חוזרים לגלריות: דליה גל סברדלין // הספרייה המרכזית

אחרי שנים של עבודת סטודיו רציתי לחזור ללימודים. נרשמתי לאוניברסיטת תל־אביב, ובתקופת המבחנים למדתי בספרייה המרכזית ומצאתי את עצמי מצלמת את מדפיה. זה התחיל כסוג של התבוננות במקור אור מיוחד שנכנס מהחלונות הגבוהים, ובהתרשמות מריבוי הגוונים של הספרים על המדפים. לצד אלו, נמשכתי לכתבי העת. שמתי לב שבספרייה נהוג לכרוך מחדש כתבי עת בכריכות קנבס בגוונים שונים והכתיבה של שמות הספרים נעשית בכתב יד בשפות שונות. 

ממד נוסף שעניין אותי הייתה שיטת הקיטלוג ומפתח הכללים שתפקידם להגדיר מה ניתן להשאיל ולהוציא מהספרייה ולכמה זמן. כך התברר לי שישנם ספרים שאין אפשרות גישה אליהם, ואין אפשרות להוציא מהספרייה. על אף ששפת האם שלי היא ספרדית – ובנוסף אני דוברת עברית, אנגלית וצרפתית – הרגשתי הצפה מריבוי ומגוון הספרים השונים בשפות השונות, כמו לדוגמה מסמכים של הקולוניות האנגליות, ספרים בלטינית, ספרים בפרסית, אמנות הרנסנס, ספרות עברית וירחונים מתנועות הקיבוצים מהישוב בפלשתינה לפני קום המדינה, ספרים מלפני השואה מסוף המאה ה־19 מווילנה, ספרים ביידיש, ספרים על יהדות, נצרות, איסלם, בודהיזם, בלשנות, גאוגרפיה ועוד.

מצד אחד הרגשתי התלהבות מהתחושה שכל הספרים הללו נמצאים בהישג יד, ומצד שני הבנה שהם לא נגישים. אין לי את הזמן לקרוא אותם, את רובם אני לא מבינה, אין לי את הכישורים לקריאה, ומה שנשאר בסופו של דבר זה להתפעל מבחוץ, מבלי לפתוח אותם.

בזמן הצילומים חשבתי על המסדרונות עם העובש שרואים שיש בהם ספרים שלא הוצאו המון זמן ויש בהם כמויות של אבק, ושאלתי את עצמי מה המשמעות של הספרים האלו שנמצאים שם, אם אף אחד לא פותח ומשתמש בהם. הרי, רוב האנשים באים לספריה כדי לתפוס פינה וללמוד, ואולי כל המערך הזה הופך למעין תפאורה?

בזמן הצילומים חשבתי על המסדרונות עם העובש שרואים שיש בהם ספרים שלא הוצאו המון זמן ויש בהם כמויות של אבק, ושאלתי את עצמי מה המשמעות של הספרים האלו שנמצאים שם, אם אף אחד לא פותח ומשתמש בהם

בתהליך העבודה על התערוכה צילמתי כ־1,000 צילומים של המדפים בספרייה. לאחר מכן בניתי ארכיון של הצילומים לפי תיקיות. עניינה אותי האסתטיקה של הגריד שחוזרת על עצמה של מדפי הספרים האופקיים, ועליהם הסידור הוורטיקלי של הספרים העומדים אחד ליד השני, מאורגנים, ממויינים, מקוטלגים.

העבודה שלי כאמנית רב תחומית מתקיימת בשיח בין שלוש מדיות שונות; צילום סטילס, צילום וידיאו וציור. תוך כדי התהליך, התחלתי לעבוד על רישומים בספרי סקיצות שהיו מבוססים על הצילומים של הספריות. ככל שהתקדמתי, התחיל להיווצר מקצב של כפולות המייצרות רצף של סיפור. כך נוצר גוף עבודה חדש המורכב ממאות רישומים מהם מורכבת התערוכה.

תהליך העבודה על התערוכה העלה שאלה איך אפשר להציג את ספרי הסקיצות ולהנגיש אותם לקהל במטרה לעשות פעולה של תיקון ושל פתיחה מחדש של הספר הסגור שאין אליו גישה. בדו שיח עם אוצרת התערוכה, מרב שין בן־אלון, נולד הרעיון ליצור ״ספרייה״ עם ספרים פתוחים שאפשר לראות. חזרתי למדיום שאיתו התחלתי את התהליך, הצילום, וצילמתי את הכפולות הפתוחות של ספרי הסקיצות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

החלל בבית האמנים, בעל המבנה עם הפרופורציות המיוחדות, הפך לאתגר שהוליד פתרון הצבה. את הצילומים ערכתי בסטריפים של 4 מ׳ על 60 ס״מ, במטרה להשתמש בכל גובהו של החלל הקטן ששיטחו הוא 9 מ״ר. התלייה של הסטריפ לגובה שיחזרה מחדש את החלל של הספרייה והפכה את המיצב לספריה מדומיינת שיש בה ספרים פתוחים.

הרצון לייצר מבט מחדש על המקום של אי הנגישות הפך באופן אירוני להיות הסיפור של התערוכה שנפתחה ביום חמישי ה־12 במרץ, נסגרה לקהל שלושה ימים לאחר מכן, ועמדה במשך חודשיים תלויה ללא קהל. ואני שאלתי את עצמי: האם התערוכה, כמו הספרים שאין אליהם גישה, ממשיכה להתקיים? והאם היא תוכל להתקיים שוב מחדש במקום אחר בזמן אחר? כעת, לאחר ״הקפאה״, התערוכה תיפתח לקהל הרחב ב־11.5 ותינעל ב־30.5.

The post חוזרים לגלריות: דליה גל סברדלין // הספרייה המרכזית appeared first on מגזין פורטפוליו.