פורטפוליו בשיתוף Artsource.Online
ביקרתי בסטודיו של שי יחזקאלי בקרית המלאכה בתל אביב באחד מערבי השבוע, הרחובות כבר התרוקנו וארבעת גרמי המדרגות שטיפסתי עד לקומה האחרונה בבניין היו כמעט נטושים מאדם. יחזקאלי מזמין ומאיר פנים. נדמה שהוא בנה לעצמו עולם משלו, מעין מקום מפלט נינוח בנבכי מפלצות הבטון הכאוטיות. התיישבנו במרכז הסטודיו, מוקפים בעבודותיו, וצללנו ישר לעניינים.
״אני מתעסק בעיקר בציור ומעט ברישום״, הוא אומר. ״אלו שני עולמות שונים שכמעט ולא מתחברים בעיני״.
ספר לי קצת על תהליך העבודה שלך.
״אני מגיע לסטודיו כל יום, ועובד על כמה עבודות במקביל. בדרך כלל יש אחת או שתיים שמטרידות אותי יותר מכל השאר. ובמקביל אני יוצר ציורי פאלטה (pallet paint); אלו ניירות, משטחי עץ, או כדים, שאני מורח עליהם את שאריות הצבעים הלא נחוצים, עד שהם מקבלים משמעות משלהם. אני נוהג לקפוץ מדבר אחד למשנהו, מעולם אחד לאחר, משאלות מסוימות, שאני לפעמים מרגיש צורך להתרחק מהן לזמן מה כדי לא להיתקע, ולהיות מסוגל לסיים ולהתמודד איתן. לפעמים התהליך יכול להימשך שנתיים ולפעמים אני מסיים עבודה בפחות מיום אחד. אולי זו פשוט הפרעת קשב״.
ומאיפה אתה שואב השראה?
״אין חוקיות״, הוא אומר בתוקף. ״לפני כמעט עשור חדלתי מציור מהתבוננות או מתמונות. הבנתי שמה שדוחף אותי להיות שעות בסטודיו זו לא הפרשנות של דימוי מסוים. אני מעדיף להגיע לציור טאבולה ראסה, בלי סקיצה או מחשבה על מה אני רוצה לצייר אלא מתוך ג׳סטה של צבע שמובילה אותי הלאה. כאשר יש לי בראש כמה דימויים או מאפיינים, שאני חוזר אליהם כמעט בכל עבודה מאז שהתחלתי לצייר. מצד אחד הם חרוטים לי בראש כל כך טוב שאינני צריך להתבונן ומצד שני אני כל הזמן מעבד ומשנה אותם.
״זה האתגר בשבילי; יותר מעניין אותי לא לדעת מה יקרה ולבנות משהו מכלום. כמובן שלעיתים קרובות אופן העבודה הזה גם מתסכל, בהמון ציורים יש שכבות על שכבות של צבע ומחיקות. זו מעין ארכיאולוגיה ברוורס; אני חופר כלפי מעלה כדי למצוא את מה שאני מחפש מבלי לדעת בכלל מה זה״.
I was Given Peeping Holes to what Life Might Be
Boot and Hat
אז איך אתה יודע שהגעת לסוף, שהציור שלם? הרי אפשר לחפור ולחפור עד אינסוף.
״אני לא יודע. יש את הרגע המכריע הזה אליו אני שואף להגיע אבל הרעיונות נוצרים במהלך העבודה, בעזרת שאלות של קומפוזיציה, צבע, ותוכן. והשאלה הגדולה מכולן – איזה סיפור אני מספר? התוכן בעבודות שלי נוגע בנושאים שמעניינים אותי לאורך שנים; שאלות של זהות, היסטוריה ותרבות של המקום בו גדלתי, והחינוך הדתי שקיבלתי. לאילו מהמאפיינים שקשורים בו כבר אלפי שנים אני יכול להתחבר היום״.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
באפריל האחרון ננעלה ״מערבה״, תערוכת היחיד של יחזקאלי בגלרית מינדי סולומון במיאמי ״במרכזה עמד רעיון המערב האולטימטיבי בתפיסה העכשווית, וההתייחסות האישית שלי לנושא בעזרת דימוי היהודי הנודד שהולך איתי מאז 2012״, הוא מסביר ואני מתעניינת במיוחד איך האמריקאים התחברו ליצירות שלו.
״מאוד מאתגר אותי לתרגם את העבודות שלי לקהל בינלאומי. משיחות עם אנשים על העבודות שלי הבנתי שהרבה מושגים שנראים לי מובנים מאליהם אינם מוכרים לרוב האנשים, אלא מאוד נישתיים לעולם הדתי. זה לא היה שונה במיאמי מבארץ. לעומת זאת, מושגים שקשורים להוויה הישראלית כן הייתי צריך להסביר יותר בארה״ב״.
Big Kad
זה משהו שאתה חושב עליו בזמן היצירה?
״לא. בשלבים צעירים יותר בחיי התחבטתי בשאלה עד כמה אמנות צריכה להסביר פניה לתייר, והגעתי למסקנה שהיא לא צריכה. אם מישהו רוצה לדעת מה עומד מאחורי ציור יש לו איך לברר, כי כל האינפורמציה נגישה. קטלוגים, טקסטים מתערוכות וספר האמן זמינים כולם להורדה מהאתר שלי. אבל אין נכון או לא נכון, ואני מאמין שציור ואמנות בכלל לא צריכים לדרוש או לכפות את הסיפור שלהם על הצופה. בטח לא אני והסיפור שלי״.
הגישה הצנועה של יחזקאלי לעצמו ולדרכו בעולם האמנות מפתיעה אותי. הוא נותן לדברים לקרות ונראה שהגיע לציור בכלל במקרה: ״העיפו אותי מהתיכון וכשהחברים סביבי התחילו תארים אקדמאים אני עוד השלמתי בגרויות״, הוא אומר. ״במקור רציתי ללמוד ספרות והיסטוריה אבל באוניברסיטה ביקשו פסיכומטרי ולא רציתי לבזבז על זה עוד שנה. חבר שלמד בבצלאל המליץ לי לבדוק שם ואני פשוט חיפשתי את התחום שיהיה מספיק פלורליסטי ופתוח. לא באמת חשבתי שמי שלומד אמנות יהיה אמן. התקבלתי ודברים התגלגלו, אבל התמודדתי עם תהליך מאתגר שלא כל חברי ללימודים חוו; קודם כל הייתי צריך להבין מה זה בכלל עולם האמנות, ואז לחקור אותו, לצלול פנימה ולחפש את עצמי בתוכו״.
את דמות היהודי הנודד הוא משלב בעבודות ״מעין דיוקן עצמי מהמקום האישי בו אני חש תלוש מהמקום בו אני חי. כמובן שיש לי פה את הפינה שלי והאנשים שאני אוהב, אבל באופן כללי קשה לי עם המקום הזה״
אם מסתכלים על היצירות שלו לאורך השנים, ניתן להבחין בשינוי קל בסגנון ובשפה אי שם בסביבות שנת 2014. ״משהו השתנה אצלי כאמן ברגע שהתחלתי ללמד״ הוא מסכים איתי ומסביר: ״לפני כן התפישה האמנותית שלי הייתה נגועה בציניות, הייתה לי גישה חשדנית שעצרה אותי מלעשות דברים שנראו לי מתחנחנים מידי או לא חשובים מספיק. בגלל שהגעתי מהחינוך הדתי לא הכרתי אמנים ולא הסתכלתי על אמנות כמשהו נשגב, ואז, בבצלאל, התחלתי לגלות אמנות מודרנית ועכשווית. שמתי לב שכל מה שנלווה לאמנות מנסה לחקות את ההילה של הדת; השקט המופתי בגלריות ומוזיאונים, האיסור לגעת בעבודות, הדיבור על רוח, והעיסוק במחשבות נשגבות שעומדות מאחורי כל יצירה. כל זה עניין אותי אינטלקטואלית וחושנית, אבל הרגשתי שיש פער בין משמעות הרוח בתפיסה שהכרתי לבין החוויה האמנותית; מדובר בדברים יפים שאינם מהווים תחליף לדת. אז לא רציתי ׳לעבוד על הצופה׳ ולגרור את הציורים שלי למקום נשגב. אבל מהר מאוד הבנתי שבאמנות, מספיק לתלות ציור על קיר והוא הופך נשגב. כשהתחלתי ללמד וראיתי איך אמנות משפיעה על אנשים, איבדתי הרבה מהספקנות והסכמתי להתמסר ליצירה שמשתמשת בכל הסקאלה, הציורים שלי הפכו לעשירים יותר בצבע בלי שאחוש רגשות אשמה וביקורת עצמית. אבל יש דברים שעדיין קשה לי לעשות, כמו אשליות של עומק ופרספקטיבה״.
Maarava III
אני מנסה להבין אותו דרך הדימויים החוזרים בעבודות. בציוריו מופיעות בעיקר דמויות גבריות, וברישומים, שהם מעין יומן, מופיעות יותר דמויות נשיות. ״כשאני מצייר, זה בדרך כלל דיוקן עצמי, לא בהכרח פיזי אלא רעיוני״, הוא מנסה להסביר לי מאיפה נובע הפער. ״אני מרגיש לא בנוח לצייר אישה כי מרגיש לי שזה לא ענייני, לא מקומי לייצג אישה בציור. כשם שלא נוח לי לצייר אנשים אחרים – אני מנסה להלביש את מהות הדמות על דימוי האלטר אגו שלי בציור, כך שאני לא מצייר עולם של גברים, אלא את העולם שלי, ואני גבר״.
את דמות היהודי הנודד הוא משלב בעבודות ״מעין דיוקן עצמי מהמקום האישי בו אני חש תלוש מהמקום בו אני חי. כמובן שיש לי פה את הפינה שלי והאנשים שאני אוהב, אבל באופן כללי, ובמיוחד בשנים האחרונות, קשה לי עם המקום הזה, והוא מרגיש לי לא שלי. מצד שני, מעולם לא חייתי בארץ אחרת ואני לא מרגיש בבית בשום מקום אחר בעולם.
״זה מתקשר בעיני למיתוס של אדם המקולל לברוח ממקום למקום אבל לעולם לא להרגיש שיש קרקע בטוחה תחתיו, מקום שהוא בית. לא מדובר בהכרח ביהודים; היום זה קורה בהמון מקומות בעולם עם הפליטים, ואני בטוח שיש גם שבדים שחשים כך״.
אנחנו נפרדים לשלום ואני ממשיכה לתהות בשאלות שמטרידות גם אותי יום יום, בעודי יוצאת מהסטודיו וצועדת לכיוון ״הבית״.
הכתבה התפרסמה לראשונה בגרסה אנגלית במגזין של Artsource.Online
לקריאת עוד שיחות סטודיו בפורטפוליו לחצו כאן
The post שיחת סטודיו // שי יחזקאלי appeared first on מגזין פורטפוליו.
