יובל:
הי מאיה, מה שלומך? מזל טוב על התערוכה החדשה. איך הייתה הפתיחה בשגרת הלכאורה פוסט קורונה?
מאיה:
הי, אצלי מצוין. התערוכה נפתחה בלי אירוע פתיחה, שזה מצב משונה יותר ממה שדימיינתי כשהחלטנו על זה… אבל חגגתי עם חברות קרובות פתיחת וי־איי־פי אקסקלוסיבית במיוחד
יובל:
עכשיו אני סקרן: מה זה אומר פתיחת וי־איי־פי אקסקלוסיבית במיוחד?
מאיה:
אני אחת מהרבה אנשים בקבוצות סיכון שעוד מפענחים איך בדיוק נכון להם להתנהל בתקופה הקרובה. אבל הרגשתי שזו לא סיבה לא לחגוג את התערוכה, אז קבעתי עם כמה חברות במשמרות, עם מרחק ומסכות, אבל עם יין ושוקולד. מעניין שצריך את הזוגות עיניים האלה כדי להרגיש שזהו, התערוכה יצאה לעולם
יובל:
דווקא הגיוני, כמו השאלה אם עץ נופל בעיר וכו׳. מתי התחלת לעבוד על התערוכה? ספרי קצת על ההתחלה
מאיה:
שאלה מצוינת עם תשובה מורכבת. המחשבות הראשונות על התערוכה התחילו כבר לפני כמה שנים טובות. התחלתי את הציור הראשון, ומשם התפתח פרויקט רחב בהרבה ודברים אחרים שהוצגו עוד לפני שחזרתי אל הליבה. לפני שלוש שנים, פחות או יותר, התחלתי לעבוד באופן ממוקד על התערוכה הזו
יובל:
מה קרה שחזרת? ואולי תספרי מה כוללת התערוכה ובמה היא עוסקת
מאיה:
למעשה עבדתי עליה כל הזמן הזה, אבל על אש קטנה כשכל העבודות שצמחו ממנה והקדימו אותה התכנסו חזרה אליה ועזרו לי להבין דברים על העבודות. עניין הזמנים עקרוני בתערוכה ומצחיק לראות בדיעבד איך הוא גם קרה באופן העבודה.
התערוכה מורכבת ממחזורי ציורים גדולים, עבודת זהב על קיר וציורים על נייר, כשנקודת המוצא היא צילומי עיתונות של כניסת חמאס לעזה במהלך שבוע אחד ביוני 2007
יובל:
מה היה מיוחד ברגע הזה ומה עניין אותך בו?
מאיה:
אני זוכרת שראיתי את האירועים האלה בסי־אן־אן בזמן אמת. זו היתה פלישה קצת בלתי נתפשת של עולם מיתי ושונה לחלוטין לתוך המרחב העכשווי המערבי של החדשות. הדהים אותי לראות אותם נכנסים לקרבות מלווים בצלמים, עוצרים באמצע לעשות פוזות למצלמה.
בעיקר ריתק אותי איך הצילומים האלה הבנו אפוס מיתי בזמן אמת בעיתונות מערבית עכשווית לגמרי. זה היה הרבה לפני דעאש, כשמה שהיה לפני זה היו פיגועים ספקטקל של מטוסים ומבנים מתפוצצים. היה כאן משהו אחר לגמרי
יובל:
זה מעניין מה שאת אומרת: בתודעה שלנו יש בדרך כלל תמונות של כניסת צה״ל לעזה, לא כניסה של החמאס
מאיה:
זה נכון. הצילומים האלה שטפו את מחזורי החדשות במשך שבועות, והצליחו לייצר אפקט מבהיל וחרדה מאויב שאין איך לעכל אותו, כי הוא פועל ברובד כל כך שונה כביכול. זה גם קשור לזה שיצאו רק חומרים של צלמים רשמיים שהגיעו איתם; שליטה והבנה מבריקה של הנרטיב החזותי.
מה שתפס אותי בכלל לא היה קשור לפוליטיקה אלא לדימויים עצמם. זיהיתי בהם קודים חזותיים מוכרים שאמורים להיות מנוגדים לעולם התכנים: ציורי קדושים נוצריים מימי הביניים, פרסקאות בקפלה של ג׳יוטו, ציורי רנסאנס של סצנות היסטוריות. כאילו ברגע הדרמטי הזה נחשפה ההשתרגות המוכחשת של תרבויות מנוגדות לכאורה
מה שתפס אותי בכלל לא היה קשור לפוליטיקה ולתכנים האלה, אלא לדימויים עצמם. זיהיתי בהם קודים חזותיים מוכרים מאוד שאמורים להיות מנוגדים לעולם התכנים: ציורי קדושים נוצריים מימי הביניים, פרסקאות בקפלה של ג׳יוטו, ציורי רנסאנס של סצנות היסטוריות. כאילו ברגע הדרמטי הזה נחשפה ההשתרגות המוכחשת של תרבויות מנוגדות לכאורה
יובל:
וזה היה לפני 13 שנה… אז בואי נמשיך עם התהליך: מה גרם לך להתחיל לצייר את זה? איך בחרת במה להתמקד?
מאיה:
חלק מרכזי בבחירה של הדימויים היו המבנים עצמם, מבני שלטון בעזה כמו מטה המשטרה ובניין המודיעין המסכל שהאדריכלות שלהם מזכירה את הערים האידיאליות של הרנסאנס או וושינגטון. חלק מהמבנים הם מרחב מדומיין שיצרתי מ־10-12 זוויות חלקיות שונות, אחרים רוקנתי לחלוטין מאנשים. כך לדוגמה, מטה המשטרה מופיע בציור כחצר מוקפת עמודים, שברחבה שלה הושלכה כרית ועל בד בארוקי בקפלים שלו.
הוא היה מלא התרחשויות, כמו ציור של ברויכל, ולאט לאט התחלתי להוריד ממנו דברים ולהשאיר רק את העדויות הקפואות האלה לדרמה. המבנה הזה חוזר כמה פעמים בתערוכה, פעם כציור קיר בזהב ופעם נוספת בגואש על נייר, כמבנה שאפשר לראות מארבעה כיוונים מתוך מחשבה על כתבי יד ימי ביניימים. רק חודשים אחרי שסיימתי אותו גיליתי שזה מאוד קרוב לייצוגים קיימים של מכה שאף פעם לא ראיתי
יובל:
קטעים. יש גם הרבה טבע בציורים, בעיקר דקלים, נכון? זה נראה לי פחות רנסנס או בארוק
מאיה:
הדקל הפך להיות דימוי מאוד מרכזי בתערוכה. זה התחיל מאחד הציורים של מבנה המודיעין המסכל, ״האוניה״, שנראה כמו פירמידה קטומה או מצטבה ענקית (אבל גם כמו קניונים משנות ה־90…). מיקמתי אותו במדבר אוריינטליסטי, אבל שני הדקלים עמדו לפניו במציאות.
הרבה זמן ניסיתי לפצח איך לצייר דקלים בשפה הזו, שכל כך לא הגיוני שיתקיימו בה ועשיתי הרבה ציורי הכנה. באיזשהו שלב החלטנו להכניס אחד או שניים לתערוכה. שבוע אחרי שנכנסתי עם העבודות לגלריה התחילו ההגבלות. בחודשיים שישבתי בבית המשכתי לצייר עוד ועוד דקלים. נראה לי לא הגיוני להמשיך עם התערוכה כאילו שום דבר לא קרה בעולם, וכשחזרתי להקמה אחרי חודשיים הפסקה החלטתי לייצר ״חצר דקלים״ בתוך המרחב של התערוכה.
אגב, הדבר הכי מצחיק היה שבאיזשהו שלב התכוונתי להכניס לחלל דקל אמיתי, וכשהגעתי למבנה החדש של הגלריה אחרי השיפוצים, גיליתי שכבר יש לי דקל ענק מול החלון ולא צריך
יובל:
נייס. מעניין אותי אם כך איפה את רואה בתערוכה המשך לשפה האמנותית שלך ואיפה את רואה בה משהו אחר או חדש או התפתחות?
מאיה:
השפה האמנותית שלי צומחת תמיד מתוך הדימויים. אני עובדת עם דימויים שאני חושבת עליהם כמו ״חורים שחורים״ ברצף הדימויים, שבהם אני מזהה הדים של מקור אחר, כזה שנותן להם עדיין את הכוח עלינו למרות שהם כביכול כבר לא רלבנטיים. זה אף פעם לא דימוי קונקרטי ממשי, אלא יותר כמו זיכרון או חלום שאני מכירה רק דרך ההדהודים שלו במקומות אחרים.
בתהליך העבודה ובבחירה של השפה אני כאילו מנסה להחזיר את הדימוי העכשווי אל השפה החזותית ה״מקורית״ שממנה הוא שואב כוח, לחשוף אותה. בתערוכה הזו אני מרגישה שלמדתי איך לזקק ולפתח את זה הרבה יותר מבתערוכות קודמות. אולי באמת כי היו בדרך כמה גיחות לפרויקטים שיצאו מאותם דימויים ופיתחו את העולם שנמצא מאחוריהם, גם אם הוא עצמו לא מוצג בתערוכה הנוכחית
יובל:
את יכולה לתת אולי דוגמה לפרויקט שיצא מאותם דימויים?
מאיה:
כן: בסדרה אחת השתמשתי בדימויים מאותו שבוע (אבל לא אותם דימויים, יש לי תיקייה עם כמה מאות…), שבה עשיתי כמעט פעולה הפוכה – התמקדתי בדמויות ובתנוחות שלהן וניתקתי אותן מהמרחב על ידי כיסוי של הדפסים צילומיים בעלי זהב. השפה הזו שאובה מציורי אלטר או אייקונים מימי הביניים.
בתערוכת היחיד הקודמת שלי מ־2017 ציפיתי בעלי זהב את כל רצפת הגלריה הגדולה בגבירול, חלל תעשייתי בגודל 60 מ״ר, והכנסתי לתוכו ״דיוקנאות״ גרפיט של הדמויות האלה. הזהב שינה לגמרי את האור בחלל ועטף את מי שנכנס אליו, כמעט כמו להיכנס למרחב של עבודות הזהב על צילום
יובל:
יש לך איזה עניין עם תולדות האמנות, נכון?
מאיה:
יש לי תהיה לגבי האפשרות לראות דימויים ״נקיים״, מנותקים מכל ההיסטוריה והמטען שהושקע בהם. זה מה שמושך אותי לדימויים שאני מציירת. המקור הוא תמיד עכשווי לגמרי אבל האפקטיביות והכוח שלו עלינו, או לפחות עלי, קשורים למקומות ולזמנים לכאורה לא קשורים, אבל בפועל מאוד נוכחים מתחת לפני השטח.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו>>
אגב, החיבור עם תולדות האמנות תמיד קשור לזה שהן תולדות שחסומות לי, הן לא באמת שלי
יובל:
מה שאת אומרת מתקשר לי גם ברובד אחר לשם התערוכה, האגף למבצעי תודעה. תגידי עליו משהו, על השם?
מאיה:
השם מתייחס גם לסצנות המתוארות, כי מה שאנחנו רואים הוא פחות תיעוד של אירוע בזמן אמת ויותר תיעוד של הבניה של האירוע בזמן אמת כנרטיב אפי ומיתי. אבל הוא לא פחות מזה קשור למה שאני עושה בעבודות. בתערוכה הזו במיוחד, אבל זה נכון גם לעבודות שהתכנים שלהן אחרים מאוד, שאני חושבת עליהן כסוג של טקטיקות לוחמה פסיכולוגית…
יובל:
יפה! אני אוהב את השם, אגב. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד על התערוכה שלא אמרת?
מאיה:
תודה, זה תמיד משמח שהשם עולה בעצמו, כמו עוד דימוי בתערוכה. אולי רק שלמרות שהתחלנו מהרגע הקונקרטי, הפוליטי, בעיני תמיד העבודות האלה הכי פחות קשורות לפוליטיקה ויותר לאיך שאנחנו מפענחים את המציאות והמרחב שבו אנחנו חיים
מאיה שמעוני | האגף למבצעי תודעה
הגלריה בסדנאות האמנים, רח׳ התבור 32, תל אביב
נעילה: 18.7
The post האגף למבצעי תודעה של מאיה שמעוני appeared first on מגזין פורטפוליו.
