מגלים אוצרות // שלומית באומן

הפעם הראשונה

כשכיהנתי כמנהלת אגודת אמני קרמיקה בישראל ליוויתי אוצרים של תערוכות שונות. מכיוון שלא היו כמעט (ועדיין אין הרבה) אוצרים שעוסקים בקראפט וקרמיקה עכשוויים המעורבות שלי הייתה משמעותית, אבל לא תכננתי לאצור תערוכות בעצמי.

כחלק משיתוף הפעולה בין אגודת אמני קרמיקה בישראל לבין מוזאון ארץ ישראל, שהחל אחרי שהפקתי את התערוכה ״חומר אחר – קרמיקה עכשווית, 1998״ אותה אצר עמי שטייניץ במוזיאון – ליוויתי מקצועית את שלוש הביאנלות הראשונות לקרמיקה. למדתי הרבה מאוד תוך כדי התהליך והבנתי את הכוח שיש לתערוכות בהבניית השפה של התחום שלנו. אבל עדיין לא חשבתי שאהיה אוצרת בעצמי.

ב־2006 הוזמנה אמנית הקרמיקה תניה אנגלשטיין על־ידי רחל חסון, המנהלת האמנותית של מוזיאון האסלאם דאז, להציג עבודות בחדר כלי הנשק שבמוזיאון. תניה הודיעה לה ולכול מי ששוחחה אתו באותו יום כי יש לה כבר אוצרת לתערוכה – למרות שעדיין לא דיברה איתי על כך. הבחירה העקשנית שלה הפכה אותי לאוצרת. כך יצא שהתערוכה הראשונה שאצרתי הייתה ״געגוע מזרחי״ של תניה אנגלשטיין במוזיאון האסלאם. ביקשתי מתניה להשתלב בתצוגה הקיימת של חדר הנשק ובחלק מהמקרים להחליף את המוצגים של המוזיאון עם העתקים שתניה יצרה מפורצלן.

התוצאה של המפגש בין כלי הנשק לעבודות האישיות של תניה (ילידת מצרים) עורר שאלות של תצוגה עכשווית מול זו האתנוגרפית, של זהות תרבותית ומגדרית, של מפגש בין חומרי (מתכת ופורצלן) ושל יצירה עכשווית עם מסורת מוסלמית. מאז אצרתי מעל 25 תערוכות, ביניהן את הביאנלה השישית לקרמיקה ישראלית, עיצוב קרמי: כלים טכנו.לוגיים, ואת אוסף הקרמיקה של הכנסת. אני האוצרת של גלריה בית בנימיני, המרכז לקרמיקה עכשווית, והתערוכות שאני מציגה עוסקות בעיקר בשפה חומרית בכלל ושל קרמיקה, עיצוב וקראפט בפרט.

שלומית באומן. צילום: שי בן אפרים

תניה אנגלשטיין, געגוע מזרחי, מוזיאון האסלאם. צילומים: רן ארדה

הביאנלה השלישית לקרמיקה ישראלית, אוצר מארק צצולה. צילום: ליאוניד פדרול קביטקובסקי

רקוויאם לחרסה, בית בנימיני. צילום: דור קדמי

התחנה האחרונה

התערוכה האחרונה שאצרתי היא רקוויאם לחרסה בגלריה שבקומת הכניסה שבבית בנימיני. התערוכה משלבת מימד היסטורי עם עכשווי, והיא למעשה תערוכת מחווה למפעל חרסה שפס הייצור שלו עבר באופן סופי לטורקיה במאי 2019.

רקוויאם לחרסה היא מעין מחווה לתעשייה שלמה שאני קוראת לה תעשייה יוצרת תרבות: אלו מפעלים תעשייתיים שפעלו בישראל בעשרות השנים הראשונות להתהוותה של תרבות מקומית. בתחום הקרמיקה תעשייה זו מנתה בין שנות ה־50 לשנות ה־70 של המאה הקודמת כ־15 מפעלים שונים.

המונח ״תעשיה יוצרת תרבות״ מתייחס לסך התעשיות שתורמות לגיבוש הזהות והתרבות של מקום. החל משנות ה־30, הוקמו מפעלי קרמיקה מתוך מודעות כי הם חלק הכרחי מהבניית הזהות המקומית, ואכן עד שנות ה־80 נתפשו תוצריהם כמשקפים את התרבות המקומית המתפתחת

המונח ״תעשיה יוצרת תרבות״ מתייחס לסך כל התעשיות שתורמות לגיבוש הזהות והתרבות של מקום. החל משלהי שנות ה־30, הוקמו מפעלי קרמיקה מתוך מודעות כי הקמתם היא חלק הכרחי מהבניית הזהות המקומית, ואכן עד שנות ה־80 נתפשו תוצריהם של מפעלי הקרמיקה השונים (ביניהם: לפיד, נעמן, ברור חייל, פלקרמיק, קדר, בית היוצר, קרנת ועוד רבים אחרים) כמשקפים את התרבות המקומית המתפתחת.

בשנות ה־90, ובהיעדר הגנה על תעשייה זו מפני תוצאות הגלובליזציה – נסגרו המפעלים זה אחרי זה, והנדל״ן עליו ישבו הפך לבעל ערך כלכלי גבוה יותר מהמפעל ותוצריו. המדינה שבראשית דרכה עודדה ייצור מקומי – ויתרה על התעשייה הזו כנכס תרבותי, והקשיים הכלכליים שהפכו לקרב הישרדות גרמו לקיפאון בפיתוח דגמים חדשים שיתאימו לרוח התקופה. כך נהפכו המפעלים לנטל כלכלי ותוצריהם – למיושנים ולא רלוונטיים.

התערוכה מציפה שאלות הקשורות ליחסים בין תעשייה לאמנות בעידן הפוסט־תעשייתי, בו הקריסה של תעשיות מקומיות יוצרות תרבות – הושלמה למעשה, ואת מקומה תפס הקפיטליזם הגלובלי. האם הייתה אפשרות ליצור המשכיות רלוונטית הן מבחינה כלכלית, והן מבחינה תרבותית באמצעות אמצעי ייצור חדישים לסימביוזה המעניינת שבין האמנות לפס הייצור?

בתערוכה מוצגות עבודות קרמיקה של נחמיה עזז ופנינה זמיר עמיר מאוסף אבינועם הדר, לצד מיצב של כלים סניטריים שנעשה על־ידי המעצב עומרי פישר והאדריכלית בר מוסן לוי שחושף את הפואטיקה של האובייקטים הסניטריים לצד ביקורת על היעלמותם מהספירה המקומית. בנוסף מוצגים בתערוכה צילומים היסטוריים מהמחלקה לקרמיקה אמנותית שפעלה בחרסה בשנות ה־60. לצד הצילומים ההיסטוריים, מוצגים צילומים מפס הייצור של חרסה מהשנים האחרונות שנעשו על ידי סטודנטים מקורס טכנולוגיה, במהלך סיור מפעלים שנערך כול שנה במסגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי, המכון הטכנולוגי בחולון.

נחמיה עזז במחלקה לקרמיקה אמנותית, 1957, צילום: אוסקר טאובר, באדיבות משפחת עזז

עבודות של נחמיה עזז מאוסף אבינועם הדר. צילום: שי בן אפרים

פס הייצור של מפעל חרסה. צילום: שני בלגה

עפרי ליפשיץ בבית האמנים ירושלים. צילום: רז ליפשיץ

מצד שני – מוצגת בימים אלו בבית האמנים בירושלים תערוכה שאצרתי של עפרי ליפשיץ, שעוסקת בשאלת הייצור של כלים שימושיים בעידן הפוסט־תעשייתי – כלומר בהווה ובעתיד. ליפשיץ פיתחה מכונה המופעלת על ידי קוד דיגיטלי המאפשר טווח רחב של תנועה, כך שבתהליך הייצור כל כלי נוצר כ־One of a kind. הייצור המחודש של תוצרי מפעלים אייקונים כמו רוזנטל וודג׳ווד וכדומה, באמצעות המכונה והאלגוריתם המפעיל אותה, נותן להם פרשנות חדשה, ושואל מה תהיה השפה של אותם מפעלים בעתיד? מה תהיה השפה של הקראפט בעידן הפוסט תעשייתי? ומה תהיה משמעותם החדשה של האמנות והעיצוב?

מכל מלמדיי השכלתי

המורים המיתולוגיים שלי בתחום האוצרות הם עמי שטייניץ, מארק צצולה ואריאלה אזולאי. את עמי הכרתי בעבודה משותפת על התערוכה ״חומר אחר – קרמיקה עכשווית, 1998״. עמי אצר את התערוכה ואני הפקתי אותה. התערוכה הוצגה במוזיאון ארץ ישראל, והיוותה המצע עליו צמח פרויקט הביאנלות (קרמיקה, צורפות, נייר וכו׳). מעמי למדתי להתבונן מחדש על המושג ״איכות אמנותית״ ולפרק אותו לגורמים חברתיים, פוליטיים, אסתטיים ומקצועיים.

• כל מה שחשוב ויפה, פעמיים בשבוע היישר לתיבת המייל! הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אחרי אריאלה אזולאי עקבתי עוד מהתקופה שאצרה בגלריה בוגרשוב לשעבר, ואחר כך אצרה בגלריה של ״זוכרות״. לא עבדנו אף פעם במשותף – אבל הגישה לפיה אמנות וצילום הם כלים חזותיים לפירוש מציאות עניינה אותי מאוד. את מארק צצולה ליוויתי כאשר אצר את הביאנלה השלישית לקרמיקה ישראלית – ״אמנות, עיצוב, אמנות״. מכיוון שמארק חי בחו״ל המוזיאון ביקש שאהיה אשת הקשר המקומית. ממארק למדתי על הקשר בין אמנות לעיצוב ותעשייה ועל ההפריה ההדדית שביניהם.

תערוכת החלומות

התערוכה שהייתי רוצה לאצור היא בעצם סדרת תערוכות של עיצוב וקראפט במוזיאון לאמנות עכשווית כלשהו. למרות שהיחס לקרמיקה ולקראפט השתנה בעולם וגם בישראל כתחומי ביטוי בעלי שפה עצמאית, מעניינת ולגיטימית, אין להם ייצוג הולם במוזיאונים, שהם גופים שמרניים במהותם. הייתי רוצה לבנות רפרטואר קבוע של קראפט וקרמיקה עכשוויים בתוך מוזיאון חי ובועט. לא ברור לי אם יש מוזיאון כזה בישראל – אבל הייתי רוצה לאצור את הסדרה במוזיאון שיש בו תערוכות אמנות ועיצוב עכשוויים, והבנה עמוקה כי רק מתוך הפריה הדדית מתמדת בין אמנות, עיצוב וקראפט ניתן לייצר דיון רחב ומשמעותי.

הביאנלה השלישית לקרמיקה ישראלית, אוצר מארק צצולה. צילומים: ליאוניד פדרול קביטקובסקי

זויה בן ערב, מתוך התערוכה חומר אחר – קרמיקה עכשווית 1998. צילום: נועה שטרייכמן

אוהד אורון, הדמיה, מתוך התערוכה הבאה – טביעת אצבע

התערוכה תעסוק בשאלה כיצד טכנולוגיות חדשות, כמו סריקה תלת־מימדית ושימוש בחיישנים, יכולות לפענח היבטים חדשים מתרבויות העבר ולפתח שפה חדשה של עיצוב וקראפט בהווה

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה עליה אני עובדת היא ״טביעת אצבע: חפצים תחת חקירה״ (שם זמני). זהו שיתוף פעולה מרתק בין בית בנימיני לבין המחלקה לארכיאולוגיה חישובית שבאוניברסיטה העברית. התערוכה תעסוק בשאלה כיצד טכנולוגיות חדשות, כמו סריקה תלת־מימדית ושימוש בחיישנים, יכולות לפענח היבטים חדשים מתרבויות העבר ולפתח שפה חדשה של עיצוב וקראפט בהווה. מתוך כלים טכנולוגיים אלו, מתאפשר פיענוח של מסקנות חדשות על ממצאים ארכיאולוגיים.

״טביעת אצבע״ תבחן את חקר העבר וההווה בכלים פורנזיים, כאלו המשמשים גם לפיענוח של פשעים בזירה הפלילית. כמו כן, נבדוק בה את המעמד של הממצאים בזירה הארכיאולוגית ואת המעמד של חפצים מחיי יום־יום. בתערוכה יוצגו כעשרה פרויקטים מתוך המחקרים של המחלקה לארכיאולוגיה חישובית, יחד עם יוצרים עכשוויים שעובדים עם אותם כלים טכנולוגיים ומרחיבים את ההגדרה של קראפט ועיצוב. התערוכה, באוצרות משותפת עם קרן נבנהויז מהמחלקה לארכיאולוגיה חישובית, מתוכננת להפתח ב־7.5.