חוזרים לגלריות: מורן קליגר בגלריה נגא

הי מורן, מה שלומך? התרגשות לקראת הפתיחה בגלריה נגא ביום שישי, אחרי חודשיים של המתנה כפויה?

כן, השבוע התחלנו שוב בהקמת התערוכה, זה מרגיש הרבה יותר נכון ואני ממש מתרגשת

היית רגע לפני התערוכה כשהכל נעצר, זוכרת מה עבר לך בראש ובהרגשה באותם ימים?

ממש רגע לפני הפתיחה ובאמצע הקמת התערוכה הוחלט על הסגר והתערוכה נדחתה עד להודעה חדשה. מצד אחד הייתה תחושת הקלה, כי זה שם את הדברים במקום ברור אחרי תקופה של בלבול והתלבטויות – לפתוח / לא לפתוח, עם אירוע פתיחה / בלי אירוע פתיחה – וכבר הייתה תחושה לא טובה באוויר. מצד שני, זאת תערוכה שעבדתי עליה כל כך הרבה, ולקראת פתיחה יש רגע חגיגי כזה שדברים מתנקזים אליו, יש מומנטום, שבו אני מסיימת לעבוד, תולה ומכינה את הדברים… ואז סוגרים את הגלריה. זה לא היה פשוט, אבל קיבלתי את זה בהשלמה. 

במהלך התקופה של הסגר כמעט ולא הגעתי לסטודיו. לא היה לי חשק, זה הרגיש כמו הזדמנות חד פעמית להתכנס פנימה, לחזור למקום פשוט, שבו אין צורך למהר או להספיק ואפשר להתרכז בעכשיו. מבחינתי זה היה קסום ולקחתי מהתקופה הזאת המון דברים, שאני מקווה לשמר גם אחרי שכל זה יהיה מאחורינו

אז עכשיו חוזרים לתוכן התערוכה, מרגש: עברת מהגירוש מגן עדן לקין והבל, מתקדמת פרק פרק?

כן בתערוכת היחיד האחרונה שלי שבעה פרימטים (שהוצגה בגלריה בסיס), הצגתי רישומים של ״קופי־אדם״ שהופקעו מסביבתם הטבעית, והוטמעו בסיטואציות שמאזכרות סצנות מוכרות מהתנ״ך ומהברית החדשה. התערוכה הזו היוותה מבחינתי מעין מבוא וכניסה אל תוך עולם דתי, מיתולוגי ומורכב, המתבסס על מיתוסים וייצוגים קדומים של תרבות. עניין אותי להמשיך ולפתח את המקום הזה, וכך הגעתי לסיפורם של קין והבל. מעבר לתוכן של הסיפור, משהו בטקסט המאוד תמציתי משך אותי

מורן קליגר בסטודיו. צילום: גיא טובול

צילום: גיא טובול

מעניין, כשאת מזכירה את מלוא התערוכה אני מבינה כמה נצרבו בזיכרון שלי אדם וחוה המגורשים, למרות שזו הייתה רק אחת העבודות

זה כנראה לא מקרי. הסיפור המקראי של קין והבל הוא סיפור הרצח הראשון בהיסטוריה האנושית. מעניין שהזכרת דווקא את אדם וחוה מהתערוכה הקודמת מכיוון שסיפורם של קין והבל ראשיתו בסיפורם של אדם וחוה המגורשים מגן העדן: במרכז שני הסיפורים עומדת שאלת הבחירה – ציות וקבלה אל מול מרד והפרה.

קיימים הרבה קווים מקבילים בין שני הסיפורים: בשני הסיפורים ה׳ מזהיר לפני ביצוע החטא. בשני הסיפורים יש פניה של ה׳ לאחר ביצוע החטא – מעין שאלה רטורית ואפשרות של מבצעי החטא להביע חרטה. בשני הסיפורים האדם מתכחש ולא לוקח אחריות על מעשיו ובשני הסיפורים ה׳ מקלל את האדם ומטיל עליו עונש – אדם וחוה מגורשים מגן עדן וקין מגורש מאדמתו והופך לנווד

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

והדמויות אנושיות לגמרי וגם הטכניקה מצביעה על כיוון חדש?

העבודות שונות מסדרת הפרימטים (שעליה עבדתי שלוש שנים). הפעם השתמשתי בטכניקה חדשה שקצת המצאתי – מעין מונוטייפ – סוג של הדפס ידני, שעליו המשכתי לעבוד עם שמן, עטים ודיו

הם לא פרימטים אבל יש בהם משהו ״חייתי״, הם נראים ראשוניים. אולי ״נמרודיים״ משהו (הנה הוא עם הבז על הכתף)

נכון יש בתוך העבודות הרבה רמזים ומוטיבים הלקוחים מתולדות האמנות, מהנצרות וגם מתולדות האמנות הישראלית כמו באמת הדמות הזאת של ״נמרוד״. אני רואה את ההקבלה של נמרוד לקין כשתי דמויות שמורדות באל או נתפסות כדמויות ״שליליות״. כאן התייחסתי ל״נמרוד״ של דנציגר, שמייצג אדם שורשי המחובר לאדמתו. זה התחבר לי לדמות החזקה שקין מייצג

מורן קליגר

רציתי לשאול אותך על המטען השלילי ועל קונבנציות שיש לנו בנושא: את אומרת ״קין״ ואני מיד מוסיפה ״והבל״. אבל הדגש שלך הוא על קין. גם את אדם וחוה ציירת באקט הגירוש, השלילי. הצד השלילי מושך אותך יותר? דרמטי יותר?

אני דווקא לא רואה בדמות של קין דמות שלילית כמו שנוטים להתייחס אליה. מבחינתי קין והבל מייצגים ישות אחת, שיש בה את השניות של הכוחות הפועלים באדם (המוסרי והייצרי, המוחל והנוקם, ההגיוני והרגשי). אין קין בלי הבל ואין הבל בלי קין

כלומר – התאומים הם מטפורה לדואליות של החיים. ובכל זאת, קין מוביל את העלילה, גם אצלך

אני חושבת שהרבה אמנים נוטים להזדהות עם דמותו של קין – הדמות המיוסרת, המנודה, המקוללת, דמות ״האחר״

הוא מאוד ישראלי: אימפולסיבי, אלים, ואז נודד מיוסר וחסר מנוח

מצאתי את עצמי מזדהה עם קין לא מהמקום החלש והמנודה. ראיתי בו דמות דומיננטית, בעלת זהות עצמאית. הוא גיבור הסיפור והדמות המרכזית – היוזמת, הפועלת

מצאתי את עצמי מזדהה עם קין לא מהמקום החלש והמנודה. ראיתי בו דמות דומיננטית, בעלת זהות עצמאית. הוא גיבור הסיפור והדמות המרכזית – היוזמת, הפועלת

את מציירת בכלים ״קטנים״ על מרחבי נייר גדולי מידות. תוכלי לתאר את התהליך? כמה תשומת לב את מקדישה לדימוי עצמו, כמה לטכניקה, כמה להחלטות כמו גודל ופרטים? את רואה את התמונה השלמה מראש ואז ניגשת לנייר הגדול, או שזו תמונה שנבנית והולכת?

העבודות שלי מאוד תהליכיות ודורשות הרבה זמן. החל מהתכנון שלהן – שאלות שאני שואלת את עצמי ובודקת – מבחינת התוכן והמסר של העבודה. אחר כך הסקיצה של העבודה בפורמט קטן, ורק אחר כך העבודה עצמה, שגם היא נעשית בשלבים. יצרתי מעין גיליונות של נייר־קופי שצבעתי בצבע שחור (דיו סמיך מאוד על בסיס שמן), חיברתי אותם ליריעה אחת ועל גביהם רשמתי את הרישום.

כך נוצרו מעין כתמים ולכלוך על העבודה, שמבחינתי נתן לה עומק נוסף. אחרי השלב הזה עבדתי בעטים ודיו על הדמויות וצבעתי את הרקע שוב עם אותו צבע שבו הכנתי את ההדפס. הרבה עבודה, שהיא בחלקה פיזית ובחלקה קצת מדיטטיבית. הפורמט של העבודות נקבע בהתאמה לחלל. מבחינתי ההצבה שלהן היא חלק בלתי נפרד מהתוכן של התערוכה כולה

תמיד ציירת באופן עמלני, אבל הפעם נראה שבחרת בתהליך מפרך במיוחד. למה? הרי את אותו הדימוי את יכולה ״פשוט לצייר״?

בכל פעם אני עובדת בטכניקה קצת שונה, והיא מותאמת לתחושה שאני רוצה להעביר. ב״שבעה פרימטים״ עבדתי עם צבעי עיפרון, כי רציתי לתת לדמויות איזושהי תחושה יותר פיזית, מוחשית. הפעם רציתי להעניק לרישום איזושהי רמה של דחיסות ועומק מצד אחד וערפול מצד שני

יש משהו בטכניקה של ה״העתקה״ שמותיר אותם טיפה דביקים, כאילו הם נחפרו מתוך חומר

מעניין שאת אומרת את זה. כשחשבתי על הסיפור, על התערוכה ועל ההצבה בחלל, דמיינתי מעין מערה או קריפטה. כמו ציורי קיר קדומים

ובחזרה לתוכן העבודות: יש נרטיב ידוע לסיפור קין והבל, אבל את לוקחת את הסיפור המיתולוגי/תנ״כי לכיוון משלך? יש גם משהו סוריאליסטי בעבודות, הן לא מחוייבות לתמונה המקראית

הסיפור של קין והבל מתומצת, חסרים בו הרבה פרטים וזה מה שהופך אותו לכל כך יפה, ומה שפותח אותו לאינספור פרשנויות, ממש כמו עבודת אמנות טובה – מעט שמכיל הרבה. מעין כמוסת מילים הממתינה לפרשן שישלים את המרווחים החסרים שבין המילים.

הפרשנות המקובלת רואה את קין כדמות הרעה ההרסנית אבל מבחינתי, רגע הרצח בסיפור הוא רגע השיא – שבו קין מתחבר לאמת שלו, שום אשמה אינה תלויה מעליו. זה הרגע שבו הוא מתאחד עם הבל והם הופכים לדמות אחת שלמה, המכילה את כל הקטבים

ואיך זה מתקשר לעולם שלך, שלנו, של ימינו?

אני חושבת שאנחנו תלויים בתפיסות חברתיות שאנחנו נוטים לאמץ ולתייג – תפיסות של מותר ואסור; טוב ורע. המקום המציית והמרצה שבנו תופס לעיתים חלקים אחרים באישיות שלנו. אנחנו נוטים לעשות סובלימציה לתשוקות ולחייתיות שקיימת בנו. הלוואי וכולנו היינו קצת יותר קין, לא במובן של רצח של אדם אחר אלא כמטפורה, המקום שנותן ביטוי לחלקים המודחקים שבנו שלא תמיד מקבלים אישור מהסביבה. אולי אם היינו יכולים להיפטר מכל מיני טאבויים מוסרניים, היה קצת פחות סבל בעולם?

הלוואי וכולנו היינו קצת יותר קין, לא במובן של רצח אלא מהמקום שנותן ביטוי לחלקים המודחקים שלא מקבלים אישור מהסביבה. אולי אם היינו נפטרים מכל מיני טאבויים מוסרניים, היה קצת פחות סבל בעולם?

הריגתו של הבל וסופו הם התחלת סיפורו של קין. רק לאחר הרצח, לאחר שהוא מאבד את בטחונו, הוא מתחיל שלב תרבותי גבוה יותר – הוא בונה ויוצר עיר, העיר הראשונה בהיסטוריה. הוא מעין גיבור תרבות – חופשי, נע ונד, יוצר, יוזם. אני חושבת שהסיפור המורכב שלו טבוע בתודעת כל אדם

מעניין, זו ראייה סלחנית משהו. מי שלא הסתדר עם אח אחד, הולך ומקים חברה חדשה. החיים מסובכים

מורן:

כן, בפנטזיה שלי אולי משהו טוב יותר. חיים לגמרי מסובכים ומורכבים

מצד אחד את מדברת על חזרה לחוקיות יותר ראשונית, פחות מוטה חברתית, ממושטרת וסובלימטיבית. מצד שני, את בעצמך עובדת עם חוקיות וסדר ברור, כמעט הניגוד של איבוד שליטה וטבעיות…

נכון, המתח הזה קיים כל הזמן בעבודות שלי. אני חושבת שאני כל הזמן מנסה לייצר מעין מלכודות דבש – מצד אחד לייצר משהו שהוא מאוד אסתטי ומושך – פורמטים גדולים, מלאים בפרטים קטנים הגורמים לצופה להתקרב לעבודה, ומצד שני התוכן שעולה מהעבודות הוא לא תמיד פשוט לעיכול. משהו שהוא בין משיכה לדחייה. ספציפית בעבודה על התערוכה הזו הרבה פעמים גם לא הייתה לי שליטה בטכניקה, לא ידעתי מה יתקבל אחרי שארים את הניירות השחורים שעליהם רשמתי, זה היה תהליך מעניין, שדרש ממני הרבה שחרור.

מעבר לרגע השיא של הסיפור (הרצח), הסיפור הזה עוסק בהקרבה. פולחני ההקרבה הם העתיקים שבפולחנים, אגב הם עדיין נפוצים בדתות פאגניות. על פי המקרא בני האדם הקריבו קורבנות משחר האנושות, קין והבל היו הראשונים להקריב עולות, וקין היה היוזם של טקס הקורבן הראשון.

אני כמובן מתייחסת להקרבה במובן הרחב יותר – כל בחירה שלנו מאלצת אותנו להקריב משהו אחר. גם בהקשר של אמנות ומה זה אומר להיות אמן – האם זאת בכלל שאלה של בחירה. הקשר בין קבלה והקרבה הוא סימביוטי, כמו הסימביוזה של קין והבל – קין איש אדמה וחומר ואילו הבל איש רוח, ואניטס. הבל הבלים

מאחלת בהצלחה כבר משתוקקת לראות

תודה גם אני כבר בהתרגשות

״קין״, מורן קליגר
אוצרת: סאלי הפטל נווה
גלריה נגא, אחד העם 60, תל אביב
פתיחה: 19.3

The post חוזרים לגלריות: מורן קליגר בגלריה נגא appeared first on מגזין פורטפוליו.