״יותר מאי פעם בעבר, אנשים בעולם כולו חיים כיום במצב של חרדה מוגברת, המתעוררת בעקבות סכנות אמיתיות ומדומינות כאחד. (כתוצאה מכך) אנחנו עסוקים בשאלה היכן נמצא סביבה מוגנת לחיות בה את חיינו״. כך נפתח לפני עשור הטקסט שכתבה ברברה בלומינק, אוצרת התערוכה ״מצב הדברים״, שחנכה את מוזיאון העיצוב חולון. ״הופתענו לגלות ש׳חרדה חברתית׳ הייתה קטגוריה גדולה כל כך בתערוכה״, היא הוסיפה לאר מכן בריאיון. ״לא צפינו את זה, אבל כשאתה מסתכל על מה שקורה בעולם – רעידות אדמה, צונאמי, טרור, רעב – אין פלא שיש כל כך הרבה עבודות שמתעסקות בנושא. זה הרגע, זה רק עכשיו״.
עשר שנים לאחר מכן, מספיק לפתוח בכל רגע אקראי את עמוד הבית של אחד מאתרי האקטואליה, כדי להיות מוצף בידיעות שעלולות ליצור חרדה אצל כל בן אדם סביר. ואמנם, ״אנו חיים בעידן של מצבי קיצון״, כותבים כעת אריק צ׳ן, אזינטה פלנטנגה ומיה דבש, אוצרי התערוכה ״אקסטרים״, שמציינת עשור לפתיחת מוזיאון העיצוב חולון, ועשור ל״מצב הדברים״. ״שינויי אקלים הרסניים, מרחב תקשורתי אלים וטכנולוגיות חדשניות, שמטשטשות את הגבול בין טבעי ובין מלאכותי ומאתגרות את משמעות הקיום האנושי״.
אקסטרים, מוזיאון העיצוב חולון
התערוכה, שנפתחה במוזיאון בתחילת החודש, עוסקת בנקודות קיצון המונעות על ידי השקפות עולם קוטביות, המחזקות את רעיון ה״אנחנו״ לעומת ה״הם״, דרך חמש זוויות שונות: קיטוב, סחרור מואץ, הקצנת יתר, נורמלי חדש ומעבדת אקסטרים. היא נוגעת בנושאים אוניברסלים בוערים, החל בחוסר שוויון כלכלי, מגדרי, גזענות וכלה בקיצוניות פוליטית ובדלנות. בו בזמן היא עוסקת בקשר שבין עיצוב למדע וטכנולוגיה ובאופן שבהו הם פותחים אפשרויות חדשות ומעלים שאלות קיומיות הנוגעות למשמעות היותנו בני אנוש: מה טבעי ומה מלאכותי, וכיצד נסתגל ל״נורמלי החדש״ שהשלכותיו טרם מובנות לנו.
״ב־2010 עדיין היינו בהשפעת המשבר הכלכלי של 2008, סגרנו עשור שהתחיל עם נפילת מגדלי התאומים, הפלישה לעירק, המשבר הסביבתי״, אומר צ׳ן בשיחה שמתקייממת ביום פתיחת התערוכה. ״כמין אנושי, אנחנו חיים בעידן של חרדה: זה טבעה של החיה שאנחנו. מה שהשתנה בעשר השנים האחרונות, בשבילי לפחות, היא העדשה שדרכה אנחנו עושים את הפילטר למציאות, וזה קשור לרשתות החברתיות. פייסבוק אמנם הייתה קיימת ב־2010 אבל לא הייתה לה את ההשפעה שיש לה היום. ולא היה אינסטגרם: אלה שתי תופעות שהגדילו את החרדה לרמות הרבה יותר גדולות, באופן הרבה יותר מואץ.
״העדשה שדרכה אנחנו עושים את הפילטר למציאות השתנתה: פייסבוק אמנם הייתה קיימת ב־2010 אבל לא הייתה לה את ההשפעה שיש לה היום. ולא היה אינסטגרם: אלה שתי תופעות שהגדילו את החרדה לרמות הרבה יותר גדולות, באופן הרבה יותר מואץ״
״היה משבר אקלים גם לפני עשר ו־20 שנה, אבל זה הוקצן מאז. החרדות עדין שם, אבל הדרכים שבהן הן באות לידי ביטוי השתנו. העידן הדיגטלי לוקח אותנו הכי רחוק שאפשר, גם אם אנחנו לא תמיד מבינים את ההשלכות שלו. מצד שני, חשוב לזכור שמה שקיצוני היום יכול להיתפס מחר כנורמלי, ולהפך. אנחנו צריכים לדעת להסתגל״.
אריק צ׳ן. צילום: מ״ל
״ככלל, לפני עשר שנים היה קל יותר להגיע לקונצנזוס. היו יותר כוכבים, שבועות עיצוב, ביאנלות, ירידים. זו הייתה רשת גלובלית שהייתה קל יותר לזהות בה את שחקני המפתח. היום המשמעות של גלובליזציה השתנתה, אבל לא רציתי לעשות תערוכה על משברים. חשבתי שיש כבר הרבה תערוכות שעוסקות בטבע, בהגירה, בחוסר שוויון, ולא חשבתי שצריך להתמקד רק בכך. חשבתי שיותר נכון לחשוב למה הכל קורה ביחד, עכשיו, והתשובה היא אקסטרים״.
חשבתי לשאול אותך את זה בסוף הראיון אבל זה נראה לי זמן מתאים: אתה אופטימי?
״כן, אנחנו חייבים להיות״.
לא יודע אם חייבים: אני מאמין גדול בהדחקה ובהכחשה.
״גם זה חלק מהמין האנושי. מישהי בדיוק אמרה לי שהתערוכה לא עגמומית כמו שהיא חשבה שהיא תהיה, שיש בה תחושה של משחקיות. אז אני אופטימי, כי אם היינו מספיק חכמים ומוכשרים כדי ליצור את הבלאגן הזה, אנחנו יכולים גם לתקן אותו״.
כבר לא רק בעיה ופיתרונה
צ׳ן, בן 44, היה אחד מארבעת האוצרים שאצרו את תערוכת הפתיחה של מוזיאון העיצוב חולון. מאז הוא הפך להיות אחת הדמויות החשובות בזירת העיצוב הבין־לאומית: בשנה שעברה הוא מונה לתפקיד האוצר הראשי של יריד דיזיין־מיאמי, לאחר שהיה ממייסדי שבוע העיצוב של שנגחאי ושימש כאוצר הבכיר של מוזיאון M+ שעתיד להיפתח בהונג קונג.
״הבחירה באריק צ׳ן, שהיה בין האוצרים של תערוכת הפתיחה של המוזיאון בשנת 2010, לבוא ולאצור תערוכה חדשה, מאפשרת להתבונן בשינויים שחלו בעולם העיצוב ובתפקיד המעצב, דרך שתי נקודות הזמן האלה״, מסבירה מיה דבש, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון, את הבחירה בצ׳ן.
״להבדיל מהתערוכה הראשונה שביקשה לשקף את ׳מצב הדברים׳ העכשווי, נכון לאותה תקופה״, היא מוסיפה, ״התערוכה הנוכחית דנה במנגנונים המניעים את תהליכי ההקצנה בעולם ובתפקיד המעצב כמתווך, כמתנגד וכמי שמציע אלטרנטיבה לאופן שבו הדברים מתקיימים בהווה. עיצוב ביקורתי, התחום שבו עוסקת התערוכה, אינו עיצוב שלילי המתנגד לכול, או כזה המפנה אצבע מאשימה, הוא מציע דרך חשיבה אחרת ומייצר אפשרויות נוספות לעולם הסובב אותנו״.
שטפן בוגנר, פיליפ שמידט ויונס וויגט, לגדל את ילדי הרובוטים
מיטצ'ל ג׳ואקים, ביו־עיר מפה עולמית
כדי להתחיל לעבוד על התערוכה, דבש ארגנה לצ׳ן מוקדם יותר השנה מפגש עם מעצבים ואנשי אקדמיה. ״סיפרתי להם על הרעיון שהיה לי והתחלתי להסביר על אקסטרים. די מהר הם הפסיקו אותי ואמרו לי ׳אנחנו ישראלים, אתה לא צריך להסביר לנו מה זה אקסטרים׳״, הוא נזכר וצוחק. ״אבל זה נכון כנראה לכל העולם: מזג אויר, כלכלה, הגירה. היו לי עבודות בראש, שעזרו ליצור את התערוכה, וחשבנו מי המעצבים המעניינים שעובדים היום, שבוחנים את הרעיון של אקסטרים בעבודות שלהם״.
מה רצית שיקרה למי שיבקר בתערוכה?
״האקסטרים הזה הוא תוצאה של אנשים, של אינטראקציה, של מבנים חברתיים שאנחנו יוצרים; כולנו חלק מזה. לכן אני מקווה לגרום למבקרים לחשוב למה אנחנו מוצאים את עצמנו במצבים האלו; מה התפקיד שלהם בזה, שיהיו יותר מודעים״.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
״אנחנו חיים בעידן של קיטוב, של אנחנו והם. כשאני גדלתי תמיד חינכו אותי להיות סובלני, לדעת ולהבין שלאנשים שונים יש נקודות מבט שונות, ושאנחנו יכולים לחית ביחד. אתה לא שומע הרבה על סובלנות היום. לראות מה קורה בהונג קונג אחרי שגרתי שם, לא משנה עם מי אתה מזדהה, לראות את הקיצוניות וחוסר הנכונות להתפשר, זה לא מוביל אף אחד לשום מקום טוב״.
ואיפה העיצוב נכנס לזה?
לעיצוב יש תפקיד שימושי וחשוב בלעזור בניסוח של הסוגיות האלו, לתת להן צורה גם במובן מעשי וגם במובן קונספטואלי, להתמודד עם הסוגיות אלו ולהציג תרחישים אפשריים לפיתרון שלהן. כיום כבר לא מדברים על עיצוב רק כמי שתפקידו לפתור בעיות: יש לנו הבנה מתוחכמת יותר של עיצוב ואנחנו ניצבים בפני בעיות מורכבות יותר, שאי אפשר לדבר עליהן רק במובן של בעיה ופיתרון. אני מקווה שזה בא לידי ביטוי בתערוכה״.
אבל כשאתה אומר שיש לנו הבנה מתוחכמת יותר, אני לא בטוח שהקהל הרחב בקיא בשינויים שעברה התפיסה של עיצוב. הוא יגיע לתערוכה, שיש לי תחושה שהיא קצת למתקדמים.
״לא אצרנו את התערוכה סביב רגעי סלפי, בזה אתה צודק. אבל אני חושב שאנשים יוכלו להבין אותה ולהזדהות איתה גם אם הם לא חלק מעולם העיצוב. אנחנו מציגים רובוט שמאכיל תינוקות: כל מי שיש לו ילדים, וגם מי שלא, יכול להתחבר לזה. אנחנו חיים ברגע שבו פוליטיקה וסביבה וסוגיות חברתיות הם משהו שרוב האנשים מודעים אליו. אתה לא חייב להיות אינטלקטואל כדי להבין שמשהו לא בסדר במה שקורה בעולם.
״אני מקווה שהעבודות בתערוכה יהפכו את הרעיונות האלו לנגישים יותר. אחרי הכל אנחנו מתווכים בה רעיונות מורכבים גם דרך כיסאות וגם דרך אוביקט שמחבק אותך״.
לוסי מקריי, עריסת דחיסה
וירג׳יל אבלו, מוזיאון העיצוב חולון
וירג׳יל אבלו, הביאנלה בוונציה. צילום: מ״ל
אפרופו כיסאות, יש בה את הכיסא שעיצב וירג׳יל אבלו שהוצג גם בביאנלה בוונציה, גם בדיזיין־מיאמי, ויש גם גרסה עממית יותר שלו באיקאה.
״שום דבר לא מתקיים בלי קונטקסט, וזה כולל גם תערוכות. כשהייתי עיתונאי פרילאנס כתבתי להרבה מגזינים, לאקדמיה, לקהל רחב, מביקורת תערוכות ועד רשימות של עשר המסעדות שחובה לאכול בהן. גם אוצרות היא כזו: יש הקשר אחר, קהל אחר, אג׳נדה אחרת, פרספקטיבה שונה. מה שעשיתי במיאמי ייראה אחרת לגמרי בחולון.
״ההכשרה שלי היא כאדריכל, למרות שמעולם לא עסקתי באדריכלות, ואני חושב שאולי אני אוצר בדומה לאופן שבו הייתי מתכנן בניין״
״וזה מה שאני אוהב בתערוכות: זה לא רק החזון של היוצר או האוצר, זה איך זה מוצג, איך הקהל מגיב לזה. ההכשרה שלי היא כאדריכל, למרות שמעולם לא עסקתי באדריכלות, אבל אני חושב שאולי אני אוצר בדומה לאופן שבו הייתי מתכנן בניין. אדריכלים טובים אף פעם לא מתחילים בדף לבן: יש להם רעיון של הפרוגרמה, של המשתמש, וזה גם נכון לתערוכה; יש חלל, קהל, מבקרים, אתה צריך לדעת לשחרר ושלא כל אחד ישתמש בבניין שלך כמו שאתה תכננת אותו״.
זה בכלל נכון לחיים.
״נכון…״.
The post אקסטרים: מוזיאון העיצוב חולון מציין עשור להקמתו appeared first on מגזין פורטפוליו.
