דודו גרשטיין חוזר לציור

בוקר טוב דודו, מה שלומך? איך עברה עליך עד עכשיו השנה המשונה הזאת של הקורונה?

הי יובל, אני בסדר ונראה לי שמכל הרע יוצא משהו טוב. הקורונה הכניסה אותי לפוקוס על התערוכה שתוכננה עוד קודם לכן. הדחייה במועד הפתיחה והעובדה שהסטודיו היה משותק מפעילות עשתה לי טוב, כי יכולתי לעבוד ללא הפרעה ויצאו דברים שאני מרגיש שלם איתם, כאילו מהשמיים אירגנו לי את הזמן. נראה לי שעכשיו אני בנקודת מפנה חשובה, אבל נראה מה יהיה

יופי, אני שמח לשמוע שהצלחת להפיק מזה טוב. בוא נגיד רגע משהו על שם התערוכה: ״חזרה לציור״. מה זה אומר? מתי עזבת את הציור? עזבת אותו בכלל? ומתי ולמה חזרת?

אפשר להגיד שמעולם לא עזבתי את הציור אלא הרחבתי את הגבולות שלו והתקרבתי לפיסול. יחד עם זאת עזבתי את הכיוון הפיגורטיבי־נרטיבי שעשיתי לפני 40 שנה ולא זכה לעדנה כי היה טרם זמנו, והיום נראה כאילו צוייר אתמול.

מהנקודה הזו (סדרת המרפסות) לקחתי את הציור שוב ויצרתי עבודות חדשות, אבל עם יותר בשלות ועומק רגשי שמאשש אצלי את היכולת שלא אבדה, ומזריק לה אנרגיה חדשה שמוליכה אותי לדברים נוספים שיושבים אצלי ומחפשים מוצא.

דודו גרשטיין

בנוסף אני ממשיך סדרה אחרת שיצרתי בסיטה בפריז בתחילת שנות ה־90, וגם אותה אני מעדכן ומפתח לאחר רעב לציור פיגורטיבי שנמשך כ־30 שנה. הדור שלך לא מכיר את הציור הזה ואני שמח להמשיך ולעשות היכרות מחודשת. ההמשך הטבעי למכוניות ולציור העירוני בכללותו הוא ציורי הקורקינטים שנעשו לאחרונה ומרתקים אותי

באיזה אופן אתה חושב שבאים לידי ביטוי בציורים החדשים הבשלות והעומק שאתה מזכיר?

יש מצב שבו אתה יוצר באופן מבודד ממה שנעשה סביבך, שגורם לך לסוג של היסוס בצורת הביטוי. אבל הבשלות והבטחון העצמי יודעים לאזן את המרכיבים השונים לכדי שלמות. כוונתי למינון בין המופשט לריאליסטי, בין הנקי למורכב ,בין הגס לעדין וכדומה.

חשוב לעדן ולאזן ולשים את כל המרכיבים בסדר ובמידה הנכונים כדי שהתבשיל יהיה מדוייק. אולי כמו בבישול איכותי, כשהשף יודע בדיוק מה מתאים למה ואיך זה נראה לעין ולחיך

מה מושך אותך במרפסות ובמכוניות? וגם – למה ציור פיגורטיבי? זה רצון לתקשר?

ראשית מאז ומתמיד רציתי לספר סיפור באמצעות הציור. גם כשעולם האמנות חגג עם ״המדיום הוא המסר״ או ״שדות הצבע״ של קלמנט גרינברג, אני גרסתי שזה לא מספיק. כצייר צעיר שעבר בפריז ובניו יורק וראה את הדוקטרינה של המופשט והמושגי, חשבתי שהתוכן מאוד חשוב וראיתי דווקא בספרות מודל להשראה.

מאז ומתמיד רציתי לספר סיפור באמצעות הציור, גם כשעולם האמנות חגג עם ״המדיום הוא המסר״. כצייר צעיר שעבר בפריז ובניו יורק וראה את הדוקטרינה של המופשט והמושגי, חשבתי שהתוכן מאוד חשוב וראיתי דווקא בספרות מודל להשראה. הזדהיתי לגמרי עם הכתיבה של חנוך לוין וכמוהו עניין אותי לחדור לתוך ההוויה המרכיבה את חיינו, כפי שראיתי אותה בעיני ילד סקרן

הסדרות הראשונות שלי עסקו בביוגרפיה שלי ובזכרונות הילדות: גדלתי בתל אביב ובמרפסות הסגורות עם הדור של הורי, היושבים שם עם העיתון והאבטיח שהשאיר עלי רושם עצום שדחף אותי לטפל בו. רציתי ליצור דימויים שינציחו את ההוויה הישראלית של שנות ה־50 וייחרטו בזכרון הקולקטיבי דרך האמנות. הזדהיתי לגמרי עם הכתיבה של חנוך לוין וכמוהו עניין אותי לחדור לתוך ההוויה המרכיבה את חיינו, כפי שראיתי אותה בעיני ילד סקרן.

אחר כך בפריז חזרו לי דימויי יושבי המרפסות ביושבי המכוניות, בודדים או בזוגות, סגורים בקפסולה ממתכת ונדונים לאינטראקציה ביניהם לטוב או לרע. נראה היה לי שזו תמצית ההוויה של החיים במאה ה־20.

אחר כך גם ראיתי את הצד המרתק של השתקפות החוץ על פני המכונית ואיך בסביבה מתחברת ומתאחדת על גבי השמשה והפח יחד. כך שהמכוניות ספרו את היציאה מתחום הבית לרחוב ולעיר; עדיין, סיפור של חיים עירוניים

והרצון לתקשר?

הרצון לתקשר אכן מאוד מאוד חשוב: אמנות שלא מתקשרת היא במקרה הטוב דקורציה וברב המקרים חסרת משמעות, והמשמעות היא הדבר החשוב. צייר שנוגע בי הוא רק מי שנותן משמעות לחיינו בעולם ובזמן הזה. הייתי רוצה שמי שיראה את התערוכה יסתכל מחדש בעיניים אחרות על המרפסות או המכוניות הממלאות כל פינה בסביבה שלנו

הרצון לתקשר מאוד מאוד חשוב. אמנות שלא מתקשרת היא במקרה הטוב דקורציה וברב המקרים חסרת משמעות, והמשמעות היא הדבר החשוב. צייר שנוגע בי הוא רק מי שנותן משמעות לחיינו בעולם ובזמן הזה

אז מה ההבדל בין הציורים והאמנות שאתה מציג בתערוכה לבין כל מה שהוצאת לעולם בעשורים האחרונים ושאפשר למצוא בכל העולם, מפסלי חוצות גדולי ממדים בגובה של 10 מטרים ועד עבודות קטנות שאפשר לשים כל מדף בסלון: כולם צבעוניים מאוד, פיגורטיביים, מתקשרים.

יש הבדל? צריך להיות הבדל?

כפי שכבר ציינתי, הרחבתי את גבולות הציור ויצרתי ז׳אנר חדש שלא היה קיים קודם לכן. זה שלח אותי לכיוונים חדשים ואחרים. המתכת שדרשה צבעי תעשייה משכה אותי לצבעוניות פופית משהו, שבה כל צבע חגג את חירותו וגם את דקורטיביותו ומאד נהניתי גם מזה.

זו היתה גם אסטרטגיה למשוך תשומת לב, אותה אסטרטגיה שגורמת לתפוז לבלוט בצבע כתום ולפרח בצבעי צהוב וארגמן. אני קורא לזה סוג של פיתוי: אבל מתחת לפיתוי יש גם תוכן, שרוב האנשים פשוט לא רואים.

סדרה גדולה שעשיתי ונקראת 5th avenue מדברת על הצפיפות האנושית הכמעט בלתי נסבלת, אבל היא נחווית על ידי רוב האנשים כחגיגה צבעונית שלא נגמרת.

האלמנט הצבעוני מאפיל על המסר בהרבה מהמקרים. גם פסלי החוצות שהבולט בהם הוא ״מומנטום״ בסינגפור מדבר על צפיפות עירונית ואמביציה להצליח ולעלות למעלה במדרג החברתי, אבל רוב העולם רואה בו צורה וצבעוניות ולא בהכרח משמעות.

באשר לפסלים הקטנים שציינת, גם הם היו סוג של אסטרטגיה להגיע לקהלים רחבים שיגרמו לאנשים להתעניין בדברים האחרים שעשיתי. מכיוון שלא היה לי גב מוזיאלי או גלריות חזקות שתומכות, עקפתי את כוחות השוק והגעתי לתודעה באמצעות שגרירים קטנים שהפצתי בעזרת חנויות עיצוב.

כדי לשרוד בעולם קשה ותחרותי אמן צריך גם למצוא דרכים חדשות להביא את עצמו לתודעה, ואת זה עשיתי מתוך אינטואיציה טבעית שהיתה לי ושונה לגמרי ממה שעולם האמנות מכיר. העובדה שזה עבד למרות מחיר מסויים שזה גובה

איזה מחיר? העובדה שהיית צריך לפתוח בסוף גלריה משלך?

לא זאת היתה הסיבה. הגלריה נפתחה כסוג של התרסה כלפי גלריסט מסויים שטען שאנחנו האמנים (המרגישים מנוצלים) לא מבינים מה זה להיות גלריסט. רציתי להוכיח לו שגלריה לא דומה ליצירת אמנות, גלריה היא ארבע קירות עם שלט ויומרה, ואת זה גם אמן או כל אחד יכול לעשות, והגיע הזמן שלגלריסטים יהיה קצת יותר ריספקט לאמנים שמתאמצים לבוא לידי ביטוי.

גלריה לא דומה ליצירת אמנות, גלריה היא ארבע קירות עם שלט ויומרה, ואת זה גם אמן או כל אחד יכול לעשות, והגיע הזמן שלגלריסטים יהיה קצת יותר ריספקט לאמנים שמתאמצים לבוא לידי ביטוי

וכשפתחתי את הגלריה לא האמנתי שעשיתי את זה. שוב שברתי את הכלים, וכמו שפיליפ רנצר פעם אמר לי ״ביננו, זה מה שכל אמן חולם לעשות״. זה אפשר לי להציג כל מה שבא לי ומתי שאני רוצה ומה צריך יותר מזה? הרבה אמנים עושים את זה היום בצורה קואופרטיבית ואני חושב שזה נפלא ורצוי וחשוב. הקמת הגלריה היא אפיזודה בתפוצה ענקית שיש לי בכל העולם ובגלריות חשובות למדי.

המחיר שהתכוונתי אליו נוגע לשטויות שנאמרות בקשר למסחריות של האמן, שזה בכלל סיפור בפני עצמו שלא שייך ליצירה עצמה

הבנתי. אז שאלה אחרונה: כמה חשוב לך שמי שיראה את העבודות בבית האמנים יזהה את מה שהוא מכיר כ״דודו גרשטיין״? מה אתה רוצה שיקרה בזמן הביקור בתערוכה? אחרי? מה חשוב לך?

מה שקורה לי עכשו נובע בעיקר מגילי המתקדם (75) ומהעובדה שמבחינה ביולוגית הסוף נראה כבר באופק. לכן אני מרגיש שעדיין יש דברים שלא אמרתי או לא הספקתי להגיד, ואם לא עכשיו אימתי. גם המצב שהציור הנרטיבי שאני אוהב הפך למקובל תורם לזה מאד.

נראה לי שיש לי עוד כוחות אדירים ויכולות שלא מיציתי ואותם אני רוצה להשאיר אחרי. חשוב לי שאוכל להגיד לעצמי ״עשית כל מה שרצית ויכולת ואם צריך ללכת לפחות לא בזבזת את מה שבורכת בו״. אין בי שמץ מרירות או כעס על עולם האמנות או העולם בכלל, היה כיף. ואם ישאר משהו ממני לדור הבא אוכל רק לחייך בהנאה מלמעלה ולהגיד I MADE IT

דוד גרשטיין | UTURN: חזרה לציור
אוצרים: ורה פלפול, אריה ברקוביץ
בית האמנים, אלחריזי 14, תל אביב
פתיחה: 9.7; נעילה: 1.8

The post דודו גרשטיין חוזר לציור appeared first on מגזין פורטפוליו.