הדבר המפתיע הראשון בגליון הראשון של אצטון – המגזין המקוון שהוציאה לאור המחלקה למדיה, צילום וקולנוע בוויצו חיפה – הוא רשימת המשתתפים הלא סטודנטיאלית או אקדמאית במובהק, הכוללת בין השאר את מאיר שלו, יוסי שריד, יאיר גרבוז, ורדי כהנא, אלן מ. דרשוביץ, רוני סומק, רון מיברג, אברהם בורג, גידי אורשר, מורן שוב ונתן זהבי. הדבר השני המפתיע הוא שבניגוד למה שהיה אולי אפשר לצפות, המגזין לא עוסק רק בצילום, והמילה צילום כלל לא מופיעה בכותרת המשנה שלו: מגזין לאמנות, תרבות, חברה ופוליטיקה.
לאחר שמתבררת זהותו של העורך הראשי, מיכה קירשנר, הכל מתבהר. קירשנר, שעמד בראש המחלקה עד לפני ארבע שנים, הוא צלם שמעולם לא הסתיר את האג׳נדה החברתית והפוליטית שלו, כבר מהימים שבהם הצטרף ב-1979 לירחון המיתולוגי מוניטין, כצלם וחבר מערכת.
ואמנם, קירשנר לא מפחד להצהיר ש״במסגרת דפי אצטון ננסה להרחיב מעבר למנעד הוויזואלי ולגלוש, גם בסיוע מדיות אחרות ותחומי ידע מגוונים, למרחבים של חברה ופוליטיקה, מחויבות חברתית ותרבות במושגה הרחב ביותר. אנחנו לא מתחייבים לאובייקטיביות המקודשת בפי רוב ואנחנו גם לא מתחייבים לא להכעיס, או לחילופין, להלך מעדנות. אחרי הכל השם אצטון נושא בחובו טעם חומצי, ואת היכולת לעכל חומרים״.
״כשעמית זולר – ראש המחלקה למדיה, צילום וקולנוע – פנה אלי ושאל מה דעתי להוציא מגזין שעניינו אמנות וצילום, שאלתי אותו למה רק צילום? למה לא אמנות, תרבות, חברה פוליטיקה?״, הוא מספר. ״כולם הרי קשורים אחד לשני בעת הזאת, כשאנחנו עדים להתגוששויות בעלות אופי פוליטי חד משמעי על קיומה של החירות. לכן הרחבנו את המניפה ככל האפשר.
באשר לאופי המגזין, הוא אומר ש״אחד הדיונים שניהלנו היה האם אנחנו צריכים להיות כבדים, עמוסי ׳איזמים׳ כמו מגזין סטודיו לשעבר, או לשחרר את הרסן ולתת מגוון ידידותי יותר של אופי ונושאי הכתיבה. לפחות לעניות דעתי אני חושב שאנחנו מציגים קשת שנעה בין כתיבה כבדה יותר לקלה יותר, והתוצאה ידידותית למשתמש. מצד שני רצינו להיות מאוד ביקורתיים, ואני לא יודע עד כמה זה קרה. אני מאמין שאמנות לא צריכה לענג, היא צריכה לבעוט, להראות את מה שאנחנו לא רוצים לראות, וגם פה מצאנו איזון ומשקל נכונים. אומרים שיש המון מגזינים בארץ, אבל ככל שהשיח יורחב, כן ייטב לכולם״.
מה אתה רוצה שיקרה למי שיקרא את המגזין?
״כל מה שאני רוצה זה לשווק ידע ואינפורמציה, ושכל אחד יעשה את מה שהוא רואה לנכון עם פלטת הצבעים הזאת. אני לא רוצה לכפות דבר, לא רוצה לייצר אינדוקטרינציה מובהקת, ולכן האקלקטיות הזאת. חשבנו להפוך כל גיליון לגיליון נושא. אני לא שולל את הזווית הזאת, אבל בגיליון הראשון רצינו מגזין מעט אקלקטי, ואני לא רואה בזה משהו טוב או רע.
״אמרו לי כבר כמה אנשים, ׳אתה יודע שיצרת מיני מוניטין?׳. ומה היה נהדר במוניטין? שהיה לו עיצוב פתייני ושהוא נתן משקל לא קטן לדימויים. זו הייתה אחת החוכמות של אדם ברוך בזמנו ושל העורכים אחריו״.
ובכל זאת…
״חלק מהתהיות והתגובות היו באמת מדוע המגזין נוטה כל כך לשמאל. אני לא חשבתי שהוא נוטה לשמאל: ידעתי שהוא לא נוטה לימין, למרות שכשאני מבקש טקסט מיאיר גרבוז או ממאיר שלו, ברור שאקבל טקסטים עם אוריינטציה ברורה, אם כי לא הייתה פה כוונת מחברים נסתרת. מאחר ואני הוא אני, וכל העשייה שלי לאורך השנים הייתה – בווליום כזה או אחר – עם אוריינטציה פוליטית די מובהקת, אני לא מופתע לקבל את השאלה מדוע חסרה כתיבה שפונה אל הימין או לעשייה ימנית.
״לא נעלם ממני שכתיבה חד כיוונית חושפת את הקורא התמים לדיעות שאני חפץ ביקרן, ולא חשוב אם כותב את זה נתן זהבי או פרופ׳ אלן דרשוביץ או כל מי שמופיע במגזין. מצד שני יש במגזין משהו קליידוסקופי: הוא לא מונוגמי, ואני חי עם זה מצויין. לדוגמה, המאמר של ד״ר דן גבע, על הדימוי המצולם האחרון של ניטשה: לא הכרתי את הסרטון הזה, שצולם בסוף המאה ה-19, טרום הקולנוע בכלל, והנה – גם אני למדתי פה משהו חדש״.
מה אפשר אם כך ללמוד מהמגזין על הצילום העכשווי?
״זו באמת אחת השאלות שמעניין אותנו לבחון: הצילום לאן? לדוגמה, בתערוכות עדות מקומית, שמציגות את הצילום העיתונאי בארץ, אתה יכול למצוא מספר רב של צלמים חצופים ונועזים שמביאים חומרים כל כך קשים, והצילום העיתונאי יותר מחי ובועט. הם מעזים לעשות דברים על אף התקופה החשוכה שבה נמצא חופש דיבור. צלמי העיתונות עושים עבודה מדהימה והייתי שמח אם בגיליון הבא יהיה יצוג הולם יותר גם להם, לאותם צלמים נועזים.
״אבל אנחנו לא צריכים להיות כל כך סקטוריאליים, למרות שזו שאלה לגיטימית. הצילום חי מעט בגטו, וכל הזמן מנסה לפרוץ גבולות – ובצדק – והגבולות מאוד פרוצים. להתעסק רק בצילום זה להגיד שנכון, אנחנו בגטו, ונחייה מאד יפה בגטו. כך, מצד אחד אנחנו מציגים שתי סטודנטיות דווקא עם וידאו ארט שמהדהד את הצילום שלהן, ומצד שני במאמר של עמית זולר על המצלמות של גוגל אפשר להבין לא מעט מה הקושיות או ההתלבטויות שעולם הצילום עומד בפניהן היום״.
