יובל:
הי ניצן, בוקר טוב, מה שלומך? ומה שלום הקורונה בניו יורק?
ניצן:
הי יובל, שלומי טוב. ניו יורק לעומת זאת במקום קצת מורכב. זו תקופה מאוד קיצונית כרגע. ההפגנות יחד עם הקורונה מייצרות סיטואציה סוריאליסטית במיוחד שבה בעידן שבו אסור להתאסף יש הפגנות ענק יום אחר יום. יש תחושה דומה לתקופה של הקיץ בתל אביב ב־2011, הרגשה שמשהו גדול קורה ושסוף סוף אנשים מתאספים יחד ודורשים את הצדק שמגיע להם
יובל:
את ממש מרימה לי להנחתה לשאלה שאני שואל בדרך כלל בסוף, אבל התחלנו עם זה: את אופטימית? גם בכלל בחיים וגם בנקודת הזמן הזו
ניצן:
אני בנאדם אופטימי מטבעי, כן, ורוצה להאמין שכל מה קורה עכשיו ייצר שינוי למרות שבשורה התחתונה זה לא באמת משנה. אם הפגנות לא מצליחות לייצר שינוי הן לפחות גורמות לאנשים לפתוח את הראש ולהפסיק להעמיד פנים שהכל מתנהל כשורה כשהוא לא.
אני חושבת שכל אדם לבן בארצות הברית כרגע נכנס למיני ״משבר זהות״ כדי לנסות ולהבין איפה למצב את עצמו ביחס לקונפליקט הזה. זה מייצר מודעות חדשה ודיונים מאוד מעניינים. הלוואי שזה יוביל גם לשינוי ממשי
יובל:
הלוואי. איך ומתי התגלגלת בכלל לארצות הברית? ספרי קצת על עצמך לטובת מי שלא מכיר, מה שנקרא תקציר הפרקים הקודמים
ניצן:
עשיתי תואר ראשון באדריכלות בבצלאל. לפני שלוש שנים עברתי לארצות הברית כדי להתחיל תואר שני באוניברסיטת MIT. בסוף הלימודים עברתי לניו יורק ונראה לי שאני אשאר כאן לתקופה. ניו יורק היא עיר מאוד מרגשת עבור יצירה אדריכלית קצת אחרת.
יובל:
מתי סיימת את בצלאל ומה עשית מאז ועד שעברת לארצות הברית?
ניצן:
אני חושבת שסיימתי את בצלאל לפני חמש שנים אבל אני גרועה בשנים… אולי ארבע. אחרי שסיימתי ללמוד עבדתי על אדריכלות יותר ״קונבנציולית״, לרוב מבני ציבור, וזה היה מדהים. למרות שנהניתי מאוד, הפרקטיקה גם עזרה לי להבין שהמבנים האדריכליים שתמיד הכי עניינו אותי הם אלו שמספרים איזשהו סיפור עלינו ועל החברה שבה אנו חיים.
אני בן אדם של נרטיב יותר משל צורה, ולכן העיסוק בתערוכות ובקנה מידה שמאפשר ביקורת ומחשבה יותר מתאים לאופי שלי. זו הסיבה שהחלטתי ללכת ללמוד תואר שני שהיה הרבה יותר תיאורטי ממעשי
יובל:
ומה היה התואר השני שהלכת ללמוד?
ניצן:
זה נקרא master of science in architecture studies אבל בגדול זה פשוט תואר שסובב סביב תזה. שנתיים שבהן אתה עובד עם מנחים בכדי לייצר פרויקט משלך, שלרוב מורכב עם מכתיבה וגם מאיזשהי עבודה יצירתית פיזית – מודלים, שירטוטים וכו׳
יובל:
אז איך מכל זה הגעת לכתוב תזה על מוזיאוני סלפי? ואולי גם תגדירי אותם על הדרך
ניצן:
תמיד נמשכתי לחללים שיש בהם סתירה כלשהי. פרויקט הגמר שלי בבצלאל עסק במבני ציבור שהופרטו ובעקבות כך נוספו אליהן פרוגרמות מסחריות – בית משפט וקניון לדוגמה. לכאורה אין שתי פרוגרמות שיותר צורמות באיחוד שלהן, אבל דוקא הזיווג של רעיונות סותרים יוצר משהו אחר ומיוחד.
במוזיאוני סלפי יש אין־סוף סתירות, כשהפרדוקס העיקרי הוא שהמוזיאון מתפקד כחלל תלת־ממדי, פיזי וחוויתי ובו בזמן כחלל וירטואלי ודו־ממדי. הקונפליקט הזה מאוד רלוונטי – גם מבחינה אדריכלית וגם מבחינה חברתית.
תמיד נמשכתי לחללים שיש בהם סתירה כלשהי. פרויקט הגמר שלי בבצלאל עסק במבני ציבור שהופרטו ובעקבות כך נוספו אליהן פרוגרמות מסחריות – בית משפט וקניון לדוגמה. במוזיאוני סלפי יש אין־סוף סתירות, כשהפרדוקס העיקרי הוא שהמוזיאון מתפקד כחלל תלת־ממדי, פיזי וחוויתי ובו בזמן כחלל וירטואלי ודו־ממדי. הקונפליקט הזה רלוונטי – גם מבחינה אדריכלית וגם מבחינה חברתית
מוזיאון סלפי הוא מעין בית שעשועים המורכב מכעשרה חדרים המסודרים בצורה של מבוך. לכל חדר יש ״קטע״ משלו: בריכת כדורים ענקית, חלל שכולו ורוד, חדר עם מיליוני בלונים, וכו׳. החדרים מאורגנים כמו סט של סרט, האקשן קורה בצד אחד של החדר בעוד שבצד השני נמצאת המצלמה.
כשמבקר במוזיאון נכנס לחדר, הוא סורק כרטיס דיגיטלי, נעמד מול המצלמה, ותוך כמה שניות מקבל סלפי על גבי הרקע של החדר הישר לכתובת האימייל שלו. יש, כמובן, תקדימים היסטוריים לסוג כזה של מרחב, אבל התוספת של המצלמה, הנובעת מהעידן הנוכחי של רשתות חברתיות ובעיקר אינסטגרם, היא שהופכת את התופעה לכך כך מעניינת.
אגב, החללים האלה הם הצלחה היסטרית בארצות הברית. כרטיס למוזיאון כזה עולה פי שניים מכרטיס למוזיאון אמנות קונבנציונלי בעיר ומכירת הכרטיסים מסתיימת חודשים מראש
יובל:
תני כמה דוגמאות למוזיאונים כאלו שעסקת בהם שאולי אנחנו מכירים?
ניצן:
המוזיאון העיקרי שאני עבדתי איתו היה the color factory בניו יורק. המוזיאון סלפי הראשון שנפתח בארצות הברית ב־2015 הוא museum of ice cream. רק לפי השמות אפשר להבין שבאיזשהו אופן המוזיאונים האלה מנסים לתת מענה לפנטזיות הכי ילדותיות שמסתתרות עמוק בכל אחד מאיתנו.
הטיפולוגיה הזו לא ממש הגיעה לארץ, עדיין, אבל אני זוכרת שקראתי לפני איזה חצי שנה על בית נטוש בתל אביב שהפך להיות מוזיאון פופ־אפ לסופ״ש. התורים למוזיאון הזמני הזה היו מטורפים והאינסטגרם התמלא בתמונות מהחדרים השונים. אתה יודע על מה אני מדברת?
יובל:
ברור. זו הכתבה הכי נקראת אי פעם בפורטפוליו בפער ניכר מאלו שאחריה
ניצן:
כן, בדיוק! אני חושבת שמוזיאון הפופ־אפ הזה הוא הקבלה מצוינת למוזיאונים שעבדתי איתם כאן. והוא באמת היה מאוד מאוד פופולרי, כנראה שגם ברשת ולא רק במציאות. אני תמיד אוהבת להתעסק בתופעות כאלה וחושבת שתרבות פופולרית היא מפתח להבנה של החברה וגם סתם ליצירת פרויקטים טובים.
לכן מוזיאון שהכרטיסים שלו נגמרים תוך כמה שעות מעניין אותי יותר, במובן מסוים, מהגוגנהיים. כמובן שכשפותחים את הדלת מגלים דברים מעניינים יחד עם דברים מעציבים כמו חברה שמעדיפה לצרוך את העולם דרך הטלפון שלה במקום דרך הרגליים. אני תמיד חוטאת בעבודה שלי ביתר שיפוטיות וביקורתיות ומאוד מנסה לשחרר את הצד הזה בי ולנסות להשאר אוביקטיבית, אני חושבת שגישה פתוחה מייצרת עבודה יותר מפתיעה
מוזיאון שהכרטיסים שלו נגמרים תוך כמה שעות מעניין אותי יותר, במובן מסוים, מהגוגנהיים. כמובן שכשפותחים את הדלת מגלים דברים מעניינים יחד עם דברים מעציבים כמו חברה שמעדיפה לצרוך את העולם דרך הטלפון שלה במקום דרך הרגליים
יובל:
אז אם את צריכה ממש (אבל ממש) לקצר – מה בדקת בתזה ומה הייתה המסקנה? מה גילית והפתיע אותך ומה היה בדיוק כמו שחשבת?
ניצן:
ממש קשה לענות על זה בקצרה. אבל בגדול כתבתי בתזה שלי על מה שקראתי לו ״השטחה״: על איך שתופעות כמו המוזיאון הזה גורמות למעצבים לתכנן בצורה תלת־ממדית תוך כדי שהם חושבים בצורה דו־ממדית. השטחה זה לא מצב שלילי או חיובי אלא פשוט מצב קיומי ששווה להתייחס אליו. תופעת הפינטרסט הרווחת של צביעת חלל שלם בצבע אחד, לדוגמה, לרוב ורוד בקבוק או ירוק פיסטוק, יוצרת רדוקציה של החלל שנהיה פתאום בלוק אחד של צבע: חלל שטוח, ללא עומק או תלת־ממדיות.
גם החיפוש של אדריכלים אחר ה״רגע האינסטגרמי״ (שהפך להיות חלק מבריף אדריכלי בפרוגרמות כמו בתי מלון, מסעדות וכו׳) מייצר את מה שאני רואה כחלל שטוח: גיאומטרי, מהונדס, ולעיתים רבות מרחב המהווה סתירה מוחלטת למה שנמצא מחוץ לפריים ומאפשר את האדריכלות האמיתית – המזגנים הנוטפים, הצנרת, הביוב, וקווי החשמל. יש גם מלא מה ללמוד ממוזיאוני הסלפי אבל בשביל זה תצטרך לקרוא את התזה שלי…
הבנו שאנחנו רואות את העולם בצורה דומה
יובל:
אז אני חושב שזה השלב שבו אני מנסה לשלב את הסתירה, שקיימת אצלי בכל אופן, בין העניין שלך במוזיאוני סלפי לבין העבודה עם נרי אוקסמן. קשה לי לדמיין שני דברים שונים כל כך אחד מהשני, או שזה רק אני 
ניצן:
זה בחלט שונה והרבה אנשים בבית הופתעו כשהתחלתי לעבוד איתה. הגעתי לנרי דרך העניין שלי בתערוכות אדריכלות. כשהתחלתי ללמוד ב־mit זה היה הכיוון שניסיתי לנווט את הקריירה שלי אליו. בדיוק כשסיימתי ללמוד נרי חיפשה מישהו שינהל עבורה את התערוכה ב־moma שנפתחה בפברואר האחרון.
אחרי כמה שיחות הבנו שאנחנו דווקא רואות את העולם בצורה מאוד דומה, ומאז העבודה על התערוכה ב־moma נשארתי עם נרי ואנחנו עובדות עכשיו על תערוכות נוספות וגם על פרויקטים במדיומים אחרים. הגישה שלה לאדריכלות ולעיצוב כל כך חדשנית, כי היא מדברת על יצירה של מערכות במקום יצירה של אוביקטים בודדים. זה משפיע מאוד על העבודה האישית שלי
הגישה של נרי אוקסמן לאדריכלות ולעיצוב כל כך חדשנית, כי היא מדברת על יצירה של מערכות במקום יצירה של אוביקטים בודדים. זה משפיע מאוד על העבודה האישית שלי
יובל:
ספרי קצת על העבודה ועל התערוכה במומה (יש לה תאריך פתיחה מחדש בכלל?)
ניצן:
לא, אין עוד תאריך פתיחה מחדש אבל לפי ההתקדמות של הדברים בעיר אני מאמינה שזה ייקרה עוד חודש וחצי בערך.
Courtesy of Neri Oxman and The Mediated Matter Group
Courtesy of Neri Oxman and The Mediated Matter Group
צילום: Austin Donohue
ניצן:
העבודה המרכזית ב־moma היא פביליון משי בגובה חמישה מטרים, שנתווה על ידי 17,000 תולעי משי בחווה ליד פאדובה, איטליה. בשביל לייצר את הפביליון היינו צריכים לחבר ידע בעיצוב תעשייתי (תכננו מתקן ברזל עם מערכת של כבלים, שאליו חיברנו טקסטיל שהיווה בסיס עבור תולעי המשי ללכת עליו), יחד עם עיצוב טקסטיל (הטקסטיל התמוסס ברגע שהוא בא במגע עם נוזל.
תולעי המשי עושות את צרכיהן שניה לפני שהן מתחילות לייצר משי, תהליך שאיפשר להן למוסס את הטקסטיל ולייצר דפנות של משי במקומו), ומחקר ביולוגי (תולעי משי מטפסות כלפי מעלה ברגע שהן מוכנות לתוות את המשי. ברגע הזה המתקן הסתובב מהכובד של התולעים ואיפשר להן לתוות את כל הפביליון בצורה שווה).
כל החלקים האלה יצרו מערכת שפעלה במשך עשרה ימים ובסופה נוצר מבנה אדריכלי עם קירות, דלת כניסה וחלונות. התהליך הוא חלק בלתי נפרד מהאוביקט הסופי, ובמובנים מסוימים הוא יותר חשוב ממנו. האינטרדיסציפלינריות והעבודה עם אנשים שהם לא רק אדריכלים (ביולוגים, מתכנתים, מהנדסים) הן החלק הכי כייפי מבחינתי
יובל:
ומה התפקיד שלך בכל הסיפור? זה לא גם קצת פרויקט חלומות – תערוכת יחיד לנרי אוקסמן במומה? לאן ממשיכים מפה (למרות שזו שאלה שצריך לשאול אותה, לא אותך…)
ניצן:
יש עוד הרבה תערוכות להציג בהן, הרבה חברות לעבוד איתן והרבה בניינים לתכנן. זה לגמרי רק ההתחלה. אני תופסת תפקיד של ״אדריכלית״ עם נרי, שהתחיל עם עניין ספציפי בתערוכות אבל הולך ומשתנה ומשתכלל ככל שהזמן עובר. בתערוכה ב־moma עשיתי הכל – מתפקידים של אוצרות כמו עבודה על הקטלוג, עד עיצוב של האוביקטים בחלל שמזכירים יותר עבודה של מעצב תערוכות.
מה שכיף בעבודה עם נרי זה שכולם בקבוצה עושים הכל. באיטליה, לדוגמה, הייתי בעיקר חקלאית ולמדתי איך לטפל בתולעי המשי. זה מאוד מגוון וכל הזמן משתנה ומתפתח
יובל:
זה בטח גם נחמד שאפשר לדבר בעברית בלי שאף אחד אחר יבין…
ניצן:
זה כמובן החלק הכי טוב בכל הסיפור…
יובל:
מה עוד מעניין על הפרק? מה התכניות?
ניצן:
אני עובדת עכשיו על פרויקט כתיבה עם חברה משטוקהולם שעושה דוקטורט על שוק האמנות. הפרויקט מגשר על הפער בין העבודה שלי, שתמיד עסקה באדם ובמבנים אדריכליים ששיקפו מערכות קפיטליסטיות, לסוג הפרויקטים שאני עובדת עליהם עם נרי, שבהם יש דרישה ברורה להפסיק לשים את האדם במרכז. אנחנו עובדות על סדרה של מאמרים שמנסים לנתח מבנים אדריכליים דרך תופעות בטבע.
המאמר הראשון עוסק במחסני אמנות פטורים ממס המהווים נמל חופשי. אלו אקס־טריטוריות שלא שייכות לאף מדינה ומייצרות מובלעות. המובלעת מאפשרת לאספני אמנות לשכור ביד חופשית וללא הגבלות מס, לעבודות האמנות להיקבר במחסן לחיים שלמים, ובקיצור לעשירים להפוך לעשירים יותר ולזהות המסחרית של עבודות האמנות להפוך לרלוונטית יותר מהזהות התרבותית שלהן.
את כל המערכת המורכבת הזו אנחנו מנתחות דרך מושג מתחום הביולוגיה שנקרא ecotone. מדובר במרחב ביניים בין שתי קהילות אקולוגיות שמתפקד גם כחיץ וגם כמחבר. במרחב הזה קיים מגוון רחב יותר של צמחים ובעלי חיים מבשתי הקהילות השוכנות לצידו, מה שהופך אותו לעשיר ופרודוקטיבי במיוחד.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו >>
במאמר שלנו אנחנו טוענות שיש אפשרות להבין מחדש מרחב מתוכנן כמו ה־freeport אם נסתכל עליו דרך מרחב אורגני כמו ה־ecotone. הכוונה שלנו היא להמשיך ולעשות את אותה ההקבלה עם מרחבים נוספים. אני מאוד מאמינה בפרויקט הזה וחושבת שהוא עשוי להיות כלי תיאורטי אפקטיבי, שיאפשר לנו להיות סלחניים יותר כלפי עצמנו ופתוחים יותר לגבי מה שאנחנו מתייחסים אליו כ״טבע״
יובל:
בסוף אי אפשר להתחמק מהטבע, הא? אולי רק במוזיאון הגלידה
ניצן:
כן, לגמרי. זו השורה התחתונה. אם לא נעבוד יחד עם הטבע, הוא בסוף ינצח אותנו. אפילו במוזיאון הגלידה.
היה סיפור, לדוגמה, ששבבי פלסטיק צבעוניים בצורה של סוכריות התפזרו ברחבי לוס אנג׳לס אחרי שנדבקו לבגדים של מבקרים במוזיאון שהצטלמו בתוך בריכת הסוכריות במוזיאון. מסתבר שהחומר הזה לכלך את על העיר והיה רעיל לסביבה.
המוזיאון היה חייב לסגור לכמה שבועות בעקבות האירוע הזה ונדמה לי שהוסיפו מעין משאבה ביציאה מהמוזיאון כדי לוודא שלאף מבקר לא נשארו סוכריות על הבגדים. סיפור משונה ודי משעשע
The post אם לא נעבוד עם הטבע הוא ינצח אותנו. אפילו במוזיאון הגלידה appeared first on מגזין פורטפוליו.
