למד במחלקה לפיסול. בן 26, בוגר המחלקה לאמנות, בצלאל (2017).
tamirerlich.myportfolio.com
מיד לאחר הלימודים בבצלאל התחלתי לעבוד על תערוכת היחיד הראשונה שלי, ״אנחנו ילידים״, במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית תחת הפרויקט הנהדר של מוזיאון ג׳סי כהן השלם. הפרויקט היה הזדמנות יוצאת דופן לחזור לשכונה שבה נולדתי וגדלתי אחרי ארבע שנים של לימודים בבצלאל, ולעבוד עם הקהילה וההיסטוריה הארכיאולוגית של המקום.
באותו הזמן הייתי שקוע בתערוכה ולא תכננתי כלל ללמוד אמנות בלונדון, רעיון שהיה עבורי חלום שנמצא מעבר ליכולת הכלכלית שלי. לבסוף הדבר התאפשר בזכות המלגה המשותפת של קרן קלור ובצלאל. הלימודים בקולג׳ התחילו במהלך השבוע שבו נפתחה התערוכה, והמעבר המרגש היה חד, מהיר ומאוד מאתגר. מצאתי את עצמי זר ואפילו קצת ״שוקיסט״ בעיר החדשה.
הקולג׳ ממוקם במרכז העיר, באלברטרופוליס, אזור שנבנה במאה ה־19 על ידי המלכה ויקטוריה ובעלה הנסיך אלברט. בשבועות הראשונים התמודדתי עם הקושי להשתלב בסביבה הוויקטוריאנית והמלכותית. לעיר אומנם תדר עכשווי ולכאורה מקבל – אני לא הייתי הזר היחיד ברחובות – אבל עדיין חוויתי בעוצמה את זרותי כשהסתנוורתי מהמונומנטים הקולוניאליסטים, הזוהרים והשמורים היטב.
פורטרט עצמי באלברטרופוליס, שמן על עץ. צילומים: מ״ל
במהלך השבועיים הראשונים לא יצאתי מהסטודיו ושיחזרתי בעזרת חומרים נגישים, כמו קרטון וחימר, חלקים מאלברט־ממוריאל, הייד פארק ואלברט־הול שהשתקפו מחלון הסטודיו שלי. ניסיתי להעתיק דימויים אלו ולעבוד איתם על מנת לפענח ולעבד אותם בדרכים החורגות מההיסטוריה ״הוויקיפדית״ שלהם, לנכס אותם לעצמי, זר מבחוץ, ואפילו אולי לעוות אותם או להטיל קללה על אותן אייקונות קולוניאליסטיות.
כל זה הגיע לקצה לאחר חצי שנה בתערוכה Burning Down the Park, שבה הרכבתי את כל חלקי הסטודיו לכדי עגלה אפוקליפטית המיועדת להקיף את הייד־פארק שבע פעמים וכך ״להביא הרס על המקום״ (שאול מסיפור יריחו). את העגלה הובילה דמות קרטון של גיא פוקס, שאותה נוהגים הבריטים לשרוף באירועים לאומניים בשל ניסיונו הכושל לפוצץ את בניין הפרלמנט בשנת 1605 (דמות הקרטון הזכירה לי כמובן את הנאצר/היטלר של ל״ג בעומר).
כל זה התרחש בתקופת הפרה־קורנה שבה העיסוק הפוליטי המשמעותי בבריטניה היה הברקזיט, לצד היחס במדינה לזרים והפנטזיה הימנית של Make Britain Great Again. על־ידי ערבוב של רפרנסים ונרטיבים היסטורים ומיתולוגים נתתי מקום לתחושות אישיות של בלבול, סלידה, זרות ויצרתי מרחב בו אקסנופוביה וטרור נפגשים. תוך הזדהות בעבודתי דווקא עם דמות ״הנבל״ (גיא פוקס) רציתי לחרוג מהציפייה (הממשטרת) שכזר אציג פאסון של אזרח למופת במרחב הבריטי.
Burning Down The Park. צילום: תום עזריה
Burning Down The Park, הייד פארק
קופת חיסכון לגלריית דיסן
קופת חיסכון לגלריית סטנדפוינט
ואז הגיעה הקורונה
בהמשך השנה הראשונה המשכתי לעסוק בחווית החיים ב־RCA, בעושר ובשביעות אקדמית. עבדתי עם הדימוי של קופות חיסכון/תרומה, ורפררתי לקופות העומדות בכניסה למוזיאונים ומוסדות תרבות. הכנתי למספר תערוכות קבוצתיות שבהן השתתפתי קופות התרמה כשלא היה ברור אם הכסף מיועד לי, לגלריה, או לכלל המשתתפים.
עניינה אותי הפעולה הפרפורמטיבית של תרומה ופרידה מכסף כאייג׳נסי של מעמד הביניים, כזה היוצר הפרדה מעמדית. בנוסף, במפגשים בין הפסלים, הצופים וביני עלו כל הזמן נושאים הקשורים בסטריאוטיפים יהודיים ואף אנטישמיים, שאיתם רציתי לשחק.
העיסוק במופעים פרפורמטיבים וציבוריים סביב מטבעות הוביל אותי בשנה השניה להתחיל לעבוד על מזרקת משאלות שיצרתי מאריחים קרמיים בעבודת יד. בעקבות משבר הקורונה הפסקתי לעבוד על המזרקה והפרויקט עדיין בשלבי פיתוח.
את הציורים על המזרקה אני מכנה ״חלומות פרולטריונים״ והיא הייתה אמורה להיות מוצגת לצד טקסטים שונים הכוללים שיחות עם מגוון של אנשים בנושא חלומות. עבור העבודה בתהליך זכיתי בפרס Gilbert Bayes של ה־Royal Society of Sculptors, שמוענק מידי שנה למספר בוגרים מהמחלקה לפיסול ב־RCA.
תחת המשבר, הפרויקט קיבל רבדים נוספים. לדוגמה, חלומות הקשורים בפנאי, שהפכו לנחלת מעמד הביניים ומהווים חלק משמעותי מהמחקר שלי, עומדים בימים אלו תחת סימני שאלה. כרגע אני מחפש בית חדש לפרויקט כשאני ממשיך לפתח אותו גם ביחס לתפניות לוקליות הקשורות בטמפרמנט הפוליטי הנוכחי בארץ, ההפגנות והמשבר הכלכלי.
פרויקט הגמר
הפרקטיקה שלי היא מאוד סייט־ספסיפיק ומושפעת מהסביבה שבה אני נמצא ועובד. לכן, כשהבנתי שאת פרויקט הגמר נציג השנה דרך פלטפורמה אינטרנטית, ידעתי שאני מעוניין להכין עבודה חדשה ומהירה המיועדת לאתר ומתייחסת למצב הנוכחי של הסגר בצל הקורונה.
העבודה חוזרת למקום שבו הייתי רגע לפני תחילת הלימודים ב־RCA – לשכונת ג׳סי כהן בחולון. הצופים מוזמנים לסייר בבית של אימי שבו גדלתי, ושבו שהיתי באופן חלקי בזמן הסגר. בנוסף מוצגים בעמוד אוסף של חפצים, כלים ורהיטים ממודלים בתלת־ממד מתוך הבית.
מתוך הפרויקט Download for Free Now
בפרויקט אני מזמין את הצופים להוריד את כל האוביקטים בחינם ולעשות בהם כאוות נפשם, ״להעמידם לתצוגה בבית שלהם או בתערוכה שעליה הם עובדים״ (מתוך הפרויקט) על ידי הדפסה בתלת או דו־ממד. בפרויקט אני מביט מחדש על הבית שבו גדלתי ומתייחס אליו כקפסולה סגורה המנותקת מהעולם.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
בעימוד של היצירה ניסיתי להיטמע באסתטיקה המסחרית של האתר שה־RCA יצר במקום תערוכת הגמר הפיזית, מרחב המיועד בעיניי יותר למעצבים מלאמנים. בפרויקט ניכסתי את העיצוב של האתר והשתמשתי בו כחלק מהעבודה. שיחקתי עם הביקורת שלי כלפי הממסד והמערכת באמצעות המסחור של הפרטי והאישי ביותר, הבית של אימי, והשימוש באתר כקטלוג מוצרים. חלק נוסף ואחר מהתהליך שעברתי עם בית אימי עומד להיות מוצג במוזיאון חיפה כחלק מאשכול התערוכות ״מרחבים במשבר״ שאמור להיפתחו (בלי נדר כמובן) בחמישי בספטמבר.
עתידות
הלימודים בלונדון פתחו בפני מגוון הזדמנויות מעצימות, בינהם הוראה במספר מוסדות אקדמיים כמו Westminster Academy ו־The Art Academy London. אני מקווה שכרגע כשהעתיד מעורפל והרבה פרויקטים התבטלו או נדחו, אוכל להמשיך ולהתפתח בתחום ההוראה האקדמית.
מאז שחזרתי מלונדון עבדתי עם בן זוגי האמן נוי חיימוביץ על פרויקט BIDUD Resudency ואנחנו מתכננים להמשיך לפתח את העבודה המשותפת שלנו יחד. כרגע בין היתר, אנחנו עובדים על תערוכה זוגית ראשונה שתוצג (גם בלי נדר) ב־2021.
אריחי קרמיקה עבור מזרקת המשאלות, עבודה בתהליך. צילומים: תום עזריה
The post RCA 2020 // תמיר ארליך appeared first on מגזין פורטפוליו.
