נמל הבית: ורדית גרוס מנווטת את ארטפורט

בסוף שבוע של אמצע יוני, אחרי מסיבת הפתיחה המחודשת של ארטפורט – תכנית הרזידנסי (שהות אמן) שהיא מנהלת כבר שש שנים – ורדית גרוס חזרה הביתה ואמרה לבן זוגה: ״אני חוששת ששוב יצרנו מקום שאנשים לא רוצים לעזוב״. אם זה נשמע אמביוולנטי, הסיבה לכך היא שארטפורט הוא מקום מכניס אורחים, אך בו זמנית גם מקום ששואף לשקט ובידוד: להיות אי של שלווה ומשב רוח קריר בחום ההביל של תל אביב.

את קומת הכניסה של הבניין המטופח בדרום העיר תופסת כעת תערוכה רבת משתתפים – מבוגרי כל המחזורים של האמנים שעברו בארטפורט: ציור של פאטמה שנאן לצד מיצב אריגים של גילי אבישר; הקולאז׳ים הצילומיים של רונית פורת מול ציורי השמן הקומי־טרגיים של אלעד רוזן; שטיח חדש של עידו מיכאלי, מספר את סיפורו של נמר שברח מגן החיות, וצילומים אניגמטיים של תמיר צדוק. בקומה העליונה צמד פרחים גדולי מידות בשחור לבן של גיא פיטשון, עבודות חדשות של ליהי תורג׳מן ושל נבט יצחק; טוני נבוק ודוד עדיקא מציגים דיאלוג יצירתי. וזוהי רק רשימה חלקית.

מתוך התערוכה בחזרה לארטפורט. צילומים: נועם פריסמן

״אני מאוד מתרגשת לפגוש אותך פה בבית החדש של ארטפורט״, אומרת גרוס, אחרי סיור מזורז בתערוכה, שהיא מציגה בה כל אמן ואמנית ולא מסתירה נימה של גאווה וסיפוק.

ופה זה ממש בית. קודם היה נראה שאתם מן פורט כזה, אזור מעבר פתוח לכל.

״זה נכון. אני גדלתי בתל אביב ולכן אולי לא יכולה להתרפק על ההשוואה לשבילי הקיבוץ, אבל במקום הקודם, ברחוב בן צבי, הייתה פתיחות מיוחדת בזכות העובדה שהחלל המשותף היה בחוץ, והרבה מהאינטראקציה הייתה במפגש אקראי ולא פורמלי. יושבים בחוץ ואוכלים בחוץ ומעשנים בחוץ, באור השמש עם הרבה ויטמין די. זה היה חלק מהקסם של המקום ואווירת החברותא שלו״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >> •

אחרי שנתיים של חיפוש אינטנסיבי, שעוררו ספקנות בענף בדבר המשך התוכנית, ארטפורט התיישב ברחוב העמל בדרום תל אביב, סמוך לקריית המלאכה שהפכה למרכז החי והבועט של הפעילות האמנותית בעיר. אבל הפעם התוכנית אינה חלק ממתחם רב־תכליתי. כמי שהגיעה לבגרות, היא משתכנת בבית משלה, שמכיל את כל הפונקציות – החל בחניה במרתף, עבור בגלריה רחבת ידיים בקומת הרחוב ואפילו חצר פנימית קטנה, לפתיחות ולבריחות מהמזגן, ועד לקומות ההנהלה, הסלון המשותף וחללי הסטודיו – שאותם יאיישו בסתיו שבעת האמנים החדשים, שזכו בשנה של חופש יצירתי: גיל יפמן, יעל פרנק, אלה ליטביץ, רות פתיר, דור זליכה לוי, חליל בלבין ומרב קמל.

פרופיל האמנים בהכללה הוא של מי שכבר רשמו לזכותם הצלחה והפכו למוכרים לציבור, אך עדיין עונים על הגדרת אמנים צעירים, בעשור הראשון מאז לימודי האמנות שלהם. ״אולי בשליש השני של הקריירה, אבל עד לא אמצע קריירה״, אומרת גרוס.

בניית קהילה

גרוס למדה משפטים ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ואחרי לימודי אמנות בניו יורק עבדה בארגון האמנות קריאייטיב־טיים ובארטיס, ארגון הפועל לקידום אמנים ישראליים בחו״ל. כששבה לארץ עם משפחתה כתבה על אמנות במשך כמה שנים בידיעות אחרונות במקביל לפעילותה כאוצרת עצמאית. אל ארטפורט היא הגיעה לקראת סוף המחזור הראשון, והחליפה את אסא ביגר, שניהל את התכנית שיסד ג׳ייסון אריסון.

התכנית מאפשרת למספר אמנים (ואוצרים) נבחרים בכל שנה להתפנות לעבודה מרוכזת בתנאי נוחות נדירים. היא מעמידה לרשותם חלל סטודיו, מעניקה סדרת מפגשים מקצועיים ותכני לימוד והעשרה, ומשלמת מלגת קיום חודשית הדומה לגובה שכר המינימום במשק. לדברי גרוס, רבים מהם מנצלים את השנה הזו לשחרור מכמה מהמשרות הכפולות שלהם, ונהנים מהפנאי הפיזי והמנטלי שעומד לרשותם. במקביל הם נכנסים לאינטראקציה מתמשכת עם יוצרים אחרים, שמעודדת פיתוח והפריה הדדית.

אחרי פעילות רצופה של חמש שנים נאלצה התוכנית לצאת להשהייה עד שהגיעה למקום החדש. ״הבניין נבנה לפני חמש שנים בתכנונו של אדריכל צ׳רלי דורל (שזה שם דומה באופן מפתיע ומקרי בהחלט לשארל דובל – שמו של הסוכן הסמוי הבדוי בעבודתו של תמיר צדוק, מבוגרי ארטפורט)״, צוחקת גרוס. ״ישבה פה קודם חברת היי־טק. מעניין שזה אחד המקומות הראשונים שראינו כשהבניין עוד היה בבנייה, אבל אז היה מוקדם מדי להחליט. דווקא בסיבוב השני – כשהוא התפנה, לקחנו אותו ועכשיו אנחנו פה לפחות לעשר שנים. זה נותן תחושה שהגענו לאיזשהו בית״.

והתחושה הביתית אינה רק של אנשי הבית אלא כאמור, החלל נעים ומזמין גם למבקרים. ״מעצבי הפנים שלנו הם סטודיו בילגוראי פוזנר ומעצבי השילוט והמיתוג הם סטודיו ג2 שעשו עבודה מצויינת. ההתערבות העיקרית שלנו הייתה לעצור את פעולת המעצבים ולהגיד להם לא לעשות – להשאיר את הרוב כמה שיותר חשוף. בחלל הגלריה שניים מהקירות הם ניידים כדי לאפשר גמישות תצוגה. בנינו אזור של עמדות עבודה, מתוך מחשבה על הבוגרים שלנו ואנשים אחרים שעובדים איתנו.

״אנחנו עוד לומדים את הלוגיסטיקה של הבניין ואחת השאלות היא אם צריך לצלצל באינטרקום או שזה חסם. קודם היו פשוט עוברים ופה בכל זאת צריך לעבור את הדלת. אני בטוחה שאנשים יבינו עם הזמן שאנחנו מקום מקבל. שאפשר תמיד לבדוק אם יש מישהו ואפשר להיכנס, גם בלי שעות רשמיות. אבל עם כל הפתיחות, הסטודיואים לדוגמה אינם פתוחים למבקרים כל הזמן ולכל אדם – וזה דווקא חשוב. בסיטואציה הקודמת היה משהו מבלבל: רזידנסי אמור לתת לאמן גם מקום שקט ונוח לעבוד בו. אני אוהבת שיש זמנים לביקורים וזמנים לעבודה״.

איך אתם משתלבים בקונטקסט של רזידנסי בעולם?

״אני חושבת שיש לפחות שלושה סוגים של רזידנסי. האחד קשור באופן הדוק למקום שבו הם נמצאים – אם זה במאיץ החלקיקים בסרן, במחלקה משפטית כלשהי או בתוך אוניברסיטה. יש את אלה שנועדו לריטריט – על הר נידח באוסטריה או ביפן. ויש את אלה שהם יותר עירוניים, ויש להם את הווייב העירוני והם יוצרים רישות וקשרים. אנחנו דומים לקבוצת מקומות שיש בעולם כמו המיט פקטורי בפראג, שאליו אנחנו קשורים ולמודלים בארצות הברית.

״במתח שבין חשיפה ואירועים סואנים לבין השקט של היוצרים – יש תקופות שונות שבהן הצרכים של היוצרים שונים. יש פעילות פנימית של קבוצת האמנים השוהים. אני רואה את הפעילות של ארטפורט בשלושה מעגלים: האחד הוא המעגל הפנימי של האמנים בתוכנית (ובוגרי התוכנית – שגם הם חלק מהקהילה ויש לנו תוכנית תמיכה להמשך, כמו מלגות לסיום פרויקטים וכד׳). המעגל השני הוא של עולם האמנות. רגע אחרי הפתיחה הייתה פה סדנה ל־25 איש, שעשינו יחד עם השותף האמריקאי אסיילום ארט – שעסקה בכלים לניהול עבודת אמנים עבור עצמם (תקציב, כתיבת הגשות וחיפוש אחר רזידנסיז בין היתר).

דומה למה שמציע איגוד האמנים בזמן האחרון.

״זה מאוד נחוץ ואנחנו עושים את זה כבר שש שנים. זה פתוח גם לאמנים בקהילה הרחבה שפונים אלינו, לא רק למשתתפי התוכנית. אגב, אחת השותפות האמריקאיות שלנו דיברה על בניית קהילה. אצלי מיד התעוררה הציניות הישראלית וחשבתי על קהילה במידה של חשדנות, אבל זה אחד הדברים הכי חזקים שעלו מהאנשים – הצורך בתמיכה, יצירת קהילה מפרה ותומכת״.

הקסם שקורה ברזידנסי

ארטפורט מתגאה כיום בכ־30 בוגרי הרזידנסי (שרובם מציגים כעת בתערוכה), בכ־150 בוגרי הסדנאות, בעשרות אמנים שמשתתפים בירידי הספרים שיחזור בנובמבר ״ומרגישים פה מאוד בבית״, היא מעידה. ״לאמנים הישראלים זה נותן שקט לתקופה ארוכה יחסית. זה רעיון טוב לנצל את המלגה החודשית אבל לא לעזוב משרות. אני ממליצה לאנשים לא לעזוב הכול, כי בסוף שנה כזו צריך לחזור לעולם שבחוץ, אבל אני יודעת שיש נטייה לצמצם את העבודה השוטפת ולהגיד לא לפרויקטים מזדמנים, כדי להיות יותר בסטודיו״.

הם באים עם כוונה לשינוי בחייהם או בקריירה?

״יש את הקסם שקורה ברזידנסי. אנשים מגיעים ומדברים, ודבר מוביל לדבר. קורים דברים לא צפויים. זו אחת הסיבות לכך שתערוכות סוף השנה שלנו הן סדרת ׳נון פיניטו׳ – ובהן כל אמן מציג את שלו אבל רואים את החלחול וההשפעה של זה על זה״.

את השם (נון פיניטו) נתן במקור האוצר ניקולא טרצי, שהיה אחד ממשתתפי התוכנית וכיום עומד בראש המרכז לאמנות עכשווית בתל אביב (CCA). ״בשנה שאחר כך הייתה מלחמת צוק איתן, 2014 – המוזות שתקו, וכשניסינו למצוא שם חדש ועיצוב חדש ויתרנו. אני אוהבת את הרעיון שיש כמה יתדות קבועים בשנה, לא חייבים לשנות כל דבר״.

בוגרי התכנית מגיעים למקומות טובים, קריירות בין־לאומיות, תערוכות מוזיאליות. זה קרש קפיצה.

״אני רואה ושומעת מהם שזה אכן משמש כסוג של מקפצה. יש פה חשיפה מקצועית מדהימה – מגיעים לבקר פה צוותי מוזיאונים ואוצרים מקצועיים. אנחנו מנסים לייצר מפגשים עם שחקנים רלבנטיים. בפגישה שבועית קבועה יש לנו הזדמנות לדבר על נושאים שמעסיקים אותנו – לא רק על עולם האמנות (שמספק לנו לא מעט חומר). אנחנו עורכים ביקורי סטודיו, רואים סרטים ביחד, מארחים מרצים בתחומים שונים. התכנים נבנים בהתאם לקבוצה ורצונותיה ומתרחבים מעבר לעולם האמנות – לכל מה שמעניין אותנו״.

מה את יודעת היום שלא ידעת בתחילת הדרך של ארטפורט? איזה אמנים מתאימים ויוכלו להוציא את המיטב מהתכנית?

״זה מעניין. היה רגע במחזור השני שבו ליאור גריידי אמר ׳איזה כיף הולך להיות למי שיהיה פה בעוד שנתיים׳, ואני שאלתי – ׳מה, עכשיו לא כיף?׳ אבל ברור שעם הזמן לומדים ועושים את הדברים יותר טוב. אבל בשאלה מי מתאים ומי מתקבל חשוב לומר קודם כל – אני לא בוחרת את האמנים בארטפורט. יש ועדה של ארבעה אוצרים, שניים מהארץ ושניים מחו״ל, והם מתחלפים כל שנה. העין החיצונית הזו היא עין טובה וחשובה. לכל אוצר יש העדפות אחרות ולפעמים אנשים הגיעו לשורטליסט ובסוף הוועדה לא בוחרת בהם. אני בכל פעם מחדש שמחה להיות מופתעת.

מחקרים מראים שלמעלה מ־90% מלומדי האמנות לא הופכים לאמנים פעילים. חשוב לתמוך בשלב שבו אמן כבר בתוך המסלול ויש לאן לגדול. יש לנו מיקס של אמנים שהוא מאוד טוב ובריא לקבוצה

״אני יודעת כיום לומר שהשנה הזו ברזידנסי היא טובה במיוחד לאמנים שהם כבר אמנים פעילים לפחות חמש שנים – לא לגמרי בראשית דרכם. ההשקעה שלנו אדירה ואנחנו רוצים לראות אותה הולכת לאנשים שמחוייבים למסלול הזה ויודעים שזה מה שהם רוצים לעשות – מסלול שהוא לעתים מאוד לא מתגמל״.

בהחלט.

״מחקרים בארצות הברית מראים שלמעלה מ־90% מלומדי האמנות לא הופכים לאמנים פעילים וזה בסדר (זה קורה במקצועות רבים לא רק של יוצרים, אני למדתי משפטים ואני לא עוסקת בזה). זה חשוב לתמוך בכל שלב אבל השלב הזה שבו אמן כבר בתוך המסלול ויש לאן לגדול הוא שלב חשוב. בשנים האחרונות יש לנו מיקס של אמנים יותר ופחות מבוססים – וברור שכולם זקוקים לתמיכה, אבל המיקס הזה הוא מאוד טוב ובריא לקבוצה. יש דיאלוגים ועזרה הדדית מעניינת.

״כשחיפשנו מקום חדש, הדאיג אותי שהייתי יוצאת לא פעם מתוסכלת מחללים שנראו מבטיחים על הנייר, אבל בפנים לא הרגשתי שיש להם את ה׳משהו המיוחד׳ הזה. עד שמישהו אמר לי משהו נורא חשוב: המקום הוא רק מקום; אתם כבר תביאו את הקסם״.

בחזרה לארטפורט: תערוכת בוגרי ארטפורט לרגל פתיחת המבנה החדש
ארטפורט, רח׳ העמל 8, תל אביב. נעילה: 10.8
רביעי וחמישי 12:00-19:00, שישי ושבת: 10:00-14:00
משתתפים: רונית פורת, עידו מיכאלי, עינת עמיר, יאיר פרץ, רפרם חדד, גיא פיטשון, ליאור גריידי, נבט יצחק, נועה גור, רני לביא, תנועה ציבורית, נטליה זרובוב, הינדה וייס, גיא גולדשטיין, ציון אברהם חזן, רון עמיר, דוד עדיקא, טוני נבוק, נעמה ערד, מיכל בר אור, גילי אבישר, תמיר צדוק, גבי קריכלי, דרור דאום, ליהי תורג׳מן, יערה צח, פאטמה שנאן

The post נמל הבית: ורדית גרוס מנווטת את ארטפורט appeared first on מגזין פורטפוליו.