אילה מידן, בת 23 מתל אביב, בוגרת מגמת אמנות בתיכון תלמה ילין. לומדת איור בסדנה של יאנה בוקלר וסטודנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב.
מלימודי אמנות בתיכון לאיור
״למדתי ציור, אבל מה שהכי הגניב אותי היו הציורים של חברה של אמא שלי, המאיירת מיכל דיבואה. לא ממש ידעתי לקרוא לזה איור ולא ידעתי למה אני אוהבת את זה, אבל כשחשבתי על ציור, חשבתי על זה.
״לא הבנתי ממש מה זה איור, מה המשמעות שלו לעומת אמנות או מה הקשר שלו לטקסטים. מהחוויה שלי בלימודים בתלמה ילין, איור נתפס קצת כמילת גנאי; משהו שונה מהזרם המודרני או הפוסט מודרני. זה לא שהאמנות הפוסט מודרנית תוקיע איור, הוא פשוט נתפס נאיבי ולא ׳אמנות׳. הרגשתי שיש משהו בסגנון הזה שממש מושך אותי, חוויה של משהו שהוא יותר שלם״.
קלף צוללן
קלף חתונה
״נראה לי שזו תחושה שהכול נמצא שם. לפעמים כשאני הולכת למוזיאון אני מרגישה שאני חייבת לקרוא כדי להבין, יש בזה משהו שמצריך את האינטלקט שלי כדי להבין, או לדעת רפרנסים ולהכיר את שדה האמנות העכשווית. בהרבה מובנים זה לא עושה לי את זה. ברמה הפוליטית והסוציולוגית זה אפילו מעצבן, שיש דברים שהדרך היחידה להבין אותם זה בגלל המיקום החברתי או ההון התרבותי שיש לי. מבחינה רגשית, אני רוצה לראות משהו ולהרגיש שהכל נמצא שם.
״לעומת זאת, באיור יש סיפור: ההתבוננות מכניסה אותך לתוך הסיטואציה שגורמת לך להרגיש הכול. הטכניקה מאוד חשובה, כי היא מספרת חלק גדול מהסיפור, ויוצרת את האווירה ואת הלך הרוח. גם הקומפוזיציה מושפעת מהטכניקה: כל פעם אני מאיירת בטכניקה אחרת שנדלקתי עליה״.
סגנון או שפה אישית
״עם הזמן אני מתגבשת יותר ברמה הסגנונית. יש הבדל בין סגנון לשפה, כי שפה היא משהו שיכול להיות מאוד רחב. מהרגע שאת מתחילה לצייר נהיית לך מין טביעת אצבע. זה קצת כמו שבסוף לכל בן אדם יש את איך שהוא רואה את העולם. אני חושבת שהרבה ממה שאנחנו עושות בשלב הזה בחיים זה למצוא את הקו שלנו״.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
השראה
״מרקמים, ממש טקסטורות חומריות – המרקם של עיפרון, דיו, סוגי הדפס שונים – מפות, וילונות, טקסטיל… זה אינסופי. התבוננות באנשים, איזה משהו פיוטי כזה, סצנות. וכמובן יאנה, המורה שלי, שלימדה אותי כל מה שאני יודעת על איור, ולהסתכל על איורים של מאיירים אחרים (למרות שלפעמים זה חוסם). כשטיילתי בהודו, הצבעים והאסתטיקה של האלים ההודים נתנו לי השראה. אני מרגישה שפלטת הצבעים שלי ממש נפתחה בעקבות עזות הצבעים שם״.
מאיור לעבודה סוציאלית
״זה משהו די קדום שהיה טמון אצלי, תמיד התעניינתי בטיפול ובשפה הטיפולית והרגשית. אני חושבת שיש משהו שמחבר בין עבודה סוציאלית ואיור: איזשהו רצון לברוא מרחבים, גם בציור וגם בתקשורת עם אנשים. עם הזמן התווסף המימד היותר פוליטי או חברתי, ההבנה שיש לחברה השפעה מאוד גדולה על הרגש שלנו״.
התחלתי לאייר קלפים טיפוליים כדי להוכיח לעצמי שאיור ועבודה סוציאלית יכולים להתמזג. יש לנו מספר מועט של מילים בשביל לבטא רגשות, ואני מאמינה שצבעים וטקסטורות יכולים לפתוח דברים רגשיים ולעזור להבין אותם
״אז באמת מתוך הפחד שהם לא מתחברים, עם תחילת לימודי התואר, התחלתי לאייר קלפים טיפוליים. רציתי להוכיח לעצמי שהם כן, לחדד לעצמי שאני רואה את המיזוג הזה. בעולם הטיפול קיימים כל מיני קלפים טיפוליים, אבל הרגשתי שחסר לי משהו ברמה הוויזואלית שלהם. זה אמור לפתוח רגשות, אבל לדעתי זה מאוד מצמצם. יש לנו מספר מועט של מילים בשביל לבטא רגשות, ודרך ציור אפשר להרחיב את המנעד הזה. אני מאמינה שצבעים וטקסטורות יכולים לפתוח דברים רגשיים ולעזור להבין אותם טוב יותר.
״בהקשר הזה אני גם מאוד מאמינה בכוח של איור בספרי ילדים. אני זוכרת איך זה הגניב אותי כילדה ואני מתפעלת מספרי ילדים שיש באיור שלהם תעוזה – לדוגמה כשנתקלתי באיור מופשט, בצבעוניות סוערת. צריך לתת לילדים חומרים ויזואליים שמעשירים אותם אינטלקטואלית ומכבדים אותם, לא לזלזל באינטליגנציה של ילדים״.
ימי קורונה
קלף ערבה בוכיה
קלף ראשון
קלפים טיפוליים
״בקלף הראשון שציירתי, מצוייר איש שרוכב על אופניים בחושך. לידו זאב, שהולך/רודף/מלווה אותו. מבחינתי זו התמצית של כל הדבר הזה, כי זה קלף שיכול להיות מצד אחד נעים ומצד שני מאוד מפחיד. כל דבר היה לגיטימי אם הוא הרגיש לי מעניין. עשיתי את זה כתרגיל, לא ידעתי אם אני אדפיס אותם או אשתמש בהם. הם מגיעים משירבוט בסקצ׳בוק, מסיפורים של אנשים אחרים ומחוויות.
״מדי פעם הייתי פורשת אותם ורואה אם חסר לי משהו, גם ברמת הצבעוניות וגם בסקאלת התחושות שזה העביר. רציתי לצייר סיטואציות מורכבות ופתוחות לפרשנות. אין בינאריות של טוב או רע. לא הייתה נקודת זמן שאמרתי ׳זהו׳, מבחינתי הייתי יכולה להמשיך ולהמשיך״.
עולם טוב יותר, גם עבור נשים
״באיור יש לי חופש מוחלט לאייר את המציאות שלי. יש משהו בזה שאת בוראת עולם ומציירת אותו, ואף אחד לא יכול לדכא אותך, כי העולם הזה הוא רק שלך. זה מרגיש לי כמו אקט מחאתי: אני אצור משהו שהוא שלי, ואף אחד לא יכול להגדיר אותי. כשאני הולכת ברחוב בתור אישה יכולים להקטין אותי או לחפצן אותי, אבל בעולם הפנימי שלי הדמיון הוא איזו חומה.
אז לשם זה מאוד מאוד מתחבר לי, לברוא עולם טוב יותר, גם עבור נשים, או עולם שהוא רק של נשים שיכולות לעשות משהו מאוד גדול ביחד ולהאמין בזה. את האיור הכחול עם הנשים, ציירתי סביב המחאה של ׳אני אישה אני שובתת׳, בהקשר של סולידריות ודימוי גוף; הרצון שנרגיש בנוח עם הגוף שלנו כמו שהוא. משהו בשקיפות ובערבוב בציור הזה, זה איך שאני תופסת מה שחבורת נשים יכולה לעשות יחד״.
סקיצה סיילנט בוק
העבודה הסוציאלית משפיעה על האיור
״בגדול התואר משפיע על האיורים שלי, ואני חושבת שלטובה. איור הוא לגמרי המקום שלי והוא טוב לי, ואולי הוא גם סוג של בריחה. את ׳המדריך המלא לתואר בעו״ס׳ לדוגמה, ציירתי בזמן שיעור מתסכל. אני שונאת את התחושה של שעמום, שהמוח שלי לא מסוקרן. זה בדיוק מה שהייתי עושה בתיכון, רק שעכשיו אני יודעת שזה קול, כי זה איור ולא סתם קשקושים.
״כרגע אני עובדת על ספר שאין בו מילים, Silent Book, רק האיורים מספרים את הנרטיב. כתבתי סיפור על עורבים שגונבים מנורות מבתים עשירים, ותוך כדי הם נחשפים לסצנות אינטימיות ומעניינות מתוך בתים של אנשים. כל הספר מאוד חשוך. הם מגיעים לבית של זקן תימהוני כזה, ומביאים לו את המנורות. הוא מדליק את האור, ונותן להם מרק.
״אז זה לדוגמה, מושפע מהראייה הסוציולוגית הביקורתית שיש בלימודים. עבודה סוציאלית היא מקצוע שיש בו קסם, למרות שכולם רואים את הצדדים האפרוריים והבירוקרטיים. התלבטתי מאוד אם ללמוד איור או עבודה סוציאלית. אני חושבת שגם ברמה הכי פרקטית חשבתי על זה שלצייר אני אוכל תמיד, ובשביל לעסוק במקצוע הזה אני חייבת תואר״.
אילה מידן, המדריך המלא לתואר בעבודה סוציאלית
איך עושים את זה
״אפשר להתעסק גם בנושאים שהם לא הכי פשוטים עם הומור ובצורה אסתטית. הפוסטר של הקרקס הגיע מתסכול שלפעמים אני לא מבינה איך אני אמורה להחזיק הכול? לרצות את כולם, לשטוף כלים, להתמודד עם רשויות ובירוקרטיה, להישאר מטופחת ונשית כל הזמן, שחס וחלילה לא יהיה לי שפם! וכמובן לעבוד, ולמצוא משמעות, איך? ואני עוד באה ממעמד שמאפשר לי חיים נוחים. אז זו הדרך שלי לדבר על משהו שהוא די קשה.
״הגיל שלנו (20 ומשהו) הוא הזמן שבו אנחנו מנסות להבין איך אנחנו עושות את זה. כולנו מתמודדות ואנחנו גם צועדות בזה יחד, סוג של סולידריות כזו. הצגתי את זה בדרך מצחיקה כי אני חושבת שלהומור יש כוח באיור. ההתבוננות הקצת מרוחקת על החיים עם איזה חצי חיוך וחמלה. את יכולה לראות את זה כאילו את איזו לוליינית. לא למחוק את הקושי, אבל להכניס בו רוח חיים, כי צריך עוד קצת קסם בעולם״.
רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
אילה מידן, Circus of life
The post 20 ומשהו / אילה מידן appeared first on מגזין פורטפוליו.
