מהו הדיאלוג המתקיים בין ילדות לבגרות במלחמה? וכיצד מתורגמים כאב, הרג וחוסר אונים משתי נקודות המבט השונות הללו? אניה דרגצ׳ב ודייב יעקב חזרו אחורה בזמן אל ראשית הקץ של גרמניה הנאצית – אל הפלישה לנורמנדי, במטרה לנהל דיון פתוח על מערך יחסי הכוחות בין ילד, הייצוג המוחלט של חוסר ישע, אל מול מבוגר המפקד על גורלו. השניים תוהים האם אי פעם אנשים מפסיקים להיות ילדים – בהעדר חוסר שליטה על מלחמות שנכפות עליהם? והאם בהעדרם של ילדים נחסכות מהם השלכות המאבק?
במציאות מיליטריסטית של השתקה – שבה האנושות עומדת חסרת אונים מול טרור, ביקשו יעקב ודרגצ׳ב לטעון את כלי הנשק היעיל ביותר שלהם, הדימיון, להבין את חשיבותו של משחק כחלק מאסטרטגיה מלחמתית, לחקור את המנגנונים התודעתיים המופעלים בעתות חירום ולבחון האם ניצבות בפניהם אפשרויות בחירה. השניים, המגיעים משפות אומנותיות שונות, חברו לפורמט ייחודי של יצירה בשיתוף פעולה – המציג מגוון יצירות העוסקות במעברים בין עולם הילדות והבגרות בלבה של המלחמה. משלושה איורי קיר גדולים ועד לעבודות המבקשות מהצופה לקחת בהן חלק פעיל ושואלות: מהי מלחמה עבורי? מה המלחמה שלי? וכיצד אני מתמודד כ״ילד״ בעולם של מבוגרים שדורשים ממני להילחם?
מבצעים נוספים מזירות אמנותיות שונות יבצעו בערב הפתיחה את הפרשנות האישית שלהם למלחמה – בהקראה, מחול, שירה ופרפורמנס – מההיסטורי לאישי וחזרה. הכניסה לערב הפתיחה מותנית בתיאום מראש עם מזכירות המקום, כלל היצירות יוצגו כספר בספריית מרכז חקר אמנות השואה של ״יד ושם״.
