תומר אבן ארי, בן 26, גר בתל אביב (במקור מגן יבנה), בוגר המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, מחזור 2020.
אי אפשר לעשות כסף מאמנות
כילד הייתי משחק בברביות, גוזר ותופר את הבגדים מחדש; הכי קלישאה. הגעתי לעולם האמנות הרבה לפני שהגעתי לעולם האופנה: ציירתי מגיל צעיר, והנגיעה היחידה שהייתה לי באופנה היא שהיה לי מין בלוג כשהייתי בן 15. כתבתי על אופנה בהבט ההיסטורי.
וכשהיו שואלים אותי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול, הייתה לי תשובה קבועה: או אמן או מעצב אופנה. והייתי מוסיף, זה כנראה יהיה אופנה, כי אי אפשר לעשות כסף מאמנות. לא שעכשיו אפשר לעשות יותר מדי כסף מאופנה…
בתיכון הייתי במגמת אמנות, וביום שהשתחררתי מהצבא עברתי לגור בתל אביב עם בן הזוג שלי. הכרנו בצבא ואנחנו ביחד שמונה שנים (ומאורסים). התחלתי מכינה ומשם לשנקר: ידעתי לתפעל מכונת תפירה לפני, אבל לתפעל ולתפור הם שני דברים שונים. מה שכן, ידעתי לצייר שזה פלוס מאוד גדול בלימודים.
אין זמן להתעסק באופנה
במאמר ״ללמוד אזרחות גרועה״ שפורסם בהארץ, אווה אילוז מצטטת את הפילוסוף הצרפתי לה בואסי, שמדבר על אובדן תקווה בשלטון רודני. בואסי טען שבשלטון כזה העם מאבד תקווה ואת היכולת שלו להתמרד; הוא לא זוכר מה היה קודם, הוא מתחיל לתת אמון בשלטון כי אין פתרון אחר. וזה מתחיל לצלצל לנו מוכר: ל־11 שנים עם אותו ראש ממשלה, יש אפקטים ברורים על החברה.
אילוז גם מדברת על כך שמלמדים אותנו לציית מגיל 18. התחושה שאתה יוצא איתה מהשירות הצבאי היא ״אני לא יכול נגד המערכת״. ואחר כך מילואים, מתחזקים את התחושה שאתה רכוש המדינה. משם התחלתי את פרויקט הגמר שלי במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, ״כולם נרדמים בשמירה״.
צילום: עידו לביא
צילום: גל חוברה
דיברתי עם ראש המחלקה הקודמת, לאה פרץ, והיא אמרה שהיא מזהה יאוש כללי של הדור שלה, ההורים שלנו; שבאיזשהו מקום הם הרגישו שאין מה להילחם אז הם העבירו לנו את תחושת התבוסתנות הזאת. או זה שיש מלחמות ואיום מתמיד על ישראל. וכשאין זמן להתעסק בשום דבר אחר חוץ מלהגן על עצמנו, ו־80 אחוז מתקציב המדינה הולך לביטחון, זה בא על חשבון אמנות, תרבות וחינוך. ובגלל זה, בין השאר, אין לנו תעשיית אופנה.
למה ישראלים לא יודעים למחות?
ב־2011 כשהיינו יחסית ילדים, הגעתי למחאה החברתית, וזה הרגיש כמו איזו רוח שינוי שהולכת לסחוף את כל המדינה. היו שם 250 אלף איש. אחת מההפגנות הכי גדולות שהיו, אם לא הכי גדולה. ואיפה זה היום? אולי התודעה הציבורית השתנתה קצת, אבל אני מרגיש שזה התפספס.
זה גם קשור לאופי המחאות כיום בעידן הפוליטיקלי קורקט: אף אחד לא רוצה לתפוס צד. המחאה אמורה להיות ״לא פוליטית״ כדי שיצטרפו אליה כמה שיותר אנשים. עושים המון רעש, כל אחד צועק משהו אחר, ובסופו של דבר אתה יוצא מההפגנה ולא מבין על מה הפגנת. מה הרלוונטיות והתוקף של מחאות והפגנות אם כך?
בכללי, המחאות בישראל קצת מעומעמות. בצרפת, לדוגמה, כשיש מחאה, כל העם ברחובות; שורפים צמיגים, עושים בריקדות, הם מאומנים בזה כבר מאות שנים.
השאלה ״למה ישראלים לא יודעים למחות״ הייתה שאלת הפתיחה שלי בפרויקט. יש מחאות בישראל כל הזמן, כי קשה כאן, אבל הייצוג שלהן החוצה קצת משתבש בדרך. בטח במחאות ענק שלא שמות על עצמן תווית
השאלה ״למה ישראלים לא יודעים למחות״ הייתה שאלת הפתיחה שלי בפרויקט. יש מחאות בישראל כל הזמן, כי קשה כאן, אבל הייצוג שלהן החוצה קצת משתבש בדרך. בטח במחאות ענק שלא שמות על עצמן תווית. לא רציתי לתת תשובה בכל בגד, השארתי את זה כשאלה פתוחה: איך מעבירים מחאה שלא עובדת למשהו ויזואלי, בלי ליפול למקומות הברורים?
כמו להעביר רולר על קיר
פוסטרים של מחאה מושתתים על האסוציאציה הראשונה שעולה לך לראש. לקחתי השראה לבגדים מכרזות מחאה של דוד טרקטקובר ולהב הלוי, ומקטעי וידאו של תנועה ציבורית, קבוצה מדהימה בעיניי.
השתמשתי בצבעוניות של אדום צהוב וכחול, צבעי יסוד, שמעוררים תחושות עזות. ״נסלח נשכח״ לקוח מכרזה של דוד טרטקובר, ״לא נסלח ולא נשכח״ (עם ביבי ורבין). לקחתי את מה שמוכר, וניסיתי לגרום לו לצאת מההקשר. קצת כמו בהפגנות, שלא ברור כל כך מה נאמר.
צילום: עידו לביא
צילום: עידו לביא
צילום: גל חוברה
צילום: גל חוברה
חלק משמעותי ממחאת הסטודנטים בצרפת בשנות ה־60 היה אטלייה פופולר, בית מלאכה שהסטודנטים ייצרו בו כרזות. משהו בפעולה של העברת מגב על רשת, להרים ולהריץ עוד אחד, התחבר לי בצורה אינטואיטיבית לקולקציה. החלטתי שכולה תהיה מודפסת בהדפס רשת.
הרשתות היו בגודל עצום, 90 ס״מ על מטר ומשהו, הרבה יותר גדול מהבגדים עצמם. ממש הרגשתי שאני משחזר את אותם רגעים של אטלייה פופולר. הדפסתי על הבגדים אחרי שסיימתי לתפור אותם, כמו שהם; ממש כמו להעביר רולר על קיר ולתלות פוסטר. אחד הדגמים גם עשוי מפוסטר בחירות של ביבי, שהיה תלוי ליד שנקר.
אי אפשר לזוז
בקולקציה יש הרבה השראה מעולמות הצבא: השכמייה של ״שלום שחלמתי״ עשויה מאוהל סיירים (חבר מצא אותו במחסן מימי המילואים של אבא שלו); הצווארון במעיל הירוק לקוח מקיטבג. בדגם של חולצת הפסים בכחול לבן, היה לי איזה דימוי של מדושני עונג ישראלים: החולצה מתפוצצת מרוב שהיא קטנה עליהם; הכנסתי גם ציטוט לתנועות נוער בקשירה.
ניסיתי להראות איך הדבר הזה מכביד עלינו וחונק אותנו; להדגיש את התחושה שאי אפשר לזוז. לחלק מהבגדים גם חיברתי משקולות. לפעמים ללבוש משהו כבד יחסית גורם לך להרגיש אחרת
בדגם אחר שילבתי גופיית סבא עם שיפוד, ככה שאי אפשר לכופף את הגוף. הכול עשוי מבדים עבים: הג׳ינס, לדוגמה, עשוי מבד סאלבג׳ יפני בעובי מטורף, ממש כמו קרטון. ניסיתי להראות איך הדבר הזה מכביד עלינו וחונק אותנו; להדגיש את התחושה שאי אפשר לזוז. לחלק מהבגדים גם חיברתי משקולות. לפעמים ללבוש משהו כבד יחסית גורם לך להרגיש אחרת. כשאני מעצב בגדים אני משתדל לחשוב על החוויה של הלובש, אפילו כניסוי.
נועה קירל. צילום: שי פרנקו; סטיילינג איתי בצלאלי
נועה קירל. צילום: שי פרנקו; סטיילינג איתי בצלאלי
יונתן מרגי. צילום: משה נחומוביץ׳; סטיילינג איתי בצלאלי
השתמשתי בהבט של משקל גם בדגמים שלבשו נועה קירל ומרגי. הפרויקט הזה התחיל כשיתוף פעולה עם ארכיון האופנה בשנקר. במסגרת הקורס פיתחנו קונספט דרך פריט מהארכיון: בחרתי במכנסי עבודה אוסטריים מסורתיים עשויים עור, שמחוברת אליהם רתמה. באופן כמעט מיידי זה התקשר לי לרתמות סנפלינג וביגוד ספורט אתגרי: עולם שלם של השראה צבעונית וחומרית.
חצאית בארון
זה כבר לא חדש להוציא גבר למסלול עם תחתונים, אבל רציתי להראות איזו פגיעות, ולאו דווקא ללכת על מגדריות קשוחה; לחשוף קצת עור, כי יש משהו בנושא הזה שנוגע לנו בעצבים חשופים. ולהציג גוף גברי חשוף שוב מרפרר לצבא, מילואים.
יש בקולקציה גופיות וגטקעס, ניסיתי להתייחס לישראליות גם בבגדים עצמם. בעולם אופנת הגברים יש הרבה חוקים לא כתובים: אין חצאיות או עקבים, הפלטה הצבעונית עכורה. יותר קל לפרוץ גבולות כי מלכתחילה זה מקום יותר שמרני; בבגדי נשים כבר עשו וראו הכול, והרבה יותר מעניין לעבוד במקום שקצת מגבילים אותך.
בפרויקט ״בולרום״, שיצרתי בשנה ב׳ בקורס בגדי גברים, לקחתי השראה מתרבות הנשפים בקהילה הקווירית השחורה בשנות ה־80-90 בניו יורק, ומהסרט Paris is Burning. בעיקר נהניתי למתוח גבולות מגדריים, גם בחיי האישיים (לי בעצמי יש חצאית בארון). מאז זה משהו שאני מנסה להכניס בכל פרויקט: זו המחאה הקטנה שלי בעולם המקובע מגדרית שאנחנו חיים בו, זה מאוד משחרר.
ליצור בגדים יפים זו לא חכמה
מעניין אותי להשתלב בתעשייה ולעבוד בה, אני מאוד נהנה לעצב. השאלה היא האם להילחם כאן, כשהסטטיסטיקה נגדך, או להילחם בחו״ל על המקום האישי שלך בשוק מוצף. אם בעיצוב אופנה צריך איזון כדי שגם בסוף יהיה מוצר, הוא עוד יותר מופר בישראל כי קהל הלקוחות מצומצם, וצריך לקלוע לטעם של יחסית הרבה אנשים בשביל להישאר בחיים כמותג.
בכל פרויקט עולה השאלה כמה רחוק ללכת עם הקונספט, לעומת כמה להיצמד למה שקורה היום בעולם האמנות והאופנה. יש משהו מאוד פוליטי באופנה: אנחנו רגילים להסתכל ממקום של האם הבגדים יפים או לא. אבל רוח התקופה היא גם חלק מהעניין.
צילום: תמיר מוש
צילום: תמיר מוש
צילום: אחיקם בן יוסף
ליצור בגדים יפים זו לא חכמה: מה שהופך מעצבים למעניינים הוא היכולת ליצור בגדים שיש להם רלוונטיות, שאומרים משהו ושגם נחשקים. כשיש מהפכה בעולם, יש גם מהפכה בעולם האופנה. אמנות, קולנוע, מחול הם הדברים שיותר מסתכלים עליהם כדי להבין בראי ההיסטוריה מה קרה בעולם, ואופנה קצת נשכחת מאחור. וזה מצחיק, כי אופנה הרבה יותר קרובה אלינו ביום־יום, מיצירת אמנות במוזיאון.
כשהגיעה הקורונה ביקשו מאיתנו לחשוב איך הנושאים שבחרנו אי שם באוקוטובר, רלוונטיים. הנושא שלי נשאר רלוונטי לאורך כל השנה, ועכשיו, הרלוונטיות שלו התגברה אפילו יותר. נראה לי שהרלוונטיות של כמה קשה להיות ישראלי, וכמה קשה לצעוק את הקול שלך, לא חולפת אף פעם.
כדי להחליף ראש ממשלה צריך להיות פוליטיים
זה באמת קשה כשאין מה לאכול, או כשצריך לשלם 7,000 שקל שכר דירה, רק כי רצית לגור במרכז הארץ במקום יותר ליברלי. זה קשה שאי אפשר להתחתן כאן, וזה קשה להיות כאן אישה. אי אפשר לצפות שהעם ימחה ויילחם על השלטון כל הזמן, כשכל אחד במאבק ההישרדותי שלו. קשה להתאגד ולגרום לשינוי, למרות שכולם רוצים שינוי.
אני הולך להפגנות שמתקיימות לאחרונה, אני חושב שזה חשוב. גם אם אנשים לא יודעים עד הסוף למה הם שם, כנראה שזה מספיק משמעותי בשביל שהם יבואו. אי אפשר שלא להתרגש מהסולידריות
אני הולך להפגנות שמתקיימות לאחרונה, אני חושב שזה חשוב. גם אם אנשים לא יודעים עד הסוף למה הם שם, כנראה שזה מספיק משמעותי בשביל שהם יבואו. אי אפשר שלא להתרגש מהסולידריות, ומזה שמגיעים שמאלנים, ימנים, מבוגרים וילדים. אבל במבחן התוצאה, כדי להחליף ראש ממשלה או כדי לעשות באמת שינוי, צריך להיות פוליטיים; שמישהו מהפוליטיקה ייצג את הדבר הזה, אחרת כל הכוח הזה מתועל לשום מקום.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
אני רוצה שהמחאה הזאת תוכיח שאני טועה; שהאנשים יותר חזקים מהמציאות; שקם דור שאכפת לו, שמוכן לשים את היום יום הבורגני שלו בצד ולעבוד על העם שאנחנו: על האחדות, בלי הסתה ופילוג. בואו נהיה בני אדם.
רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של 20 ומשהו לחצו כאן
מתוך ספר הסקיצות של תומר אבן ארי
The post 20 ומשהו // תומר אבן ארי appeared first on מגזין פורטפוליו.
