Quantcast
Channel: מגזין פורטפוליו
Viewing all articles
Browse latest Browse all 3234

מגלים אוצרות // גלעד רייך

0
0

הפעם הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי לא הייתה תערוכה במובן המסורתי של המילה אלא סדרת אירועים שהאוצרת יעל מסר, זוגתי באותן שנים, ואנוכי אצרנו יחד עם עוד שלושה שותפים במסגרת קולקטיב שהקמנו בהולנד בשם The Living Rooms. בשנים 2009-2014 התגוררתי באמסטרדם והקולקטיב נוצר במטרה ליזום אירועי אמנות שפונים לקהילה המקומית ומצאנו את עצמנו אוצרים ערבי פרפורמנס במוזיאון הסטיידליק או במרכז האמנות דה אפל.

יעל בדיוק סיימה את תכנית האוצרות היוקרתית של דה אפל וזה פתח לנו הרבה דלתות. אני סיימתי תואר שני בלימודי תרבות באוניברסיטת אמסטרדם והמעבר מעיתונאות וכתיבה על תרבות – התחום שעסקתי בו במהלך שנות ה־20 שלי – לכתיבה על אמנות ולאוצרות תערוכות, הרגיש טבעי. רציתי לעבור מהצד המדווח והמסקר לצד היוצר והיוזם. מבחינה אקדמית, אני מגיע מעיסוק בתיאוריה ביקורתית, והאפשרות לשלב בין תיאוריה לבין מעשה באמצעות יצירת תערוכות קסם לי מאוד. 

אמסטרדם היא עיר משעממת ואני לא מתגעגע אליה, אבל מבחינת האפשרויות שהיא מעניקה לאוצרים צעירים – פלטפורמות תצוגה, מימון מקרנות, שיתופי פעולה עם מוסדות תרבות – היא מיוחדת במינה, או כך לפחות היה בחצי הראשון של העשור הקודם. למרות שלא היה לנו הרבה ניסיון קודם קיבלנו גישה לארכיון הווידיאו של הסטיידליק או את הזכות להשתלט על כל הבניין של דה אפל לערב אחד.

בדיעבד זה כמעט בלתי נתפס ואני לא בטוח שזה יכול לקרות היום. מהר מאוד יעל הוזמנה לאצור תערוכת ענק במדריד, שעליה עבדנו ביחד, והוזמנו לאצור ביחד את תכנית הסרטים של הביאנלה באיסטנבול ב־2013, ומשם דברים התגלגלו. 

התחנה האחרונה

אצרתי מספר תערוכות בשנים האחרונות: התערוכה ההיסטורית במסגרת שבוע העיצוב בירושלים יחד עם הדס זמר בן ארי (2019), התערוכה ״צל הרים״ יחד עם יעל מסר בבית הגפן וכן את תערוכת היחיד של גסטון צבי איצקוביץ במוזיאון הרצליה, שאני מאוד גאה בה. אבל אני רוצה להתעכב דווקא על תערוכה שאצרתי בשנת 2018 בגלריה מינוס 1, חלל האמנות של אוסף הארץ.

גלעד רייך

של מי העבודה הזו, מתוך אוסף הארץ. גלריה מינוס 1, 2018

התערוכה נקראה ״של מי העבודה הזו?״ ונגעה בנושאים שאני חוקר במסגרת הדוקטורט, שאני כותב בימים אלה בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב בהנחיית ד״ר ורד מימון, ועוסק ב״סירוב לעבודה״ באמנות. באמנות הישראלית אין עיסוק רב בשאלות של עבודה כיום, מלבד דרך ההיסטוריה של תפיסת העבודה במסגרת הציונות.

הבחירה מתוך עבודות אוסף הארץ איפשרה לי להאיר שאלות עכשוויות שנוגעות לעבודה וההצטלבות שלה עם שאלות של מגדר, סירוב, גלובליזציה ועוד. אבל זו לא הייתה ״תערוכת תזה״, אלא תערוכה שהיה בה ממד אישי, מתוקף העניין שלי בשאלות אלו. בנוסף, זו הייתה הזדמנות לעבוד עם המיטב של האמנות הישראלית – טל מצליח, עידו מיכאלי, ורד ניסים, פאהד חלבי ואחרים – כדי לפתוח שיחה על עבודה ואמנות בימינו ולסמן את הציר הנושאי הזה בתוך האוסף של הארץ.

לפני שבועות ספורים החלל של גלריה מינוס 1 נסגר, וזו אבדה גדולה לעולם האמנות הישראלי. אוצרת אוסף הארץ והגלריה, אפרת לבני,העניקה לי ולאחרים הזדמנות לעבוד בתנאים יוצאים מן הכלל, והוציאה סדרת קטלוגים בעלת ערך אדיר

לפני שבועות ספורים החלל של גלריה מינוס 1 נסגר, וזו אבדה גדולה לעולם האמנות הישראלי. אוצרת אוסף הארץ והגלריה, אפרת לבני, לא רק העניקה לי ולאחרים הזדמנות לעבוד בתנאים יוצאים מן הכלל, אלא גם התעקשה שכל תערוכה תלווה בקטלוג עשיר ומושקע. סדרת הקטלוגים הזו היא בעלת ערך אדיר לתיעוד והמחקר של אמנות ישראלית. חללים נפתחים ונסגרים בהתאם לתנאי השוק, אבל הקטלוגים יוצרים ומשמרים ידע שיישאר איתנו. 

מכל מלמדיי השכלתי

אחת התערוכות הראשונות שחשפו בפניי את הכוח של אמנות – כצופה, עדיין לא כאוצר – הייתה התערוכה ״הלנה״ של אבנר בן גל, אוהד מרומי וגיל מרקו שני בביתן הלנה רובינשטיין בשנת 2001. מהתערוכה הזו למדתי על הכוח של האמנות ליצור סביבה מלאכותית שתהיה לא פחות משכנעת מהמציאות ועל היכולת של אמנות לבצע מניפולציה ביומיום באופן שגורם לנו לראות את העולם באופן אחר.

בכלל, זו הייתה תקופה מרגשת ומסעירה באמנות הישראלית, תקופה של גילוי וחקירה של דור חדש של אמנים וצופים, כפי שהיטיבה לנסח זאת טל יחס בתערוכה ״ימי פרא״, שבאופן אירוני הייתה התערוכה האחרונה שהוצגה בגלריה מינוס 1. אני הייתי אז בתחילת שנות ה־20 שלי והכניסה אל חלל התערוכה – במובן הפיזי – הפעילה אותי הן חווייתית והן אינטלקטואלית. אני חושב שביקרתי בתערוכה הזו שלוש פעמים לפחות. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו>>

כאוצר, אין ספור תערוכות הפרו אותי ולרוב הן מקושרות למוסד שאני מתחבר לקו האוצרותי שלו כמו ההייוורד גלרי (Hayward Gallery) בלונדון, שם ראיתי כמה מהתערוכות שהשפיעו עליי ביותר, או ז׳ו דה־פום (Jeu de (Paume בפריז, שם כמעט כל תערוכה שאני רואה מעוררת בי השראה.

מבחינת תערוכות ספציפיות, אני זוכר במיוחד את אלו שהגעתי אליהן כאוצר מתחיל העובד בשדה האמנות האירופאי, כמו הביאנלה באיסטנבול של שנת 2009 שאצרו קולקטיב WHW, שהייתה אחת התערוכות הטובות שראיתי אי פעם, או הדוקומנטה ה־13 בקאסל והמניפסטה בלימבורג של שנת 2012. אני לא בטוח אם אני השתניתי או שבאמת היה משהו מיוחד באירועים הללו: מצד אחד הם כבר היו תוצר של הביאנליזציה של עולם האמנות, ומצד שני הם עדיין שמרו על מידה של רעננות וביקורתיות שמאז נעלמה מאירועי אמנות המוניים. 

מתוך ערב פרפורמנס במוזיאון סטיידליק, שהוקדש לארכיון המוזיאון

ליאוני שיין, מתוך התערוכה גמלים פורחים באוויר, שבוע העיצוב ירושלים, 2019

הפרויקט שהשפיע עלי ביותר בשנים האחרונות ובמובנים מסוימים מעניק לי השראה עד היום הוא הפורום הדוקומנטרי של ברלין (Berlin Documentary Forum) שיזמה הילה פלג והתקיים בפעם האחרונה ב־2014. זה היה שילוב בין תערוכת אמנות, אירוע פרפורמטיבי, שיחות, הקרנות ועוד, שנגע בנושאים פוליטיים וחברתיים עכשוויים ועשה את זה בצורה מאתגרת ומעמיקה.

העניין שלי באוצרות נמצא מעבר לתצוגה של אוביקטים וכולל יצירת מפגשים, שיחות ואירועים שנוגעים בשאלות שמעבר לשיח הפנימי של עולם האמנות. אולי זה קשור לרקע העיתונאי שלי ולעובדה שלא הגעתי משדה האמנות – מעולם לא למדתי אמנות, תולדות האמנות או אוצרות באופן מסודר

האירוע הזה חידד עבורי את מה שכבר ידעתי – שהעניין שלי באוצרות נמצא מעבר לתצוגה של אוביקטים וכולל יצירת מפגשים, שיחות ואירועים שנוגעים בשאלות שמעבר לשיח הפנימי של עולם האמנות. אולי זה קשור לרקע העיתונאי שלי ולעובדה שלא הגעתי משדה האמנות – מעולם לא למדתי אמנות, תולדות האמנות או אוצרות באופן מסודר. האתגר עבורי הוא ליצור מסגרת שיכולה להכיל את כל ההבטים הללו מבלי לוותר על האמנות עצמה. 

תערוכת החלומות

החלום שלי הוא לא לאצור תערוכה ספציפית או לעסוק בנושא מסוים, אלא ליצור פלטפורמות שמאפשרות לאמנים לפתח ולהציג פרויקטים בעלי אופי מחקרי־ביקורתי. פלטפורמה כזו יכולה לכלול חלל תצוגה, אבל היא לא חייבת – אני מדמיין שילוב בין חברת הפקות, ליווי אוצרותי־אמנותי וסוכנות אמנים.

כאוצר, אני נחשף מקרוב לבדידות היצירתית של האמנים כמו גם לקושי האדיר שלהם לקדם את עצמם, במיוחד כשמדובר באמנים שיוצרים עבודות בעלות נופך חברתי או פוליטי, עבודות מורכבות ולא תמיד קלות לעיכול. בשנים האחרונות הגלריות המסחריות ויתרו על רבים מהתפקידים המסורתיים שלהן והן מתמקדות במכירת עבודות של אמנים מצליחים ממילא. כך נוצר מצב שבו אמנים נאבקים בכדי ליצור בלא תמיכה אמנותית או כלכלית.

באירופה מתפתח מודל אחר, שבו קבוצת אמנים או אוצרים בעלי שפה אמנותית משותפת מפיקים עבודות, מקדמים אותן ועוזרים להתפתחות האמנותית והמקצועית של חברי הקבוצה. זה משהו שלא קיים בארץ, בעיקר בגלל שאין הרבה תקציבי תמיכה, ואני תוהה איך אפשר לקיים אותו כאן, אם בכלל. עבורי, החלום הזה עונה על הרצון ללוות אמנים בתהליך העבודה, לתרום להם מהידע והיכולות שלי, ולא רק להציג עבודות קיימות. 

בקרוב אצלך

כחלק מהניסיון שלי להגשים את החלום הזה, לפחות בחלקו, אני מקים בימים אלה יחד עם ארטפורט פלטפורמה שכוללת פסטיבל סרטי אמנים הנקרא ״ארט/דוק״, לצד תערוכה של עבודות וידיאו. הפסטיבל יכלול לצד הקרנות של סרטים בינלאומיים ועבודות חדשות של יוצרים ישראלים, גם מפגשים ואירועים שעוסקים בקשר שבין תיעוד ואמנות. התערוכה נפתחה ביום שישי ובחודשים הקרובים, אחרי שהחיים שאחרי הקורונה יתייצבו מחדש, נקיים גם את הפסטיבל.

התערוכה נקראת ״קווי ראייה״ והיא מציגה חמישה פרויקטים שונים שהמשותף להם הוא החומר שאיתו האמנים עובדים – סרטי 16 מ״מ. אני מנסה לנסח מתוך העבודות סוג חדש של התייחסות למדיום הזה באופן שלא נופל לפטישיזציה של הפילם או עוסק בנוסטלגיה לחומריות שלו. בין השאר התערוכה כוללת סרט חדש של האמן ניר עברון שבו הוא חושף לראשונה צילומים נדירים מארכיון תנועת הלח״י.

ניר עברון, מתוך קווי ראיה. ארטפורט, 2020

אדוארד דיקאם, מתוך קווי ראיה. ארטפורט, 2020

שרה שווימר, מתוך קווי ראיה. ארטפורט, 2020

במקביל, מוצגת גם עבודה שונה באופייה של האמנית שרה שווינר, שהייתה מעצבת גרפית בניו יורק טיימס וכעת מביאה את העניין שלה בעיצוב אל האמנות שלה. זו עבודה מצחיקה, צבעונית וקופצנית שנקודת המוצא שלה הוא האייפון בצבע רוז־גולד. בניויורקר הקדישו טור לעבודה הזו ובצדק. קשה להישאר אדישים אליה. 

בדרך כלל התיאוריה והמחקר הם חלק בלתי נפרד מאופן העבודה שלי: האמנות מובילה אל התיאוריה והתיאוריה משפיעה על הקריאה של האמנות. ב״קווי ראייה״ נקודת המוצא היא הרבה יותר אינטואיטיבית; רק אחרי הבחירה של העבודות ניסיתי לנסח מהלך תיאורטי

התערוכה הזו שונה מכל מה שעשיתי עד כה. לא רק בגלל ההתמקדות בעבודות וידיאו, אלא בעיקר מכיוון שבדרך כלל התיאוריה והמחקר הם חלק בלתי נפרד מאופן העבודה שלי על פרויקטים. האמנות מובילה אל התיאוריה והתיאוריה משפיעה על הקריאה של האמנות. ב״קווי ראייה״ נקודת המוצא היא הרבה יותר אינטואיטיבית – בחרתי מספר עבודות קיימות שאני מאוד אוהב בנוסף לפרויקט של ניר שסיקרן אותי ושאותו ליוויתי כבר בשלבי הפיתוח.

רק אחרי הבחירה של העבודות ניסיתי לנסח מהלך תיאורטי, וזו הסיבה שהמהלך הזה לא הכרחי לחוויה של התערוכה. לפני הכל, זו תערוכה של עבודות מרתקות מבחינה חזותית ורעיונית. תערוכה שכיף לראות, אפילו למי שבדרך כלל נמנע מעבודות וידיאו.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

עירהור ניסויים במציאות אחרת. מכון ון ליר, עונת התרבות בירושלים. צילום: חיים יפים ביברבלט

גסטון צבי איצקוביץ, מערבולת. מוזיאון הרצליה, 2019

The post מגלים אוצרות // גלעד רייך appeared first on מגזין פורטפוליו.


Viewing all articles
Browse latest Browse all 3234

Latest Images

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

HANGAD

HANGAD

MAKAKAALAM

MAKAKAALAM

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Vimeo 10.6.2 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.2 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Re:

Re:





Latest Images

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

HANGAD

HANGAD

MAKAKAALAM

MAKAKAALAM

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Re:

Re:

Re:

Re: