דריה ליאור שושני, בת 21, מירושלים. מציירת, בונה תפאורות ומקעקעת. סטודנטית לספרות באוניברסיטה העברית.
אמנות וטקסט
למדתי במגמת אמנות בתיכון לאמנויות, ואחרי התיכון עשיתי שירות לאומי בגן ילדים אנתרופוסופי. למדתי שם כל מיני טכניקות כמו קליעת סינסנים (ענפים של עצי תמר), ללבד, לתפור ולרקום. חשבתי שאמשיך ללימודי אמנות באקדמיה אבל הרגשתי שזה לא הזמן (וכנראה כבר לא יקרה).
הייתי בטוחה שאצטרך שיתנו לי תרגילים או להיות בחברה מסוימת בשביל לצייר, אבל הבנתי שזה לא נכון. לפעמים מקנאה בתלמידי אמנות על כמה שהם מוקפים בזה, אבל אפשר תמיד לצייר, ואפשר ללמוד כל מה שמעניין אותנו מהחיים עצמם.
עם הזמן הרגשתי שיותר חשוב לי להרחיב את הידע שלי, אז התחלתי בלימודי ספרות. אני מאוד נהנית אבל זה בולע את הזמן בצורה מטורפת: כשלומדים ספרות צריך לקרוא מאות עמודים בשבוע. בזמן האחרון גיליתי שדווקא בשיעורים יש לי הכי הרבה רעיונות, כשאני מתנתקת מהרעיון של לשבת מול דף לבן ולחשוב מה לצייר. זה כמו שיש רעיונות טובים במקלחת, כשלא מתכווננים.
עד שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה הציורים שלי היו כמו יומן כזה, ועם הלימודים התחילו לחדור דימויים ממה שאני קוראת. היה לי קורס השנה על השטן בספרות, אז יצא שכרגע יש לי משיכה לכל מיני טקסטים אפלים. אני מתעסקת בלתרגם את החוויה שלי כקוראת לתוך דימוי שעומד בפני עצמו, בין אם קראת את הטקסט הזה או לא.
לפני הלימודים קראתי ספרים שאמא שלי קנתה לי בצומת ספרים, ואף אחד לא אמר לי ״תקראי את היצירה הזו, היא ממש חשובה״. ואז הגעתי לאוניברסיטה והרגשתי שלא קראתי כלום; הבנתי שאני לא יודעת שום דבר על הנצרות למשל או המיתולוגיה היוונית, שנכנסתי אליה חזק מאוד.
עכשיו אני כותבת סמינר על מחזה של אוריפידס, ״הבאקכות״ (על דיוניסוס, אל התיאטרון). אני כותבת על מסכות, ואלה הרגעים שבהם הכל מתחבר ביחד, החיבור בין אמנות לטקסט. החלום שלי הוא לעשות תפאורות כי זה משלב בין שניהם.
לתת לחומר להוביל
יש תרגיל שאני עושה, שבו אני מנסה להעלות את כל הדימויים מאותו היום – זה יכול להיות מה שחלמתי בלילה או איך הרגשתי כשאכלתי ארוחת בוקר. בדרך כלל זה מאוד אינטואיטיבי. עולים לי לראש גם דימויים ממש ילדותיים וקיטשיים, ואני יושבת ומציירת אותם באותה תשומת לב כדי להוציא אותם, אחרת הם רודפים אותי.
לפעמים בא לי לרקום ולפעמים לצייר בצבעי פנדה. בעקבות החומר אני בוחרת מה לעשות; אני לא יודעת אם זה טוב או רע כי אני מרגישה שאני מפוזרת. תמיד הרגשתי שכל יום אני מציירת אחרת לגמרי. גם כתב היד שלי נראה אחרת כל יום, ויש שיגידו שאני נראית אחרת כל בוקר.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
כל החומרים מרגשים וכל אחד יכול להיות כל כך הרבה דברים… זה פספוס להתמקד. עשיתי אנימציה קצרה לדוגמה, כי הרגשתי שזה עוד תחום שאני צריכה לגעת בו. הייתה תקופה שהייתי אובססיבית לחלומות, אנשים היו כותבים לי חלומות שהם חלמו והייתי מציירת אותם. כשאת קוראת שיר או טקסט, את קוראת אותם איך שהקול בראש שלך קורא. וזה היה אתגר לעמוד בקצב שהשיר מכתיב ולהתאים את האנימציה למקצב.
הורדתי אפליקציה חינמית לאייפון ועשיתי מסגרת ממסקינטייפ על שולחן אור. את הטלפון הדבקתי לכיסא, כי לא הייתה לי חצובה. זו נגיד דוגמה לעקשנות שלי, של לא ללמוד, והיא באה לרעתי. אחר כך אמרתי לעצמי – למה לא השתמשת בתוכנה או הלכת לסרוק את זה כמו שצריך? הייתי עושה את זה אחרת אם הייתי עושה את זה עכשיו.
מה מעניין אותך כרגע?
להקה בשם שן חיפשה מישהו שיצייר להם את העטיפה לאלבום (הכרתי אותם קצת מהעיר), אז ציירתי להם איזה משהו והזמנתי אותם אליי. בילינו את היום יחד, הוצאנו את כל העבודות שלי, ובסוף מה שנבחר לאלבום זה ציור שעשיתי בתיכון.
התחברנו מקצועית, אבל גם נהיינו חברים מאז. הם נותנים לי חופש מוחלט ואת כל התמיכה שאפשר. עכשיו הם מחפשים עטיפה לאלבום השני אז הם שאלו אותי – מה מעניין אותך כרגע? מה מרגש אותך לעשות? שזה מדהים, מי יכול לבקש שותפים כאלה.
לפני שנה הם השיקו את האלבום הראשון, ולהופעת ההשקה עשיתי תפאורה בפעם הראשונה, בצורת פה ענק. המובן מאליו זה שן, אז שיניים… אבל זה הגיע מזה שפעם אמא שלי הייתה עושה תאטרון בובות לילדים (היא למדה משחק כשהייתה צעירה). הייתה הצגה שהיא הייתה עושה על קריוס ובקטוס. הכל מסביבה היה חשוך, והיא הייתה בתוך תפאורה של פה קטן. וזה תמיד נשאר איתי.
היו לי כמה שרטוטים ואז שן ציוותו אותי לניר דלוס, חבר שלהם, נגר עם ניסיון בתפאורות. האמת שדי יריתי באפלה. עשינו את זה בשלושה ימים, בזבזנו יום שלם רק על נסיעה למפעל הקלקר היחידי בישראל. אבא שלי הוא הנדי מאן, אז הוא עזר לי, וזה גם היה רעיון שלו להשתמש בקלקר, כי זה חומר קל ואם הוא יפול על הלהקה זה לא נורא (אבל הוא לא נפל).
הופעה של שן. צילום: רוי גיא
ובסוף הכל מתחבר עם הלימודים. למדתי על הפילוסוף הצרפתי רולאן בארת, שמדבר על הרעיון שמשהו מזויף גם מודה בזה שהוא מזויף. כשעשיתי את התפאורה חשבתי עליו המון, יצרתי פה ענק, שהוא זיוף, הגדלה של משהו מהחיים. רציתי שהקהל יוכל להסתכל על התפאורה של שן ולחייך, מבלי לקרוא את בארת.
אחרי כמה זמן דורי סדובניק (קפיטן, חלק מהצמד רד אקסס) אמר לי שהוא רוצה להופיע בתוך תא טייס. זה גרם לי לבקש מכל מיני מגרשי גרוטאות וטייסים חלקים מתפוררים. הצלחנו ניר, דורי ואני, ליצור חללית שנראית חצי מהעבר וחצי מהעתיד.
זה הכי כיף כשמישהו מנגן בתוך תפאורה שעשיתי, והתהודה של הרמקולים גורמת לדברים לזוז במקום… זה הרבה יותר מרגש אותי מלתלות את כל הציורים שלי בגלריה
זה הכי כיף כשמישהו מנגן בתוך תפאורה שעשיתי, והתהודה של הרמקולים גורמת לדברים לזוז במקום… זה הרבה יותר מרגש אותי מלתלות את כל הציורים שלי בגלריה. מה שמדהים בתפאורות זה שאחר כך אני צריכה לעמוד ולהסתכל על זה, והדבר הכי קטן שלא מושלם יענה אותי כל ההופעה. כרגע זה מרגיש כמו עולם עצום, כל פעם אני צריכה להתאים את עצמי לתוכן של ההופעה ולחשוב ביצירתיות.
לא מתוק ופופולרי
זה כיף לא ליצור רק עם עצמי. כשאני עושה למישהו קעקוע, אני מרגישה שאנחנו עושים אותו יחד. בגיל 16 עשיתי לעצמי קעקוע של דינוזאור שמן בשיא הלא סטריליות (עם דיו של עט). חשבתי לעצמי שאם מישהו אחר יכול לקעקע, למה אני לא?
הייתי מקעקעת תקופה בבית (את עושה למישהו קעקוע ואמא שלך דופקת בדלת ומבקשת סיגריות, נורא מביך). ואז שאלו אותי אם אני רוצה להצטרף לסטודיו שטראוס. הסטודיו הופך לפעמים למקום להופעות (אורי קצ׳מר, יובל פריש ואני מקעקעים, והשאר מוזיקאים). הכסף שמרוויחים מבירות הולך לחשבון חשמל, ורוב האנשים לא יגיעו לשם אם הם לא מכירים מישהו.
זה לא מקום מתוק ופופולרי שקל לאהוב. כולם עושים תוכן נורא קשה, כועס ואלים. אני מאוד מעריכה את האמנים שעובדים שם, יש להם שפה משלהם והם לא יתפשרו בחיים. הם מייצרים קול שמבטא עמדה אמנותית בירושלים, שזו עיר מאוד מורכבת.
לנצל את הרגע, להתמסר לתהליך
אני גרה עם בן הזוג שלי, שהוא קולנוען, ותמיד רצינו ליצור משהו ביחד. בתחילת הקורונה ניסינו להבין מה עושים עם התקופה הזו, איך מוציאים ממנה את מה שאפשר. באחד השיעורים בזום הייתה מישהי ממש יפה, ורציתי לעשות על זה קומיקס (הוא רצה סרט).
במשך יומיים דיברנו רק על זה. צילמנו המון דברים, רק עם מה שהיה בבית ושיכולנו להשיג. זה היה מאוד מרגש להבין שיכול לצאת סרט ממשהו שדמיינתי, גם אם זה רק שתי דקות. אני כמעט אף פעם לא עובדת על משהו לאורך זמן. כשעושים אנימציה, סרט או תפאורה, אז צריך ממש לשבת על זה. זה נוראי לפעמים, אבל זה חשוב. זה משהו שאני מאחלת לעצמי לגדול אליו.
רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של 20 ומשהו לחצו כאן
The post 20 ומשהו // דריה ליאור שושני appeared first on מגזין פורטפוליו.
