החפרפרת
סוכן פרטי מעסיק את סרג׳יו, אלמן בן 83, כמרגל בבית אבות, כדי לבחון חשדות הנוגעות להזנחה של אחת הדיירות. אולם סרג׳יו, הסוכן החשאי, חודר עמוק מדי ונבלע לדרמות, קונפליקטים ופרשיות רומנטיות בחיי היום־יום של המוסד הגריאטרי. זו העלילה שעומדת במרכז החפרפרת, סרטה של הבמאית הצ׳יליאנית מייטה אלברדי, שישודר ביס דוקו.
התוצאה של נקודת המוצא השובבה הזו היא שעה וחצי קסומות, מלאות באנושיות, חמלה והומור. תארו לכם ג׳ימס בונד בן 83, מעט פחות שרמנטי, הרבה פחות ליבידו, משוטט בין דיירות בית האבות ונאבק עם טכנולוגית המעקב שנתן לו Q. כשהלילה יורד, בונד יושב לדווח למפעיל שלו על ממצאיו. זו האווירה שאופפת את החפרפרת, שמצליח להיות מסמך תיעודי אינטימי ומכמיר לב על החיים בגיל השלישי; ובו בזמן קומדיית ריגול מודעת לעצמה.
מלבד ההיברידיות הז׳אנרית, החפרפרת מצליח לפרוץ את גבולות הסטריאוטיפ של גיל הזהב ומספק עדות אופטימית על החיים בתחנה הסופית שלהן. סרג׳יו, שרק חיפש מעט פרנסה ומפלט מחוויית בדידות, מוצא כי החיים לא נגמרים עד שהם נגמרים באמת. הוא הופך לחביב הבנות, ל״מלך הכיתה״, ונאבק ברצון לקיים מערכת יחסים נוספת אחרי מות אשתו; והוא גם רוכש ייעוד ותחושת ערך חדשה.
לגיבורים מלאי החן מצטרפת עבודת עריכה מחושבת, שמדגישה התפתחויות עלילתיות, שכן כל רובד מסתיר מאחוריו רובד נוסף ומקסים לא פחות. זה לא יהיה הימור מופרך להגיד שהחומר התיעודי הזה יתעצב לרימייק בדיוני בעתיד הנראה לעין.
החפרפרת. צילום: Pablos Valdés
סיבוב אחרון
סיבוב אחרון הוא ניסיון להיות זבוב על הקיר בתוך בר בלאס וגאס – וגם קצת מחוצה לו. הצופה מוזמן להאזין לשיחות הלקוחות השיכורים, מהטריוויאלי ועד לפוליטי, להתוודע לקהילת הלקוחות ולקשרים הרגעיים שנוצרים ביניהם.
בבר הצבעוני נראה כי הכול נעקר ממקומו: כל לקוח מצוייד בארגז של חלומות מנופצים, כמו פליט מזמן אחר ומחיים אחרים. המצלמה משוטטת בין האנשים והאירועים לאוביקטים הממוקמים בבר: קופסת נגינה, כוסות אלכוהול, תמונות כוכבים, תפאורות וינטג׳, כולם מוארים בזוהר מזויף. להתרחשויות אין מסגרת עלילתית ברורה וקוהרנטית, כך שההקשר נראה מנותק וחד פעמי, כמו הדמויות.
אחת מהן מעידה על עצמה בתחילת הסרט: ״אני גאה בעצמי על זה שלא הפכתי לאלכוהוליסט עד אחרי שהפכתי לכישלון, כי אלכוהוליסטים נכשלים זה משעמם. אני הרסתי את החיים שלי פיכח ואז הגעתי הנה״. אולם ההתחלה המבטיחה מתדרדרת במהירות אל מחוזות של שעמום חסר פואנטה. חווית הצפייה בסיבוב האחרון מזכירה יותר יציאה כושלת לפאב השכונתי בחברת תמהונים ששותים יותר מדי, מאשר יצירה תיעודית העוסקת בנושאים ברורים.
ייתכן שפרשנות מפותלת תצליח למצוא משמעות נחבאת ביחס לקריסת החלום האמריקאי וגסיסתו בתוך פאבים חשוכים; אולי אפילו ביחס להלך רוח פוסט־מודרני של השטחה ועיקור המשמעות של חיי היום יום. אולם למען האמת, להיות זבוב על קיר של בר אמריקאי נדמית בסרט כחוויה משמימה ומיותרת.
סיבוב אחרון. צילומים: Bill & Turner Ross
להיות מים
להיות מים מגולל את סיפור חייו של ברוס לי מילדותו המוקדמת בשנות ה־40 עד להיותו כוכב בעסקי השעשועים ההוליוודיים, חרף האתגרים שעמדו מולו באותה תקופה, וכלה במותו הלא צפוי בטרם עת, בגיל 32. ברוס לי הופיע בסרטים מגיל ילדות, היה אלוף אגרוף, מורה לריקוד, פיתח ולימד אומנויות לחימה והיה למורה הסיני הראשון שלימד קונג פו בארצות הברית. תשומת לב רבה מוקדשת למאבק של לי בתקרת הזכוכית ההוליוודית, שניצבה מעל ראשיהם של שחקנים סיניים ואסיאתיים בכלל, עד שהצליח לשבור אותה.
אבל ״להיות מים״, שישודר בהוט 8, מנסה להחזיק יותר ממה שהוא מסוגל. הסרט מתאמץ להיות שני דברים בו זמנית: ברובד אחד, דיוקן ביוגרפי של האדם שמסתתר מאחורי האיקונה הציבורית שלו. ברובד השני, מסמך תרבותי ביקורתי שמתאר מסכת זיקות ענפה בין דמותו של ברוס לי למאפיינים תרבותיים והיסטוריים של החברה האמריקאית בתקופה שבה חי ובתוכה ניסה להיטמע.
כדיוקן ביוגרפי, הצלחתו חלקית בלבד, בשל התמונה החלקית והאידיאלית שהוא מתאר. למעט חלקים אינטימיים בודדים, כמו הקשר עם בתו, היצירה שומרת על מרחק מהאדם עצמו ומותירה אותו כדימוי מיתי מועצם. השיח עליו אפוף נוסטלגיה, מחמיא לכל תכונה בו ועורך האדרה לכל פרק בחייו. מסתבר שיש אדם מושלם, וקראו לו ברוס לי.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
בפן השני, הסרט הוא טקסט תרבותי מרתק: הוא שזור בביקורת על היחס האוריינטליסטי לאחר הסיני. ההתחקות אחר הניסיונות של ברוס לי להגשים את חלומו, להיות כוכב קולנוע, חושפת גזענות חריפה בחברה האמריקאית בכלל ובתעשיית הקולנוע ועסקי השעשועים בפרט. קשה שלא להעריץ את תעוזתו להילחם במציאות של אותה תקופה.
מאבקו ״לשבירת המחסום המיתי״, כפי שמעיד על כך אחד מחבריו, הייתה חלומו הגדול והנואש, חלום שהתגשם באופן טראגי רק לאחר מותו. אכן, ברוס לי הוא איקונה ייחודית בתרבות המערבית עד היום. זה לא רק בגלל שגוף היצירה שלו קטן יחסית לדימויו הבומבסטי, אלא גם בגלל שהיה אדם ש״זיקק בתוכו המון רגשות״. אבל ״להיות מים״ מצליח לזקק מעט רגשות ויותר עניין היסטורי בתרבות ובתקופה שבה לי פעל.
להיות מים. צילום: Bruce Lee Family Archive
The post דוקאביב 2020: ברוס לי, לאס וגאס ובית אבות appeared first on מגזין פורטפוליו.
