נלו וולפנסון: אגרוף ברזל עטוף בכפפת קטיפה מפוארת

13 שנה חי נלו וולפנסון בישראל, בשנים 1974-1961. במהלך תקופה זו הספיק וולפנסון, כיום בן 77, לרכוש את השכלתו כמעצב גרפי, ולעצב כמה מהפריטים המעניינים שעוצבו בשנות ה־60 בישראל. כיום הוא חי ועובד בקנדה, ואת מרבית זמנו מקדיש לנושא חינוך והוראת עיצוב גרפי, בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת קוויבק במונטריאול, שם הוא משמש כפרופסור. הוא נחשב לאחד המעצבים הגרפיים החשובים בקנדה; בשנת 2010 רכש מוזיאון מונטריאול לאמנויות יפות לאוסף הקבע שלו 27 כרזות בעיצובו.

אותן כרזות הן אלו שבנו לוולפנסון את שמו. את רובן עיצב בעבור אירועי תרבות, כגון תיאטרון ומוזיקה, ובעבור כנסים ואירועים פוליטיים. ״מזה עשרות רבות של שנים, עיצוב כרזות הוא הדרך העיקרית שבה הלכתי. זאת משום שאני מאמין אמונה שלמה בכוחם של דימויים״, הוא מספר. ״בעולמן השקט, אך הרהוט, כרזות תופסות מקום מיוחד. הן מעבירות מטאפורות חזותיות חזקות שדרכן ניתן להבין בקלות את המשמעויות.

ילדים לומדים על אלימות מהטלוויזיה, 2018

יורו 2012

״במקום לתרגם את תפיסת העולם הקונקרטי, הדימוי בכרזות שלי מייצג ׳משהו אחר׳, ולא מציאות מהותית. השיח הגרפי שלי מציית להיגיון של תקשורת אלגורית, בעוד שההבטים האסתטיים והפורמליים של הדימוי הם שיקול שני. עם זאת, גישה מטפורית לא שוללת אוטומטית את עושר הצורה, ולכן הכרזות שלי, שתוכנתו להכות מכה חזותית, מכילות לרוב אגרוף ברזל עטוף בכפפת קטיפה מפוארת״.

לדבריו של וולפנסון, אין לו סגנון אישי מוגדר, שאותו אפשר לזהות מיד. ״אני מאמין שתבנית שחוזרת על עצמה מגבירה את הפורמליזם, ומביאה לתלות מוגזמת בדימויים חזותיים שחוזרים על עצמם, ושבסופו של דבר משפיעים על העבודה״, הוא טוען. ״במקום זאת, העבודה שלי היא רב־גונית. השימוש בצילום, איור או טיפוגרפיה הוא בהתאם לצורך״.

איפה הרעיון?

וולפנסון (Nelu Wolfensohn) נולד בשנת 1943 בבוקרשט, בירת רומניה. כבר בתקופת ילדותו החל לרשום ולצייר. במהלך לימודיו בתיכון עיצב מספר כרזות ואף אייר בעבור הוצאות לאור סטודנטיאליות. לאחר שסיים את לימודי התיכון, ניגש למבחני כניסה במוסד הגבוה ללימודי אומנויות יפות ״ניקולא גריגורסקו״. ״התכוננתי למבחני הכניסה במהלך למעלה משנה, ואף לקחתי שיעורים אצל מאסטרו ידוע, אבל בשל העובדה שמשפחתי כבר נרשמה לעלייה לישראל, לא התקבלתי ללימודים״, הוא נזכר.

כמה חודשים לאחר מכן, בשנת 1961, הגיע וולפנסון עם משפחתו לישראל. הוא התגייס לצה״ל, שם שירת בנח״ל עד שנת 1962. מיד עם שחרורו הגיש בקשה והתקבל ללימודי רפואה בעיר בולוניה שבאיטליה. בשל הסטטוס שלו כעולה חדש בישראל, השגת דרכון היה עניין מסובך. על מנת להאיץ את הנפקת הדרכון החליטו וולפנסון ואביו לנסוע מחיפה למשרד הפנים בירושלים. החלטה זו תשנה את מסלול חייו, מרפואה – לעיצוב.

״בדרכנו לתחנת הרכבת, שוטטנו, אבי ואני, בירושלים״, מספר וולפנסון. ״ברחוב שמואל הנגיד חלפנו על פני בניין ישן. בחלון היה מוצב שלט: בצלאל, בית ספר לאמנות. ההתבוננות בשלט העלתה בי זכרונות מהעבר. ניסינו לפתוח את שער החצר; הוא היה פתוח. נכנסנו לתוך בניין ריק. לא היו סטודנטים, היה זה קיץ, זמן חופשה.

״הסתכלתי קצת מסביב ועמדנו לעזוב את המקום, ואז לפתע יצא מהבניין אדם מבוגר. בהמשך התברר לי כי היה זה מר שוורץ, המזכיר הראשי של בצלאל. הוא שאל לסיבת בואנו. סיפרתי לו אודות העבר שלי בתחום האמנות. לאחר שהאזין לסיפור, הציע כי אחזור עם תיק עבודות״.

COMMUNICATION ARTS, 1975

וולפנסון ואביו חזרו מירושלים בידיים ריקות, ללא הדרכון המיוחל, אבל עם הצעה לנסות להתקבל ללימודים בבצלאל. וולפנסון החליט לנסות. ״חזרתי לבצלאל, הוא מספר, הפעם עם תיק עבודות מלא ברישומים ובציורים. במסגרת מבחני הכניסה התבקשתי לצייר טבע דומם וגם אות עברית. בתום המבחנים התבקשתי להשאיר את תיק העבודות, לשוב לביתי ולהמתין לתשובה״.

מספר שבועות חלפו, ואז, במקרה, קיבל וולפנסון, ממש באותו היום, גם מכתב וגם שיחת טלפון. המכתב הכיל את הדרכון, ובשיחת הטלפון בישר לו מר שוורץ על הקבלה ללימודים בבצלאל. ״הדילמה הייתה אדירה״, הוא מדגיש. ״לימודי רפואה בבולוניה, או לימודי אמנות בירושלים? מה שעזר לי להחליט היה משבר הטילים בקובה שהתרחש באותם ימים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״לא יכולתי להשאיר את משפחתי לבד ולנסוע לאיטליה בתקופה שבה העולם היה על סף אפשרות של פרוץ מלחמה גרעינית. אז בצלאל הייתה בחירה סבירה, והיות וכבר ציירתי בבית, החלטתי ללמוד במחלקה לגרפיקה שימושית״.

בשל תיק העבודות המרשים שהציג, לצד תוצאות מבחני הכניסה, הוחלט בבצלאל שוולפנסון ״יוקפץ כיתה״ ויתחיל ללמוד החל מלימודי השנה השניה. שם הבין את החשיבות של קונספט רעיוני בעבודת העיצוב הגרפי. לדבריו, כשהיה סטודנט, היה נוהג המרצה, המאייר והצייר יוסי שטרן לאתגר אותו ואת חבריו לכיתה עם השאלה: איפה הרעיון? ״המשפט הזה נחקק אצלי: זו שאלה שמולידה מסקנה אחת: צורה ללא משמעות אינה אומרת דבר. זו גם אקסיומת העיצוב שלי, עד היום״.

נלו וולפנסון, 2019. צילום: Donna Blyth

בול יריד הספרים, 1965, בחתימת נלו וולפנסון. מאוסף רני רדזלי

האוניברסיטה העברית, 1969

לוגו מפקד האוכלוסין והדיור, 1972

בשנת 1963, בעודו סטודנט בבצלאל, החל וולפנסון לעבוד במשרה חלקית כמעצב גרפי זוטר בסטודיו של יעקב אנידי, בעצמו בוגר בצלאל. את הלימודים במחלקה לגרפיקה שימושית סיים בשנת 1965. לאחר סיום הלימודים עבר לתל אביב, שם עבד כמעצב גרפי במשך מספר חודשים, ובשנת 1966 חזר לירושלים. לאחר מלחמת ששת הימים שירת כשרטט גדודי בגדוד חי״ר ממונע בחזית המצרית. בהמשך הפך לשותף בסטודיו של אנידי, ששמו שונה ל״סטודיו 43״.

במהלך אותו עשור – מסיום לימודיו בבצלאל ועד עזיבתו את הארץ, עיצב נלו וולפנסון פריטים רבים ומגוונים. הוא עיצב בין השאר זהות תאגידית לחברות ומוסדות, כרזות, תוויות יין ועלונים, והיה אחראי על מסעות פרסום. בכמה מהלוגואים שהוציא תחת ידו, נעשה שימוש עד היום, לדוגמה בלוגו ״הקרן לירושלים״ שהוקמה בשנת 1966.

הוא גם עבד עם גופים ממשלתיים: עיצב ארבע מדליות, ואף בול אחד בעבור השירות הבולאי המקומי – את בול יריד הספרים הבין־לאומי בירושלים, שהונפק במרץ 1965, ושאותו עיצב וולפנסון עוד בהיותו סטודנט בבצלאל בשנת לימודיו האחרונה.

היכן לצייר את הקו בחול

בשנת 1974 ארז וולפנסון את חפציו וטס ללוס אנג׳לס, ועבד שם כמעצב באחד ממשרדי הפרסום הגדולים בארצות הברית. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1976, עבר למונטריאול שבקנדה. ״עברתי כי רציתי לחיות ולעבוד בצרפתית. ייסדתי את סטודיו Nelu Wolfensohn Design, שהתמחה בתקשורת חזותית, בעיקר בבניית זהות תאגידית ובעיצוב לתחום התרבות״. ב־1977 מונה לתפקיד המנהל האמנותי של תאגיד Lavalin Group, תפקיד שבו החזיק כ־14 שנה. תחת הנהגתו הפך Graphisme Lavalin לאחד הסטודיואים לעיצוב גרפי המוערכים ביותר בקנדה.

כיום משמש וולפנסון כפרופסור שמלמד במשרה מלאה, בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת קוויבק במונטריאול – שם החל, בשנת 1992, את קריירת ההוראה שלו. בשנת 2007 יזם את Concepts for All, בנק התמונות הראשון באינטרנט ללא תשלום המוקדש למטרות הומניטריות. כיום האתר הוא רב לשוני ומכיל למעלה מ־ 1,400 תמונות, כולן נוצרו על ידי סטודנטים שלו.

1991, פסטיבל המוזיקה הבינלאומי של Lanaudière

הפדרציה הבינלאומית לתיאטרון, 1995

התערוכה ״מניפולציות״, 2001

Creation, 1999

וולפנסון מצביע על הבדל משמעותי בין הסטודנטים שאותם הוא מלמד, לבין עמיתיו בני דורו: ״כיום הסטודנטים עובדים באופן עצמאי ולבדם בבית, ורק לאחר מכן הם מציגים בכיתה את מחקרי העיצוב שלהם ואת תוצאותיהם. כשלמדתי בבצלאל, פתירת הבעיות של המחקר ושל העיצוב הגרפי, התרחשו לרוב בכיתה עצמה״.

וולפנסון גם מתייחס לטכנולוגיה העכשווית: ״בזמנו, רק רעיונות, כישורים וכישרון היו חשובים. כיום, הדומיננטיות המוחלטת של הטכנולוגיה קובעת את התהליך היצירתי של העיצוב הגרפי. בתחום החינוך לעיצוב המחשב הפך לכלי ניסיוני אדיר, שגם חוסך זמן. אך יחד עם זאת טמונה בו גם סכנה, משום שהוא מוליך את התלמידים לפתרונות עיצוב פשטניים״.

״האם מעצבים יכולים להיות גם עקביים מבחינה אתית וגם מצליחים מבחינה מקצועית, בו זמנית?״, שואל וולפנסון. ״קשה להאמין שבמהלך קריירה הנפרסת על חיים שלמים, מעצב תמיד יעסוק בפרויקטים שתואמים את עקרונותיו ואמונותיו. על מנת לשרוד מבחינה מקצועית, לרוב הוא יצטרך לעשות ויתורים ולעתים אף להיכנע.

״עד כמה הוא יעמוד בלחץ – זה תלוי באופי ובנסיבות. בסופו של דבר, כל מעצב צריך לבחור היכן בדיוק לצייר את הקו שלו בחול. זו החלטה קשה, בעידן של תחרותיות אכזרית. באופן אישי, לעתים נדירות התפשרתי, ולעולם לא נכנעתי״.