בתחילת שנות ה־80 החלו להיעלם הטפטים מהבתים בישראל. בעוד שבאירופה ובארצות הברית הם הוסיפו לככב, את מקומם תפסו צבעי הקיר הרחיצים וטכניקות השפריץ. עובדה זו הביאה לסגירתן של מרבית החנויות שעסקו בתחום. מתוך 29 חנויות שפעלו בחורב בוגרשוב בתל אביב בלבד, נשארה באותה תקופה אחת: גולדשטיין גלרי טפט.
״אני זוכרת שביקרנו ביריד בפריז, הסתובבנו בעלי ואני, ובסוף הסתכלנו אחד על השני ושאלנו מה עושים״, מספרת עליה גולדשטיין, שמציינת 65 שנה לפעילות בתחום. ״אם היית פותח ספר טלפונים היינו היחידים שנשארו בטפטים, זו הייתה מילה גסה, אבל אמרנו שאנחנו בטפטים כי אנחנו אוהבים את זה ונילחם בכל הכוח.
״חנות אחר חנות נסגרו, זה היה עצוב נורא. אבל נשארנו, נלחמנו, עשינו מה שצריך כדי לשרוד. הייתה לנו אז, ועדיין יש תשוקה. עד היום כשאני יושבת עם אנשים ומייעצת להם באיזה טפט לבחור לבית, אני מרגישה שותפה. כשהם חוזרים או מצלצלים ומספרים איזה כיף לי, הדבר הזה שווה מיליונים״.
עליה גולדשטיין. צילום: שרית גולדשטיין
את 65 שנה בתחום: מה את אוהבת בטפטים?
״זה יוצר לך אווירה אחרת. כשאתה שם טפט על הקיר זה משנה לך את כל הבית. כשאתה שמת טפט בבית שלך לא השתנה אצלך משהו?״, היא שואלת אותי אחרי שאני מתוודא שגם לי יש בבית טפט של גולדשטיין.
ברור. החדר נהיה הרבה יותר יפה.
״בדיוק. עד היום כשמגיע קטלוג חדש אני מתחילה לדמיין את הטפטים החדשים על הקירות בבתים של הלקוחות שלנו. זה חלק מהתשוקה הזו. אז מה, אני יכולה לחפש עבודה אחרת? לא יהיה לי כיף. מה אני אמכור, שמלות? אני יודעת לבחור לאנשים טפטים, לא שמלות; לעצמי אני לא יודעת לבחור שמלה אז לאחרים?
״זה חיים שלמים. והכיף שלי הוא שכולנו יחד, עם הבנות, עסק משפחתי נהדר, כולנו תורמות בכל הכוח, רצות, משכנעות, משקיעות את כל הנשמה שלנו. אנחנו כולנו חיות את העסק כל יום משש בבוקר״.
יש אנשים שבשבילם המילה טפט היא מילה גסה
65 שנה אחרי שנכנסה עליה גולדשטיין לנעלי אביה, היא ממשיכה להוות את הרוח החיה וההשראה למוסד. יחד עם שתי בנותיה, שרית ויונית, הן ממשיכות לקדם את מעמדם של הטפטים כמוטיב חשוב ומרכזי בעיצוב הפנים המקומי. מראשית דרכו ועד שנת 1965 התמחה אביה של גולדשטיין, המייסד של גולדשטיין גלרי טפט, בממכר וילונות. הוא הקפיד למכור סחורה איכותית שתאמה בעיקר את טעמו האישי, ולא פעם סירב להכניס לחנות טרנדים אופנתיים, רק משום שחשב שאינם יפים מספיק.
לימים התחתנה עליה עם שמוליק גולדשטיין, שנפטר לפני כעשור. הזוג הטרי לקח את העסק צעד ענקי קדימה: בשנות ה־60 צדה עינם טפטים צבעוניים בתערוכה שבה ביקרו באירופה, והם החליטו לנסות ולשלב אותם בעסקו של האב.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
״גילינו שבטפטים מרוויחים יותר טוב מווילונות״, היא מסבירה בחיוך. ״בהתחלה היינו די לבד ואפילו ייצרנו את הטפטים בקיבוץ העוגן, אבל לאט לאט התחלנו לייבא. באותה תקופה לא היה בית שלא היו בו טפטים. התחלנו עם שלושה־ארבעה קטלוגים עד שהגענו למאות חברות״. הטרנדים ששלטו בימים ההם היו ציורי קומקומים קטנים, פרחי קיר ורדרדים בסגנון ״פולני״, פסים או ציורי חיטה.
במקביל לדעיכת הטפטים בשוק הפרטי, חווה התחום פריחה דוקא בעומות במסחר. גולדשטיין השכילו לזהות את המגמה וזכו לעטר את קירותיהם של בתי עסק רבים, בהם בתי קפה ומסעדות מיתולוגיות, רשתות אופנה כמו קסטרו, NO NAME ועוד. ״התחילו לחזור אלינו, באו חבר׳ה צעירים שרצו מחדש את הטפטים כמו שהיה פעם אצל הסבתא. הגיעו אורה הרצוג, עפרה חזה, זמרים, שחקנים, כל מני טיפוסים. אנשים נכנסו לחנויות והתלהבו. בהתחלה עשו קיר אחד בחדר השינה או בחדר הילדים, היום עושים כבר את כל הקירות בבית״.
יש כזה דבר טעם ישראלי בטפטים?
״האמריקאים הולכים על טפטים דחוסים, פרחים, צבעוניות חזקה. האירופאים יותר נינוחים. הישראלים מפחדים, שמרנים: הם באים, נורא רוצים משהו חדשני, אבל כשהם פותחים את הקטלוג הם בסוף הולכים על בז׳. למרות שלאחרונה הופתעתי שהרבה הולכים על צבעים כהים, טפטים שחורים, צבעי בטון. יש גם תעוזה. יש השפעות מהעולם, רואים את זה בעוד דברים״.
משמאל קליפות עץ בננה ושורש פרחי נופר, מימין קש יפני
דמוי בטון
רייקסמוזיאום
מה לדוגמה?
״בהתחלה הלכו על רטרו, אחרי זה גיאומטרי, כל פעם החברות משנות את הדוגמאות כדי לא להישאר במקום. קש יפני, פשתן, זה עדיין מודרני; אחרים אוהבים פרחוני, כל אחד בא עם הטעם שלו. אנחנו מנסים לשאול את הלקוחות מה הטעם שלהם. יש את אלה שמסתכלים בקטלוג ואומרים מה הם לא אוהבים, ומתוך זה אנחנו מנסים להגיע למה כן. היעוץ שלנו דומיננטי.
״וזה תמיד היה ככה: כל טפט חדש שהיה מגיע בעבר ואבא היה רוצה לנסות הוא הדביק בבית. יום אחד עשינו שינוי בבית וראינו טפט שמצא חן בעינינו. יושבות שלוש הבנות ואמרו לנו אחרי שגמרנו להדביק: זה מוצא חן בעיניכן? ענינו ׳בטח, מקסים, נהדר׳. ׳אז תגורו אתן בחדר הזה׳, הן אמרו. אני לא אשכח את זה, הן חיכו עד שנגמור להדביק. מזה למדנו שכשבאות אימהות שאומרות אני בוחרת לבת או לבן שלי, והן אומרות שהם סומכים עליהן, אני מספרת להם את הסיפור הזה.
זה גם תלוי בחדר, לא?
״כן. טפט שתשים בחדר טלוויזיה או בחדר השירותים, לא תשים בחדר שינה. מסעדות, מקומות אירוח, בתי קפה ומקומות בילוי עושים דברים שלא היית מעז לעשות בבית, הם הראשונים שיקחו את הטפטים מהקטלוגים החדשים. בבית, בדרך כלל יותר רגוע. אנחנו משתדלים להימנע ממצב שבו אחרי זמן מה תגיד ׳מה זה הדבר הזה ששמתי בבית׳. אם אני רואה שאתה רגוע ואני מרגישה שדוגמה מסויימת תקפוץ לך בעיניים, אנחנו נוריד אותך מזה״.
איזה טפט לך יש בבית?
״טפט טקסטיל משי עם פסים, בחדר שינה פרחים קטנטנים ויפים, ובמטבח טפט משוגע, מולאן רוז׳, בצבעי חמרה אדמה. המטבח הכי רועש״.
מה הכי נמכר?
״טקסטורות, בטונים, אפורים. עוד דבר שנכנס חזק זה טפטים מאבן מיקה – חומרים טבעיים שמשדרים משהו אחר. זו אבן מינרלית חצובה על משטחי פליז, קבלנים שנכנסים לבתים שעשינו לא מנחשים שזה טפט. יש גם ׳קראש׳, חצי עבודת מכונה חצי עבודת יד, שנראה כמו ניר מקומט. מזיזים את המכונה באופן ידני, אין חזרתיות, כל גליל נראה קצת אחרת״.
מימין קש יפני, משמאל אם הפנינה
אבן מיקה
טפט עשוי ראפיה
בניסון להגיע לחוסר שלמות, משהו אנושי יותר, טבעי יותר?
״כן, כמו שיערות, חומרים טבעיים. יש אנשים שבשבילם המילה טפט היא מילה גסה, אבל ברגע שהם נכנסים לחנות ורואים את הטפטים החדשים הם מבינים שמה שהם חשבו קודם כבר לא רלוונטי. היום גם הקירות אחרים, אלה לא קירות סיד, הם תופסים יותר טוב את הטפט. פעם היו מורידים טפט והיו כמה שכבות, היום הוא שכבה אחת, יותר קל להחליף אותו״.
מה העתיד, לאן העולם הולך?
״הפרינטים הולכים וגדלים, בקטלוגים החדשים יש פרחים ענקיים, שטחי ההדבקה הולכים גדלים, הגליון גדול יותר, הטפטים חזקים יותר. בנוסף, יש טפטים עם האמנות של פעם, ארמונות ברוסיה, אבל בסוף בסוף זה ענין של טעם אישי״.
יש סיכי שמישהו בארץ יקנה את הפרחים הענקיים האלו?
״המשוגעים שבאים אלינו מספיק משוגעים לקנות גם את זה. אנשים שמבינים אמנות מחבקים את הטפטים האלו״.
The post עליה גולדשטיין: 65 שנה של טפטים, והיד נטויה appeared first on מגזין פורטפוליו.
