הפעם הראשונה
הענין שלי בתערוכות ובאוצרות החל כשחייתי בברלין לפני כיותר מעשור ועבדתי כאדריכלית במשרד שעיצב תערוכות תוכן. החיים בברלין השפיעו על התפיסה של חיבור בין אדריכלות לאוצרות, שתמיד ענינה אותי.
כששבתי ארצה עבדתי במשרד אדריכלים בתל אביב שהיתה לו גלריה צמודה, גלריה החדר. לאחר מכן עבדתי בגלריה לאמנות בתל אביב בשם שי אריה, שהיתה בבעלותם ואוצרותם של זוג האדריכלים אריה פרנקו ושי הינדי; זאת, לצד עבודתי כבעלת סטודיו עצמאי לאדריכלות.
הצטרפתי לבית ליבלינג ב־2015, ממש בתחילת הדרך, ובחמש השנים האחרונות הוא מהווה עבורי בית ספר ומעבדת מחקר לאוצרות ותיווך תכנים הנוגעים לשימור, אדריכלות ועירוניות; מרחב לתהליך למידה מתמשך דרך תערוכות, אירועים, מפגש עם אוצרים, יוצרים, חוקרים וקהל במקום שממציא את עצמו תוך כדי תנועה, עבודה ודיאלוג עם אנשי התוכן של הבית.
ב־2016 אצרתי את ״התכנית הציבורית״ שכללה סדרת סדנאות, הרצאות ומפגשי למידה וקריאה של טקסטים בנושא אדריכלות ושימור שאירחה בין השאר את יוצרי תכנית ליבלינג שפעלה באותו זמן בבנין באוצרותה של הילה כהן שניידרמן. הרעיון של התכנית הציבורית היה לייצר סביב הבית קהילה לומדת וחוקרת עבור הקהילה המקצועית כמו גם עבור תושבי העיר.
סברינה צגלה. צילום: יעל שמידט
פתוח לרגל שיפוצים, בית ליבלינג. צילומים: יעל שמידט
נעמה בר-אור, חדר רחצה
תאורת אזהרה
סדנת עץ
הפרויקט הראשון המשמעותי עבורי כאוצרת היה פתוח לרגל שיפוצים, שהתקיים בבית ליבלינג בשנת 2017 בעת השיפוצים והפך את הפרויקט לאתר בניה לימודי. הפרויקט נמשך שישה חודשים ובסוף כל חודש נפתח לסוף שבוע של מפגשים ופעיליות בהתייחסות לחדר אחר בדירה הטיפוסית בבנין כמו המטבח, הסלון, המרפסת, חדר הרחצה, המבואה וחדר השינה.
זה היה מהלך שייצר פרידה מהפונקציה ההיסטורית של הבניין כבית מגורים, וטרנפורמציה למרכז תרבות ציבורי. לצד מחקר פרשני שכלל הרצאות, סיורים, עבודות תלויות אתר של אמנים, חוקרים ויוצרים מתחומים שונים, הפרויקט כלל סדנאות מלאכה מסורתיות עם מייסטרים מגרמניה ומישראל שעליהן היתה אחראית שרון גולן ירון, מנהלת התוכן של בית ליבלינג.
אירועי ״פתוח לרגל שיפוצים״ עמדו בסימן הבנת המהות שבבסיס הסגנון הבינלאומי (באוהאוס) בתל אביב. מהות שהיא מעבר לאסתטיקה ומשלבת בתוכה היסטוריה, טכנולוגיה, אדריכלות, תרבות, ערכים ואמונות, שמשפיעים ומעצבים את המרחב והסביבה בהם אנו חיים.
לפתוח דיון על שימור, להכיר אותו מבפנים ולא רק מבחוץ: מה ואיך משמרים – את האוביקט או את המלאכה? האם אפשר לשמר את הלך הרוח של תקופה שחלפה? ומה ההבדל בין שיפוץ לתחזוקה: מה משאירים, מה מתקנים ומה מחליפים?
האירועים ביקשו לפתוח דיון על שימור, להכיר אותו מבפנים ולא רק מבחוץ. להבין מה ואיך משמרים – את האוביקט או את המלאכה? האם אפשר לשמר את הלך הרוח של תקופה שחלפה? ומה ההבדל בין שיפוץ לתחזוקה: מה משאירים, מה מתקנים ומה מחליפים? המטרה היתה לבדוק איך מלאכת השימור פיזית או ערכית רלוונטית לכאן ולעכשיו, לחיי היומיום של כל אחת ואחד מאיתנו, ואיך היא מחברת בין עבר לבין הווה ומניחה יסודות מחודשים לעתיד מרתק.
הבנין עטה צבעי אזהרה של אתר בניה. הרקע שלי בעיצוב ותכנון הוא כלי עבודה שימושי עבורי בכל הפרויקטים שאני אוצרת. הוא חלק אינטגרלי מהאוצרת שלי, השפה שבה אני מתווכת רעיונות.
פתוח לרגל שיפוצים, לייפציג, גרמניה. צילומים: ינס שלוטר
בהמשך הפרויקט הוזמן להשתתף ביריד שימור בלייפציג, גרמניה. האתגר שלי באוצרות ועיצוב התערוכה היה לתרגם את סדרת האירועים שהתקיימה בבנין לתערוכה שהענין המרכזי, הבנין עצמו, איננו. התערוכה בלייפציג שמה במרכז את חומריות הבנין ואת חילופי הידע עם גרמניה בסדנאות המלאכה השונות שהתקיימו בו.
נשלחו חומרי בניה פיזיים מהבנין לגרמניה ושם נפרש שולחן גדול שהציג את חומרי הבניה המקומיים לפי הסדנאות שהתקיימו. בנוסף הוצג סיפור המבנה ותיעוד הסדנאות והמפגשים עם בעלי המלאכה.
התחנה האחרונה
התערוכה האחרונה שאצרתי ונפתחה לאחרונה בבית ליבלינג היא ״מקום טוב לחיות בו?״. זו תערוכה של זוג יוצרים שעובדים במשותף, האורבניסטים פול קרנס ומוטי רוימי. התערוכה עוסקת בשאלה מה הופך עיר למקום שטוב לחיות בו? עבור מי? מתוך ההבטים המוחשיים והלא מוחשיים של העיר, מחירי הנדל״ן, צפיפות, יוקר מחייה ובהתייחסות סייט־ספיסיק לבית ליבלינג.
זהו אינסטליישן המורכב מאלמנטים אורבניים המבוססים על שיטוט בעיר עם נתונים מרחביים ודמוגרפיים. האמנים מחלצים מתוך היומיום והמספרים ״היבשים״ שאלות לגבי מציאות של מקום, נקודות המבט השונות והמפגש ביניהן, ומזמנים קריאה והתבוננות מחדש בחיים בעיר.
התערוכה מוצגת במסגרת חדר הפרויקטים העוסק בשאלה ״מהי העיר הלבנה?״. זהו אחד החללים שאני אוצרת בבית ליבלינג המשמש כפלטפורמה למחקר ודיון המבקש להרחיב את מושג השימור מעבר לפעולה פיזית, יזמית, ותיירותית, למושג המאפשר הכלה של מורשות עירוניות חילופיות, ובוחן את רעיון העיר הלבנה כמורשת מרובת פנים וחיה.
פול קרנס ומוטי רוימי, מקום טוב לחיות בו? צילומים: יעל שמידט
צילום: פול קרנס
בנוסף, בשנה האחרונה אצרתי יחד עם אוצרת שותפה, הדס זמר בן ארי, את תערוכת הקבע של בית ליבלינג ״יוצאת מהכלל: העיר הלבנה – מורשת יומיומית״ שנפתחה בספטמבר 2019. התערוכה עוסקת בסיפור העיר הלבנה על ציר הזמן ומעלה שאלות שנוגעות לשימור עכשווי כשהיא מציגה את ההתמודדויות הנוגעות לתכנון ולחיים במרחב עירוני שהוא אתר לשימור.
בין השאלות שעלו היו באיזה אופן נבנה נרטיב או נרטיבים של עיר? איזה נרטיב מספרים? ובאיזה אופן ניתן להציף נרטיבים המכילים את כל הקהילות החולקות את המרחב הזה?
מכל מלמדיי השכלתי
התערוכה אלמנטים של אדריכלות שאצר רם קולהאס – וזכיתי לבקר בה בביאנלה לאדריכלות בוונציה 2014 – הותירה עלי רושם רב ועוררה בי מחשבה על אדריכלות ואוצרות יחד. בתערוכה פורקו בנינים לאלמנטים הבסיסיים הקיימים בכל מבנה: דלת, חלון, רצפה, קיר, תקרה, גג, חזית וכו׳. כל חלל בתערוכה עסק באלמנט אחר וכלל סקירה היסטורית כמעט ארכיאולוגית שלו. כך נוצר אינוונטר של כל הגילגולים של אותו אלמנט מבחינה היסטורית וטכנולוגית מימי קדם עד היום.
מבחינת אופן התצוגה זה נע בין מוזיאון עתיקות לחנות כלבו לצרכי בנין. כל אלמנט קיבל משמעות חדשה בהבט היומיומי והאוניברסלי יחד. מאוד אהבתי שנוצר אינוונטר הממשיך להתקיים גם מעבר לגבולות הזמן והמקום הפיזי של התערוכה. זו תערוכה מחקרית ביסודה והיא מייצרת ענין באופן הצגת המחקר וההקשרים שהיא מציפה, אותי זה מרתק.
בפרויקט ״פתוח לרגל שיפוצים״ שאבתי השראה מהקונספט הזה. הדירה פורקה לחדרים שבה והם היו הנושא לכל חודש. סביב כל חדר היו הרצאות בתחומים שונים, עבודות אמנות וסיורים. פירוק הדירה לצד התבוננות היסטורית, תרבותית, אומנותית וחומרית רחבה איפשרה שיח ודיון רחב על איך חיים היום.
תערוכת החלומות
מענין אותי לפתח מעבדת מחקר לתיווך רעיונות ומרחבים, המורכבת מיוצרים וחוקרים מתחומים שונים; פלטפורמה שתאפשר לחשוב יחד מחדש על נושאים הקשורים למרחב והפוטנציאל האזרחי, פוליטי, חברתי ותכנוני לאור המציאות העירונית המשתנה כפורמט פתוח ודינמי העוסק בפענוח אוצרות בתחום האדריכלות.
תערוכות אדריכלות עוסקות לרוב בייצוג של האדריכלות: ייצוג זה מאוד חלקי, ואינו מתווך את הדבר עצמו – החלל. מענין אותי לחקור באיזה אופן אפשר לגשר על הפער הזה במסגרת של תערוכה וכיצד אפשר לקיים בו משהו חי המשקף את תהליך היצירה שלעיתים מרתק אף יותר מהתוצר הסופי.
וצאת מהכלל: העיר הלבנה – מורשת יומיומית. צילומים: יעל שמידט
בקרוב אצלך
בספטמבר תפתח תוכנית הרזידנסי של בית ליבלינג שאני אוצרת. דירת האירוח היא ה״דירה לדוגמה״ של הבנין: דירת מגורים טיפוסית בבנין באוהאוס, שאליה נזמין יוצרים לחקור מושגים כמו זיכרון, שימור עירוני, התגוררות והיומיום בעיר הלבנה, אז והיום.
האורחות הראשונות בתכנית הן האמנית והחוקרת ענת ליטווין והאמנית סאלי קריסטל, שתעסוקנה במושג אירוח אמנותי כחלק מפרויקט מחקר שמובילה ליטווין בנושא Artiscic Hosting – ״עירוח״, מושג שטבעה. השתיים יבקשו ליצור מעבדת מחקר אמנותית המתנהלת כפרפורמנס מתמשך של שהות ויצירה ובכך לבחון את האפשרות להשפיע על המדיניות התרבותית והתכנונית של המקום.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו >>
תערוכה נוספת שאני משתתפת בה היא תערוכה בנושא המרחב הציבורי שתפתח אף היא בספטמבר בבית ליבלינג. זו עבודה משותפת של כל צוות אנשי התוכן של בית ליבלינג בניהולה האמנותי של שירה לוי בנימיני, מנהלת המרכז.
בתערוכה זו אני מבקשת לבחון את הרעיון של המרחב הציבורי דרך חללי הבית השונים על הסקאלה בין הפרטי לציבורי מאחר ובית ליבלינג הוא מבנה מגורים שהוסב למבנה ציבור והוא המכיל בתוכו שני מצבים: העכשווי – ציבורי, וההיסטורי – פרטי. לאור משבר הקורונה ארחיב את מרחב החקירה לסביבה הקרובה של בית ליבלינג, רדיוס של 100 מטרים ורדיוס של 500 מטרים בהתאם להנחיות בעת תקופת הסגר.
רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן
The post מגלים אוצרות // סברינה צגלה appeared first on מגזין פורטפוליו.
