבוד ונאומים
״מתוך האירוע התמוה, שכמותו מקיימות חברות לכבוד בנייה חדשה, זיקקנו את נושא התערוכה״ מספרת האדריכלית ד״ר הדס שדר, מרצה וחוקרת של השיכון הציבורי במדינת ישראל, שאצרה אותה במשותף עם אפרת אבני מזא״ה, אוצרת ורכזת חינוך במוזיאון העיר חיפה, שעוסקת גם בחינוך מוזיאלי ובפיתוח עמדות פעילות במוזיאונים. ״הרי מה שנחגג באירועים כאלה זה לא תהליכי בנייה או אדריכלות, אלא אקט בוטה של הריסה רבתי. הבתים הנהרסים רחשו בעברם חיים שלמים שנהרסים יחד איתם, וכמותם גם ערכי קהילתיות ואידיאולוגיה שעמדו בסיס בנייתם״.
דיוי בראל, אור אחרון
ענת רוזנסון בן חור, שיכון ברמת הגולן. צילום: סטס קורולוב
אמיר תומשוב, תהום אל תהום קורא מס' 37. צילום: מ״ל
התערוכה מתקיימת במסגרת שיתוף פעולה בין מוזיאון העיר חיפה לבין מוזיאון העיר דיסלדורף. חיפה ודיסלדורף הן ערים תאומות המנהלות יחסי ידידות וקשרים בתחומי תרבות שונים, ובכלל זה קיום תערוכות אדריכלות הבוחנות סוגיות ערכיות ותהליכים אדריכליים במרחב האורבני. אבני מזא״ה: ״התערוכה הנוכחית נולדה מהצעה של המוזיאון בדיסלדורף לקיים תערוכה בנושא אדריכלות מודרנית. מכיוון שהנושא היה כללי מידי החלטנו למקד אותו ב׳בנייה והרס בעידן ההפרטה׳, שבעקבות ובהשפעת אירוע ׳חגיגת ההרס׳ הודק לעיסוק בשיכונים ציבוריים״.
שיכונים ציבוריים, כפי שעולה מהתערוכה, אינם בהכרח הומוגניים, ולמרות שהם כוללים טיפוסי מבנים שונים שנבנו במהלך השנים, בזיכרון הקולקטיבי הם צרובים כמבנים טוריים נמוכים – ״בתי רכבת״ – שמייצרים קו אופקי. המגדלים, לעומתם, מתנשאים לגובה ומסמנים קו אנכי, אך ההיפוך הצורני, כמו שהוא מכונה בטקסט האוצרות, הוא הרבה מעבר לצורניות גרידא ומבטא גם היפוך במהויות חברתיות־קהילתיות שמגולמות בו ושינויים תרבותיים, ערכיים וסביבתיים.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
מסיבת הרס, לדברי האוצרות, לא באה לבקר התחדשות עירונית, אלא לבחון את התכנון השכונתי העכשווי בהתייחס לזיקה שבין מטרותיו הפיזיות והכלכליות, לבין ההבטים האנושיים והחברתיים שכרוכים בו. ״היום, כשמרבית הבנייה החדשה נתונה בידיים פרטיות, וערכי שיתוף וקהילתיות מומרים באמירות־הבטחות של יזמים, שמשרטטות שקט וניתוק מהסביבה כערכים נחשקים, התחושה היא שמדובר בעידן שנגמר; בסופה של אמירה ערכית של מדינה שדאגה לקורת גג לתושביה״.
שאלות על משמעותו ומהותו של בית
שתי קומות המוזיאון, ששוכן במבנה טמפלרי במושבה הגרמנית בחיפה, מיטיבות לשרת את תמת התערוכה. הקומה הראשונה, חלל פתוח שתקרתו נמוכה יחסית, מוקדשת לשיכון, והרצפה שלה נצבעה בירוק כמחווה לאזורים החיצוניים שהיו בין בתיו, ושבהם התרכז חלק נכבד מהחיים החברתיים; חללים שהיוו מקומות למפגשים בין שכנים ולמשחקי הילדים, ותרמו בכך למימוש הרעיון של מיזוג גלויות ושל גיבוש קהילה חדשה. הקומה העליונה, חלל אנכי גבה־תקרה, מייצגת במופעה את המגדלים ואת ההבט האורבני, אך התכנים המוצגים בה אינם ״מגדליים״ ומתייחסים לתכני ההריסה שקדמו לבנייתם.
העבודות המוצגות בתערוכה עוסקות בתמת ההרס דרך מדיומים מגוונים של יצירה, מהן עבודות קיימות שעסקו בנושא, ומהן שנוצרו ייעודית בעבורה. כך לדוגמה קולאז׳ מרשים בגודלו שיצר הצלם דיוי בראל ומוצג על פני קיר שלם: קולאז׳ ידני המשלב צילום של בתי שיכון שהוצאו מהקונטקסט של מיקומם ונשתלו על רקע פסטורלי של אלפים מושלגים, המעלים קונוטציה של חופשה ושאלות על משמעותו ומהותו של בית. רעיון דומה, ששותל את מהות השיכון בקונטקסט לא לו, מציעה ענת רוזנסון בן חור באמצעות ציור שמן רווי טקסטורות ״ביתיות״, שמדמה קולאז׳ וממקם את השיכון בתוך נוף טבע פתוח.
אמנון ליפקין, האגף לשיפור פני העיר. צילום: יפעת אשכנזי
מאיה גרצפלד מוסקה וממליגה או 1951, צילום: סטס קורולוב
נעמי סלייני, שיר הרס. צילום: סטס קורולוב
מוסקה וממליגה או 1951?, עבודתה של מאיה גרצפלד, מבוססת על יריעות שיפון אורכיות שעליהן הודפסו תמונות היסטוריות. תצורת תלייתן בשכבות מייצרת מניפולציה בין ההדפסים המעטרים אותן, ואגב כך גם שכבות של זמן וזיכרון. נעמי סלייני מצלמת בתים בשלבי הריסה, ואת הדימויים שנקלטו בעין המצלמה ״מפרקת״ ומפשיטה באמצעות גזירה ידנית של שמונה פנלים לבנים אורכיים שנתלו מהתקרה. הגזירה הידנית והצבע הלבן מקנים להם חזות מעודנת, אך העידון מופר באמצעות קולות רקע של עבודות הריסה שמתלווים לעבודה.
אמנון ליפקין רוקם במכונת תפירה בתים שכמו צוירו ביד חופשית, ועבודות נוספות מציגות צילומים, חריטה על עץ, אנימציה, ואפילו אוביקט מעוצב כמחיצה, שצדה האחד מדמה חזית של בית שיכון סטריאוטיפי וצדה השני מכיל דירות המוצגות כחללים של בית בובות. בתערוכה משולבות גם עמדות פעילות רלוונטיות לנושאה, כנדבך חוויתי נוסף למבקרים בה, וכן צילומים מתוך תערוכה שהתקיימה במוזיאון בדיסלדורף וננעלה כשזו בחיפה נפתחה.
מסיבת הרס – משיכון למגדל
מוזיאון העיר חיפה, שדרות בן גוריון 11, חיפה
נעילה: 5.1.2020
אלי סינגלובסקי, מאירהוף
צילומי הצבה: סטס קורולוב
The post באנו להרוס: בנייה והרס בעידן ההפרטה appeared first on מגזין פורטפוליו.
