שלו מורן: אם זה נראה כמו משחק ונשמע כמו משחק אז זה משחק

יובל:

הי שלו, מה שלומך? ומה הולך בקופנהגן בימים אלו?

שלו:

שלומי טוב, וקופנהגן מתנהלת כרגיל, וממה שיצא לי להכיר את קופנהגן עד כה זה מאוד אופייני עבורה להתנהל כרגיל

יובל:

זה נכון… מה שלום הקורונה אצלכם? איך עברו עליך החודשים האחרונים?

שלו:

הקורונה נמצאת פחות או יותר בשליטה בדנמרק. כשהמשבר התחיל חשבתי שזה לא יהיה כך, כי המספרים היו גבוהים כאן בימים הראשונים וכי אף אחד כאן לא לובש מסיכה, אבל הצעדים הכלכליים שהממשלה קיבלה כנראה הצדיקו את עצמם – החיים כאן עכשיו מאוד מאוד נורמליים.

החודשים האחרונים היו לחוצים – סיימתי תואר שני תוך כדי עבודה במשרה חלקית, ומייד אחרי ההגשה נכנסתי למשרה מלאה. ולמרות מה שהרגע אמרתי על הקורונה במישור הארצי, כמובן שבמישור האישי זה היה אחרת – היא התפרצה תוך כדי שאני עובד על התזה, בית הספר והסטודיו שבו אני עובד מן הסתם לא היו מוכנים, והיה הרבה חשש ובלבול בערך עד יוני. עכשיו מתחיל להירגע

יובל:

שמח לשמוע. ולפני שנדבר על הלימודים והעבודה, תעשה לנו רגע תקציר הפרקים הקודמים ותספר מה הביא אותך לקופנהגן ומה עשית קודם לכן

שלו מורן, ארכיפלג

שלו מורן. צילום: רוני אפרת

שלו:

תחום העבודה שלי הוא משחקי מחשב. אני כותב עליהם בערך עשור, משנת 2013 גם אוצר תערוכות משחקים, ומשנת 2014 מתפרנס כמעצב משחקים. העניין שלי בתחום התחיל כשלמדתי לתואר הראשון במדעי הרוח והאמנויות באוניברסיטת תל אביב, מצאתי את עצמי כותב את כל הסמינריונים שלי על משחקי מחשב.

כמה שנים אחר כך, כשהבנתי שזו קריירה שאני יכול ורוצה להישאר בה, הרשיתי לעצמי להוריד הילוך כדי ללמוד את זה, במקום סתם ״ליפול״ לתוך המקצוע. לא הזיק שגם ככה רציתי לחזור להיות תלמיד, וגם ככה רציתי לגור במדינה אחרת

יובל:

ולמה קופנהגן? (לא שצריך סיבה מיוחדת…)

שלו:

קופנהגן נבחרה חצי במקרה; דרך אלימינציה. בישראל עוד לא היתה תכנית תואר שני בתחום כשחיפשתי ללמוד (היום יש כזו), עלויות הלימודים בארצות הברית בלתי נסבלות, וכך יצא שניגשתי והתקבלתי לשלושה בתי ספר אירופיים: במלטה, בקלן ובקופנהגן.

מלטה נראתה כמו אי קזינו חביב שישעמם אותי אחרי סמסטר אחד, קלן נחמדה אבל גרמניה היא מקום שאני מזדמן אליו הרבה גם ככה, וקופנהגן היתה יותר מסתורית – לא ידעתי כמעט כלום עליה. אמרתי לעצמי: כמה פעמים בחיים תהיה לי הזדמנות להיות סקנדינבי?

יובל:

אני בעד. ספר קצת על בית הספר ועל תכנית הלימודים: מה זה תואר שני במשחקי מחשב?

שלו:

בית הספר נקרא KADK, הוא שייך לאקדמיה המלכותית לאמנויות של דנמרק. הכותרת היא בית ספר לאדריכלות, שימור ועיצוב, אבל בפועל הפוקוס הגדול של בית הספר הוא אדריכלות, שתופסת כמעט את כל תשומת הלב בקמפוס, והתכנית שבה למדתי נמצאת בשולי בית הספר, תחת המחלקה לעיצוב חזותי, בעליית גג חמודה ליד התכנית לעיצוב אופנה.

השיוך לעיצוב חזותי מביא אל התכנית הרבה תלמידים שמתמקדים בצדדים החזותיים של עולם המשחקים – איור, אנימציה, תלת־ממד וכדומה. מאידך, ראש התכנית הוא תאורטיקן משחקים ידוע שמתעניין בהבטים הפורמליים יותר של עיצוב משחקים, כמו חוקי המשחק, והמכניקות של משחקי מחשב, אז הלימודים נמצאים איפשהו באמצע.

בפועל מדובר בסדרה של סדנאות שרובן מסתיימות עם איזה אבטיפוס שבנינו, לבד או בקבוצות, והסמסטר האחרון מוקדש כולו לפרויקט סיום: משחק, אנימציה, או משהו מעשי אחר

יובל:

איזה סדנאות לדוגמה? מעניין אותי מה מבדיל תואר שני במשחקים ממה שלומדים בתחום בתארים ראשונים

שלו:

היו לנו סדנאות ממוקדות מקצוע, כמו סדנת תכנות או סדנת אנימציה, אבל גם סדנאות ממוקדות תוכן – כמו שבוע שבו עבדנו עם אחד המוזיאונים בעיר על משחקים שיעמיקו את חווית השיטוט במוזיאון, או סדנה שבה המטרה היתה לקחת משחק קיים ולייצר וריאציה עליו. היו גם כמה סדנאות ארוכות שבהן הפוקוס היה על עבודה בצוותים גדולים והיררכיים, מעין סימולציה של התעשיה. אני לא בטוח עד כמה זה שונה מהתואר הראשון למען האמת.

מכיוון שכמעט בכל העולם זה תחום חדש, הרבה דברים עוד משתנים. אני תוהה אם יש איזשהו מוסד שמלמד עיצוב משחקים שהסילבוס שלהם שורד יותר משלוש שנים

מכיוון שכמעט בכל העולם זה תחום חדש, הרבה דברים עוד משתנים. אני תוהה אם יש איזשהו מוסד שמלמד עיצוב משחקים שהסילבוס שלהם שורד יותר משלוש שנים. זה גם אומר שהרבה דברים מרגישים… מבולבלים, בתואר כזה. כשלמדתי מדעי הרוח בתל אביב, היה משהו הרבה יותר בטוח בתקשורת בין המוסד לתלמיד. אבל אני לא יודע אם זה לא פשוט הטבע של לימודי אמנות

יובל:

מממ… אני מניח שזה שילוב של הכל ביחד

הדבר הכי דומה לארכיפלג הוא פרשת השבוע

יובל:

בוא נתקדם לפרויקט הגמר שלך, למרות ש – ספוילר – אני לא יודע אם אפשר לקרוא לו פרויקט או גמר, אחרי שכתבת לי שאתה מעריך שייקח לך בין חמש לעשר שנים לסיים אותו

שלו:

ואל תשכח שאני עובד עליו עוד מ־2015

יובל:

אז בכלל

שלו:

מאיפה נתחיל?

יובל:

תגיד אתה

שלו:

מהחלק הכי קשה: לנסות להסביר בקצרה מה אני מנסה לעשות איתו

יובל:

קדימה

שלו:

הפרויקט נקרא ארכיפלג, והדרך הכי תמציתית שמצאתי לתאר אותו היא ״משחק הרפתקאות מעגלי״. משחקי הרפתקאות היא הגדרה רחבה שמתארת קשת רחבה של סוגי משחקי מחשב, שהמכנה המשותף שלהם הוא שהם מתמקדים בסיפור. אתה יוצא להרפתקה!

ואכן, המשחק שאני בונה הוא קודם כל סיפורי. ובניגוד למרבית הסיפורים המוכרים לנו, למבנה של ארכיפלג אין ממש התחלה־אמצע־וסוף: הוא מעגלי.

זה נשען על רעיון עיצובי פשוט – כל שלב במשחק, או פרק בסיפור אם תרצה, מעוגן בתאריך קלנדרי: הוא מופיע רק יום אחד בשנה. ויש 365 שלבים כאלה. בכל יום כשתפתח את המשחק, תגיע לשלב הספציפי הזה. ותוכל לחזור אליו באותו תאריך בשנה הבאה. אבל מתוך נקודת המוצא הזו נובעות המון השלכות לאיך שהמשחק והסיפור נפרשים

יובל:

זה השלב שבו המוח שלי מתרוצץ בכל כך הרבה כיוונים עד שאני הולך לאיבוד. זה נשמע קצת פסיכי

שלו:

זה קצת פסיכי

יובל:

ומעבר לרעיון הבסיסי: מה קורה במשחק/סיפור?

שלו:

דמות השחקן שאתה מוביל מפליגה על סירה בארכיפלג של איים קטנים. בכל יום אתה נוחת על אי אחר, מטייל בו, לומד עליו ומשוחח עם מי שגר בו. לאט לאט מתגלה גם ההיסטוריה של האיים השונים, וגם רשת הקשרים בין האיים השונים ויושביהם.

כמובן שלקח הרבה זמן להגיע לדימוי הזה, והוא כולל המון עבודה עיצובית. מה שנקרא לפחות בעולם המשחקים Narrative Design (נדמה לי שמשתמשים בשם הזה גם בהפקות קולנוע וטלויזיה)

יובל:

וסליחה על התכל׳ס, אבל מה צריך לעשות? מה המטרה? איך מתקדמים?

שלו:

הפרדיגמה ההישגית, זו שקובעת שמשחק הוא כזה שיש בו תנאי ניצחון והפסד, ומהתנאים הללו נובעת המשמעות שלו, היא אחת הפרדיגמות שאני מנסה להתנער מהן בארכיפלג. אז אין מטרה מובהקת במקרה הזה – כמו שאין מטרה לספר או להצגת תיאטרון.

משחקים מתוך סקרנות לגלות אילו עוד סודות טמונים באי הבא, או כדי ליהנות מהשיטוט והאווירה. זה לא כי אני חושב שמטרות זה רע, או תחרות זה רע, למרות שאני כן חושב שאנחנו נותנים להן יותר מדי משקל בתרבות שלנו, אלא בעיקר כי זו לא מערכת היחסים שאני מעוניין לבנות עם השחקן.

אם המשחק מעגלי, זה אומר שלא תוכל לסיים אותו, ואם לא תוכל לסיים אותו, אז כל מטרה שאתן לך רק תוביל לתסכול

אומר זאת כך: אם המשחק מעגלי, זה אומר שלא תוכל לסיים אותו, ואם לא תוכל לסיים אותו, אז כל מטרה שאתן לך רק תוביל לתסכול

יובל:

למען הסדר הטוב לא שאלתי איך מנצחים…

שלו:

אה שיט

יובל:

לא, ענית, זה בסדר. שאלתי מה המטרה, ומטרה לא חייבת להיות הפסד או ניצחון. ובטח שיש מטרה לספר או תיאטרון: לספר סיפור, ליהנות, להתרגש, להתעצבן וכן הלאה

שלו:

אז זו המטרה שלי! לספר סיפור. ולבנות מערכת יחסים עם השחקנית שהיא מאד קז׳ואלית: מכיוון שאי אפשר לסיים את הסיפור, ומכיוון שגם אי אפשר לקרוא אותו כמה שרוצים אלא רק שלב קצר אחד בכל יום, אני רוצה לבנות מעין יחסים לטווח ארוך שבהם השחקנית יודעת שתמיד אפשר לחזור, שבכל יום יחכה לה משהו קטן חדש, ולאורך תקופה ארוכה מאד. סיפור שמשתלב עם מהלך החיים, הרגל.

מבחינה פורמלית, הדבר הכי דומה לארכיפלג הוא פרשת השבוע

יובל:

או הפסוק היומי

שלו:

בדיוק. חוזר כל שנה באותו התאריך, אבל בין קריאה לקריאה אנחנו מעמיקים בו

יובל:

אז למה זה משחק? כי הוא במחשב? לא שכל כך חשובות לי ההגדרות, ובכל זאת

שלו:

גם לי לא

בלימודי הקולנוע לימדו אותי שז׳אנר הוא בסך הכל תיאום ציפיות בין קהל ויוצרים. מבחינתי אם זה נראה כמו משחק ונשמע כמו משחק אז זה משחק. או יותר חשוב: אם אני בונה אותו בכלי פיתוח של משחקי מחשב, וכדי להתפרנס ממנו אצטרך למכור אותו בחנות האפליקציות תחת הלשונית של המשחקים, אז זה משחק. ושההיסטוריונים יקבעו שזה סיפור אלקטרוני או מה שלא יבחרו.

אבל אם יש מישהו שמעוניין לקנות סיפור אלקטרוני מעגלי, אז אין בעיה אני מוכר

לענות על צורך

יובל:

תגיד משהו על הסגנון החזותי של המשחק

שלו:

הוא הגיע כדי לענות על צורך.

החזון המקורי היה משהו צבעוני ועשיר בפרטים. אבל, אין לי שום ניסיון בתחום המידול והאנימציה, והבנתי שזה בור שאני אוכל לשפוך אליו את כל מרצי וזמני ועדיין לא להגיע לקו הסיום. והיה לי מאוד חשוב לעשות את זה לבד.

גם הלימודים וגם ארכיפלג הם שלבים בניסיון שלי להתפתח כאמן עצמאי, ולא רק מעצב שעובד בהפקות מסחריות ועבור לקוחות. אז הצבתי לעצמי מגבלות שבתוכן אני יכול לייצר עולם גדול מאד ועשיר במהירות ובלי שהוא ייהפך להיות מבלבל או בלתי קריא.

גם הלימודים וגם ארכיפלג הם שלבים בניסיון שלי להתפתח כאמן עצמאי, ולא רק מעצב שעובד בהפקות מסחריות ועבור לקוחות. אז הצבתי לעצמי מגבלות שבתוכן אני יכול לייצר עולם גדול מאד ועשיר במהירות ובלי שהוא ייהפך להיות מבלבל או בלתי קריא

בחרתי בתלת־ממד כי הוא מאפשר לי לעבוד עם תאורה, עם ערפל ועם עדשת המצלמה. זה גם מאפשר לשכפל הרבה מודלים באופן שנראה אורגני. בחרתי בפלטה אפורה עם צבע אחד בולט כדי שלא אצטרך להתלבט יותר מדי על האיזון של התמונה. וזה השתלם! קיבלתי המון תגובות חיוביות על ההבט החזותי של המשחק, משהו שלכאורה נמצא הרחק מטווח היכולות שלי.

ועוד דבר חשוב שהצבעוניות עשתה: יש במשחק המון מודלים שהם רדי־מייד שלקחתי מרחבי האינטרנט. אם הייתי משאיר את הצבע שלהם זה היה נראה כמו קולאז׳. אבל עם הצבעים שלי, הם כולם שייכים לאותו עולם, וקשה לנחש אפילו מה מהם הגיע מאיזה מקור

יובל:

וואלה. אז מה עכשיו? מה התכניות למשחק? ובכלל? נשאר בקופנהגן?

שלו:

עבור המשחק, התכנית היא בישול איטי. אני כרגע מגיש אותו לתחרויות של משחקי סטודנטים ופסטיבלים, ובקרוב אגיש אותו גם לקרן הקולנוע, שנותנת מענקי פיתוח למשחקים. אחרי זה, עם או בלי מענק, אנסה להרחיב את האבטיפוס הקיים, שיש בו שבעה איים, למשחק שכבר כולל 30 איים: חודש שלם, מתוך השנה שאני מתכנן במוצר הסופי. זה ייקח לדעתי שנתיים־שלוש. אחרי זה, אם ארגיש מוכן, אנסה לצאת להפקה מלאה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בינתיים אני נשאר בקופנהגן. התחלתי לנהל את צוות עיצוב המשחקים בסטודיו קטן פה בעיר, וגם המשחק שאני עושה עבורם די מעניין – דרמת מתח היסטורית, על מלחמת העולם השניה בדנמרק. יש כאן תעשיית משחקים חביבה, לא גדולה יותר מזו שבישראל אבל עם הרכב מקצועי קצת שונה, ובלי קשר לתכניות האישיות שלי, אני מרגיש שיש עוד הרבה ללמוד מלהתערבב בסצינה המקומית

יובל:

נייס! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

שלו:

הממממ…. מכייוון שזה מגזין לכל תחומי העיצוב ולא רק משחקים, אולי הקוראים ירצו לעקוב אחרי פרויקט נסיוני אחר שלי: תיירות ספקולטיבית, פרויקט סיפורי־עיצובי שאני מריץ יחד עם מושון זר אביב

יובל:

הו! סקרנת, אבל זה כבר לפעם אחרת