המפגש עם מיצב הווידאו־סאונד Amor של אביעד סינמנס ודור זליכה לוי, מתחיל הרבה לפני שמטפסים אל קומת הגג של הבניין התל אביבי המסוגנן ברחוב הרצל 16. היצירה, שהופקה על ידי שני היוצרים הצעירים בשיתוף פעולה הדוק הם האוצרת חגית אמה ורנר, מחלחלת אל תודעתם של הצופים ימים קודם לכן; התקשורת הדיסקרטית עם מי שמבקשים לחזות בתערוכה הניצבת בחדר 25 היא חלק בלתי נפרד מהמערך האסתטי והערכי של המקום.
על גלריה Room 25 שמעתי כבדרך אגב, תוך שיחת חולין עם מכר שהתרחשה בשלהי החורף, מספר חודשים לפני שנגיף הקורונה פרץ בישראל וקטע באבחה אחת את שגרת חיינו. בחילופי דברים קצרים שהתנהלו בכניסה לבניין, המאכלס את המסעדות הרצל 16 ודיסקו טוקיו בבעלותה של קבוצת המסעדנות R2M, נזף בי המכר על כך שלא עודכנתי אודות חלל האמנות הראשון בישראל המוקדש בבלעדיות לאמנות סאונד.
הגלריה הקטנה והאפלה, שנפתחה בדצמבר 2019 בתמיכתו של מתי ברודו, מבעלי R2M, היא ״סוד שמור היטב, וצפויה להיות הדבר הבא״, כך הכריז בן שיחי. כמי שלא ששה להשתייך אל מועדונים אקסקלוסיביים וסולדת ממרחבים קלסטרופוביים, לא מיהרתי לברר אם אכן מדובר בחזון אמנותי מרגש שטרם נראה כמותו.
כמה שבועות אחר כך, בעודי חולפת שוב על פני הבניין המהודר במרכזו של הרחוב הסואן, נזכרתי בשיחה ההיא והחלטתי לבדוק מה אני מפספסת. שיגרתי אימייל אל הגלריה, שלא מאוישת על ידי צוות אך פתוחה במשך כל שעות היממה, כדי לבקש את הקוד הסודי שיפתח את הדלת הנעולה של החדר. נעניתי מייד במכתב קצר שכלל רצף הוראות תפעול, וכך נכנסתי בשערי החדר הסודי, עמוק אל תוך מסע חזותי שמתחקה אחר שורשי הגעגוע.
סיפור אהבה ללא אוהבים
בהגיעי אל הגלריה, בירכה אותי ורנר. אדריכלית בהכשרתה ובוגרת תוכנית התואר השני למדיניות ותיאוריה של האמנויות מבצלאל, היא סיפרה שהחליטה להקדיש את המקום לאמנות מבוססת סאונד מתוך עניין עמוק ביצירה מהסוג הזה, שלא רווחת בשדה האמנות הישראלית. המהלך הבשיל אחרי שעסקה במשך מספר שנים באוצרות של פרויקטים שחקרו את תפקידו של הצליל במארג החיים.
לחדר 25 קדמה סדרה של תערוכות במוזיאון תל אביב לאמנות שאצרה ורנר יחד עם טל לניר ב־2017, ״קומפוזיציות לזמן חלל״. קודם לכן, בין 2012 ל־2016, היא עמלה על שיתוף פעולה עם יוצרים רבים, סדרה חודשית של מיצבי סאונד במועדון הפסאז׳ ברחוב אלנבי, שנסגר בשנה שעברה.
מבלי לספק הסברים נוספים על מנת ש״לא לקלקל לך את החוויה״, ורנר הובילה אותי אל החדר, הקלידה במהירות רצף מספרים על קודן מתכתי וסגרה מאחורי את הדלת הכבדה. נשארתי לבד, עוצמת את עיניי כדי להסתגל למעבר בין תאורת השמש הקופחת אל האפלה המוחלטת ששוררת במקום.
אביעד סינמנס ודור זליכה לוי, Amor
החלל הצפוף, שבהוראות הכניסה נכתב כי מומלץ לחוות בצמדים, הוא מפלט קריר ושליו מהסערה האורבנית המתחוללת מחוצה לו. צלילי הרכבים שצופרים בחוץ, הולכי הרגל המפטפטים והסועדים המשיקים כוסות קוקטייל בקומות התחתונות של הבניין, דעכו ונשכחו מייד. פקחתי עיניים והנחתי לפס הקול שבקע ממערכת הסאונד לעטוף אותי.
על מסך לד דק ורחב התנגנו ברצף, שנדמה כי נבחר ונערך בשרירותיות, אינספור מקטעי וידאו שהציגו זוגות אוהבים ברגעים אינטימיים של התעלסות, נשיקה או חיבוק קרוב. חלקם נראו מוכרים להפליא, ולפרקים נדמה היה שאצליח למנות בשמות הסרטים ההוליוודיים הקלאסיים שמהם נלקחו אילו רק הואט הקצב שבו התחלפו הדימויים.
אך במהלך מתעתע וככל הנראה מחושב, אמן הווידאו זליכה לוי בחר לתת לחלקים השונים להיקטע, להתחלף ולהתמזג זה בזה באופן שלא מאפשר זיהוי מוחלט של הדמויות, או הזדהות עם הרומן רב המשתתפים שהוא גולל בפני הצופים. בהחלטה זו טמונה אמירה עיקשת שמאתגרת את העין, שמבקשת באופן טבעי להשתהות ולהצליח לבנות נרטיב הגיוני באמצעות חלקי הפאזל הנפרשים מולה. הסיפור שזליכה לוי מספר הוא מחווה לא לאוהבים באשר הם, אלא למיתולוגיה הכרוכה באהבה.
במהלך מתעתע זליכה לוי בחר לתת לחלקים השונים להיקטע, להתחלף ולהתמזג זה בזה באופן שלא מאפשר זיהוי מוחלט של הדמויות, או הזדהות עם הרומן רב המשתתפים שהוא גולל בפני הצופים. הסיפור שהוא מספר הוא מחווה לא לאוהבים באשר הם, אלא למיתולוגיה הכרוכה באהבה
את המיצב, שמתנגן בחדר ללא הרף, כל צופה חווה בנקודה אחרת של ההתרחשות בהתאם לרגע שבו הוא נכנס אל החדר. המבקרים יכולים לבחור לשהות בחדר 25 אל מול Amor במשך חצי שעה, או במהלך יום שלם. כך, עיקרון הזמן שחל על כל אוביקט אמנותי, ומאפשר ליוצר לקרקע את היצירה ולצופה לתחום אותה בתוך הקשר ספציפי, מתערער גם הוא.
ההחלטה האוצרותית שלא לקבוע משך מוגדר עבור עבודת הווידאו, כמו גם האופי הפרגמנטרי של היצירה עצמה, מחדדים את הערטילאיות של סיפור האהבה שאת הכרוניקה שלו מבקש המיצב לפרק. אם כן, מהעלילה נעדרים לא רק הגיבורים אלא גם המקום והתקופה שבה אהבתם נולדה, התפתחה ואולי נגדעה.
דור זליכה לוי. צילום: הילה עידו
לא יכולתי שלא לחשוב על עבודה איקונית אחרת, שייתכן שהצטיירה גם בראשו של זליכה לוי כשרקח את המיצב: השעון (The Clock) של אמן הווידאו והמלחין האמריקאי־שוויצרי כריסטיאן מרקלי, שהוצגה במספר מוקדים בעולם, כולל בישראל. בעבודה זו, שאורכה 24 שעות ועסקה בהשלכותיו של הזמן החולף והאופן בו מתקשר איתו הצופה, הוצג מונטאז׳ של סצינות מסרטים ומסדרות טלוויזיה, כשבכל אחת מהן כיכב שעון או הבט אחר תלוי זמן.
היצירה עצמה התנגנה בסינכרון עם הזמן האמיתי שבו הוצגה, כך שכל סצינה הראתה את השעה שבה המבקרים נכחו בחלל. אך בעוד שמרקלי עימת את הצופה עם המסגרת הנוקשה שהזמן מכפיף אותם אליה, זליכה לוי רקם עולם חזותי א־ליניארי שבו לזמן אין כל משמעות, וההתחלה של סיפור האהבה היא גם סופו.
איך נשמעת כמיהה
חוויית הצפייה ב־Amor (״אהבה״ בספרדית) היא מטלטלת מפני שהיא מפעילה במקביל את חוש הראייה ואת חוש השמיעה. בעוד שמולי נגללו לאיטן סצינות מתסכלות ומלאות תשוקה, אוזניי הוצפו בצלילים חמים, ארוכים ונמתחים של קומפוזיציה שהלחין סינמנס ושבהשראתה הרכיב זליכה לוי את עבודת הווידאו.
ביצירתו המוסיקלית, סינמנס תר אחר המקורות של המצב הרגשי המכונה Saudade. זהו ביטוי בפורטוגזית, שמשמעו תחושת המלנכוליה המתוקה המתעוררת באדם כשהוא מבין שמושא הגעגוע שלו לא ישוב אליו.
ההשראה לשירי ה־Saudade החלה כשספינות יצאו מפורטוגל וגילו את ברזיל, בתגלית שמתוארכת לשנת 1500. כך, המוני פורטוגלים עזבו את מולדתם והותירו אחריהם בני משפחה ובני זוג שאיבדו את אהוביהם. האובדן הזה קיבל את ביטויו במוסיקה שהתפתחה במועדוני הפאדו בפורטוגל, שלה האזין סינמנס בבואו להלחין את היצירה, על מנת להבין את מושג ה־Saudade כהוויה מנטלית.
אביעד סינמנס. צילום: מאיה לוזון
הפסיפס המוסיקלי שיצר סינמנס הוא הד כמעט מייסר שמתפתל במעגלים, מבלי להגיע לקרשנדו המתבקש. לא בוסה נובה כמתבקש בהתחשב במקור ההשראה המוצהר שלו וגם לא ג׳אז, היצירה מתנגנת ממש כפי שנשמעת כמיהה: טורדנית, חולשת על הכל, מסרבת להרפות.
בדומה לעבודת הווידאו שאינה מספקת התרה, כך גם הליווי המוסיקלי לא מעניק הסחת דעת או מציע יעד מנחם לטיול האיטי וחסר הבהירות, שאליו מוזמנים הצופים להצטרף בהיכנסם אל חדר 25. הצלילים הכמעט צורמים בפסקול של סינמנס מעצימים את תחושת המחנק בגרון שמעוררת עבודת הווידאו.
בדומה לעבודת הווידאו שאינה מספקת התרה, כך גם הליווי המוסיקלי לא מעניק הסחת דעת או מציע יעד מנחם לטיול האיטי וחסר הבהירות. הצלילים הכמעט צורמים בפסקול של סינמנס מעצימים את תחושת המחנק בגרון שמעוררת עבודת הווידאו
הם קשים להאזנה מפני שחווית שברון הלב היא קשה למי שמתמודד עימה. עם זאת, יש משהו בפאתוס המכאני של המקצבים של סינמנס שלא לגמרי נחוץ; יוצרים אחרים לאורך ההיסטוריה, כמו החצוצרן האמריקאי האגדי צ׳ט בייקר, הוכיחו שאפשר לתאר כיצד נשמע לב מוצף געגוע מבלי לגלוש למחוזות הדרמה.
יצירת הווידאו מקבלת נופך אחר ומשמעות מורכבת יותר כשנלקחת בחשבון העובדה שהיא נוצרה תוך ניסיון להגיב לצלילים שחיבר יחדיו סינמנס. החיבור בין שני האלמנטים של המיצב מבהיר כי סיפור האהבה הוויזואלי של זליכה לוי אף הוא Saudade, אך כזה המורכב מסממנים חזותיים. עבודת הווידאו היא למעשה אלבום של תמונות אנונימיות, שחיבורן האקראי יוצר אינדקס של אובדן.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
הקריאה המחודשת הזו של העבודה מיטיבה עימה, שכן ללא הבנה של ההקשר ההיסטורי־תרבותי מתוכו פעלו שני היוצרים, קשה להבין את האנלוגיה שהם מציגים. ההסבר המוסיקולוגי קיים בתחתית האימייל שנשלח על ידי חדר 25 אל מי שמתעניין באפשרות ביקור, אך מאחר והגלריה לא מתנהלת על פי חוקי המשחק שלהם אנו רגילים לצפות במרבית חללי האמנות, אין קטלוג או טקסט שנלווה לחדר הממשי.
אי אפשר לנתק את תנאי הצפייה התלושים של חדר 25 מהעבודות המוצגות בו. Amor היא יריית הפתיחה בחלל, כך שייתכן שבעתיד אופי התצוגה ישתנה. במקרה הזה, המנח האבסטרקטי שבו נמצאים המבקרים תואם את היצירה, שמסרבת להעניק לצופיה את תחושת הקתרזיס שאליה הם נכמהים. הרי סינמנס וזליכה לוי ביקשו לתת ביטוי קולי וחזותי לאהבה לא ממומשת, או כזו שמגיעה לסופה; וכל מי שחווה קשר כזה, יודע שהמעגל לא באמת נסגר, אלא תמיד נשאר פעור לרווחה.
מיצב הווידאו־סאונד Amor יוצג בחדר 25 עד סוף חודש יוני. על מנת לצפות בו יש ליצור קשר בכתובת contact@room25.co.il
חדר 25. צילום: גיא חביב
The post קפסולה של געגוע: המיצב Amor בחדר 25 מנגן את צלילי הלב appeared first on מגזין פורטפוליו.
