ג׳ני רפלסון: בשיקגו הפכתי לישראלית

יובל:

בוקר טוב ג׳ני, מה שלומך? ומה קורה בשיקגו בימים אלו?

ג׳ני:

הי יובל. בוקר טוב. היום מזג האוויר קצת חורפי, אבל חוץ מזה בסדר

יובל:

מה זה קצת חורפי? ומה המצב עם הקורונה אצלכם?

ג׳ני:

קצת אפרורי וקריר. מצב הקורונה יחסית לסיפורי ארצות הברית הוא בסדר. דברים מתחילים להפתח לאט לאט, השבוע נפתחו המוזיאונים בעיר אז זה מעודד מאוד

יובל:

נייס. בואי תעשי לנו תקציר הפרקים הקודמים: איך מצאת את עצמך עושה תואר שני בשיקגו?

ג׳ני:

קצת במקרה וקצת מכוון. ידעתי שאני רוצה ללמוד בחו״ל, מכל מיני סיבות, אבל נראה לי בעיקר שלא היה כל כך לי חיבור למקום, יותר תחושות של זרות משייכות. ולפני כשלוש שנים השתתפתי בתחרות קטנה בפסטיבל הצילום, Open Portfolio Review, ושם פגשתי את לאורה לוטינסי. אמנית מדהימה, שפתחה אצלי פתח לחשוב על לימודים בשיקגו. היו לי משהו כמו שבועיים־שלושה לבנות תיק עבודות, לברר ולהתייעץ על מספר בתי ספר, ולהגיש. וככה מצאתי את עצמי פה

יובל:

איפה זה פה? ואיזה מן תואר שני זה?

ג׳ני:

תואר שני במחלקה לצילום ב־School of the art Institute of Chicago. אני בטוחה שבעקבות הקורונה התוכנית הולכת להשתנות ולא תהיה דומה לאיך שהיא היתה בנוייה לפני.

אחד הדברים העיקרים בתוכנית הוא העובדה שלכל סטודנט יש סטודיו לעבוד בו. יש בזה משהו משחרר שאפשר לעשות מה שרוצים במספר המטרים הרבועים ולא לעבוד מהסלון בבית. אלו שנתיים ממש אינטנסיביות, גם מבחינת מעבר למקום חדש, תרבותית, וגם ללמוד בסוף בשפה שהיא לא שפת אם

And what I assume you shall assume

Apearance of yearning

ג׳ני רפלסון, Always there where it can see me

יובל:

אבל איך זה עובד ? יש תרגילים? שיעורים? את צריכה להצהיר בהתחלה מה מעניין אותך? יש פרויקט גמר?

ג׳ני:

אפשר לקחת קורסים מכל המחלקות, מתולדות האמנות ועד עבודה ביציקת מתכות. ויש רמות לקורסים מרמת מתחילים שמותאמים לשנה ראשונה בתואר ראשון ועד לקורסים שמותאמים לסטודנטים לתואר שני בלבד. אז התרגילים משתנים עם רמת הקורס.

לרוב הקורסים של התואר השני אין תרגילים כי הם מצפים מאיתנו לדעת לעבוד לבד עם הכוונות של יועצים. לכל סטודנט תואר שני יש שני יועצים שאיתם נפגשים פעמים בשבועיים לדבר על מה שמעניין אותנו, מה אנחנו רוצים לעשות לקראת פרויקט הגמר או על תערוכה או כל דבר אחר.

אותי מאוד מעניין כל נושא ההגירה, שייכות, בית ומקום. יש פרויקט גמר, לא היתה לי אפשרות להציג אותו עדין כי בית הספר נסגר באמצע מרץ ועדין לא נפתח. ממש בקרוב צריך לעלות אתר לתערוכת בוגרים ובתקווה שבקרוב תהיה גם תערוכת בוגרים

יובל:

מה מעניין אותך בהגירה, שייכות, בית ומקום?

ג׳ני:

זה מעניין אותי כי אני מהגרת/זרה בפעם השנייה בחיי. בפעם הראשונה כמהגרת מברית המועצות בישראל של שנות ה־90 ועכשיו בארצות הברית. אז הרבה שאלות וחיפוש אחר שייכות ובית עלו במהלך השנתיים האחרונות. נראה לי פשוט טבעי ששאלות כאלו יעלו

יובל:

ספרי אם כך איך זה בא לידי ביטוי בעבודות שלך. או במילים אחרות: מה עשית בשנתיים האחרונות?

ג׳ני:

החורף ממש קשוח בשיקגו, ארוך וקר. מבחינתי הוא מתחיל בספטמבר כשהסתיו שלהם מתחיל. במשהו כמו החודש הראשון שלי בשיקגו, יאן (טיכי) הזהיר אותי שהחורף מתחיל מוקדם ולא יהיו לי צמחים לצלם. והוא צדק. בראיה לאחור אני מבינה שהתחלתי לחפש תחליפים לבית, לדברים שמזכירים לי את הבית, כמו חדר המדבר בגן הבוטני בשיקגו, משהו בצבעוניות שם ובחמימות.

נסעתי לאריזונה ולדיונות באינדיאנה כדי לראות ולהרגיש משהו דומה לישראל. וזו חוויה שעדין אין לי מילים לתאר אותה: לראות משהו כל כך דומה לישראל כל כך רחוק, ואז להגיע לישראל ולא להבין איך ראיתי את הנופים כדומים. הם לא באמת דומים

נסעתי לאריזונה ולדיונות באינדיאנה כדי לראות ולהרגיש משהו דומה לישראל. וזו חוויה שעדין אין לי בדיוק מילים לתאר אותה. לראות משהו כל כך דומה לישראל כל כך רחוק, ואז להגיע לישראל ולא להבין איך ראיתי את הנופים כדומים. הם לא באמת דומים.

אז מה שעשיתי בשנתיים האחרונות הוא לחפש בית וקצת להתאכזב ממנו

יובל:

ופרויקט הגמר: הוא סיכום של זה? תמונת מצב? מה תכננת להציג בתערוכה שלא קרתה בינתיים?

ג׳ני:

תכננתי להציג בתערוכה את פרויקט הגמר שהוא ממש על זה. הוא אוסף של צילומי וידאו וסטילס מכל המקומות האלו על החוויה הזאת של התלישות, החיפוש והאכזבה. ממש לא חשבתי שאתגעגע לשמש החזקה, או לשפה הרוסית בבית

יובל:

מעניין. אני כבר חצי שנה בלונדון ואני ממש לא מתגעגע לשמש של חודש אוגוסט בתל אביב. אני תוהה אם זה קשור לזה שזה רק חצי שנה ולא שנתיים, או לכך שהחורף פה לא קשוח כמו בשיקגו

ג׳ני:

מעניין. אולי שכחתי איך שמש של חודש אוגוסט בתל אביב מרגישה. אני ממש זוכרת את תחושת השמש המחממת על הפנים אחרי החורף של שנה שעברה שהיה ממש קר. היו מספר ימים קשוחים שהטמפרטורה הגיע למינוס 25 או מינוס 30. זהיה חורף קצת טראומתי

יובל:

טוב, זה באמת לא סימפטי…

ג׳ני רפלסון. צילום: עמיחי מלכי

Oleanderr

Every beginning is only a sequel, after all

Here we meet halfway home

יובל:

מעניין אותי אם כך איפה את רואה בעבודות שלך מהשנתיים האחרונות המשך או התפתחות לעבודות שלך עד היום, ואיפה את רואה בהן משהו חדש או אחר או כזה שהפתיע אותך

ג׳ני:

שאלה מעניינת. אני רואה בעבודות החדשות התפתחות והתרחבות: נושא ההגירה הוא נושא סופר רחב. לפני המעבר לשיקגו התענינתי בתרבות הרוסית שכמעט מחקתי לגמרי בעקבות העליה. ניסיתי להתחבר וליצור לעצמי את התרבות הרוסית דרך סיפורים של אנשים אחרים עליה.

המעבר לחקור את הזהות הישראלית שלי מאוד הפתיע אותי, אולי זה היה מובן מאליו ואולי כי פשוט בארץ לא הייתי ישראלית אלא רוסיה ובשיקגו הפכתי לישראלית. עדין יש פה שאריות של המלחמה הקרה

יובל:

וואלה, לא חשבתי על זה. אז יש תובנות או מסקנות? או שזה עדיין בתהליך?

ג׳ני:

זה גם וגם, התחלה של תובנות שעדין בתהליך. אולי יותר שאלות מתובנות. לפי מה אנחנו מגדירים בית? האם בית זה מקום פיזי או שבית זה בראש? ואיך מגדירים שייכות למקום ולתרבות? כמה זמן לוקח להיות שייכת למקום או תרבות?

יובל:

טוב זה חיים שלמים. בת כמה את?

ג׳ני:

אני בת 34

יובל:

אז יש עוד זמן… מה הלאה? נשארת בשיקגו? מה התכניות?

ג׳ני:

חחח… כן בינתיים אני נשארת בשיקגו לשנה נוספת לעבוד, להציג, לעשות רזידנסי ואחר כך נראה

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

יובל:

יפה. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

ג׳ני: