כתם חול גדול ומעט רטוב מפריע לצעוד פנימה, בכניסה לגלריה מינוס אחת, ברחוב שוקן בתל אביב. החול מתכנס וזולג אל עבר חור ניקוז. כמה אניצי שלף וצמר כבשים שהסתבך עולים ממנו באופן סמלי, כמו תזכורת משטחי המדבר של הנגב. המיצב של זוודיטו יוסף סרי נעשה בהשראת חיי הנדודים של הבדואים, שכבר מזמן איבדו את חופש התנועה. היא משליכה מהם גם על שטחי המחייה הפתוחים ההולכים ומצטמצמים, על המדבר הנכבש ונעלם. העבודה הוצגה במסגרת תערוכת העשור של ביה״ס לאמנות וחברה במכללה האקדמית ספיר, שננעלה בסוף השבוע.
האמנית עצמה ממוצא אתיופי, וגם אם מבטה מופנה החוצה, אל הסביבה הפיזית של דרום הארץ ואל תרבות אחרת, קשה להתעלם מהמטען העדתי שנושאים בני דורה. בני הדור שאחרי "דור המדבר", של העולים שחוו את קשיי הקליטה הקשים ביותר, שהתבקשו להתגבר ולהבליג על תחושת זרות והדרה חברתית. המציאות המדברית שהיא מציגה מאפשרת מסע אסוציאטיבי למחוזות רחוקים. העבודה ממוקמת במכוון כהפרעה במרחב. לא ניתן להתעלם ממנה וקצת קשה להימנע מלפגוע בה.
כמו הכתם של יוסף סרי, גם ענני הבטון של סימה ששון, המרחפים בגובה נמוך מעל לרצפת הגלריה, נראים כאילו נתלשו מנוף אחר. במקום שכבת מגן הופך הבטון תחת ידיה לחומר שברירי, אוורירי כמעט. עננות נמוכה ומעיקה, במקום שמים פתוחים. ענני כבשים במדבר של מיגוניות בטון.
את הנוף העירוני מכניסות לתמונה עבודות וידאו של מורן אסרף ושל מרי קושלביץ׳, שתיהן רוויות מתח שאינו מתפענח עד תומו. אסרף עוקבת בסרטה ״דימיונה״ אחר מקומות טראומטיים-עבורה בעיר ילדותה, דימונה. היא מעניקה לה שם חיבה פרטי, מנכסת אותה לעצמה ומתבוננת בעליבות ובהזנחה סביב במבט בוגר ומפוכח, ספק חומל ספק מאשים. במקום זכרונות חמים היא מעלה תחושת חרדה וכאב.
קושלביץ׳ מתבוננת בהווה. היא מכוונת מצלמה עצבנית מחלון דירה בשיכון אל הרחוב למטה, ועוקבת אחר התנועה במעין המתנה דרוכה, מוטרדת ומתוחה. בעבודה אחרת, ״מבוך״, היא מציגה אתר בנייה בצילום מלמעלה, ומתוך ריחוק משרטטת את קווי המתאר שלו. המבוך הוא גם בית שהולך ומוקם, הוא המקום הפרטי ששמור לעתיד, או שמא העתיד הוא מבוך חסר מוצא.
לפני ארבע שנים, בצלו של מבצע עמוד ענן בגבול עזה, לא נרשמו תלמידים לשנת הלימודים הבאה במחלקה לאמנות בספיר. כתוצאה מכך השנה, דווקא בשנת העשור שלו, לא התקיימה תערוכת בוגרים, ובמקומה הוצגה תערוכת העשור בתל אביב ובאוקטובר הקרוב תוצג בגלריה של מכללת ספיר. מעטים שמים לב למה שנראה כנזק עקיף, קל ערך ביחס לאבדות קשות יותר במלחמת הקיום בדרום. אולם לבית הספר לאמנות, שמתעקש לפעול ולשרוד בשדרות, המחזור האבוד הוא נעדר-נוכח שמשפיע על השגרה, כמו צלקת שמזכירה את עצמה מדי פעם. למרות הקשיים, בנחישות מרשימה מצליחה האמנית מיכל שמיר, העומדת בראש בית הספר, להציב רמת לימודים גבוהה, עם מרצים ומורים מהשורה הראשונה, ואף לשמור על קשר בין הפריפריה והמרכז – בהצגת תערוכות והשתתפות באירועים מרכזיים כמו ״צבע טרי״.
התערוכה השקטה, הלירית, שנרקמה ממקבץ של אמניות בלבד, בוגרות וסטודנטיות ממחזורי לימודים שונים, מצליחה ללכוד את אופי המקום שממנו צמחו. ״מעניין לראות שאין דיוקן עצמי בעבודות שלהן, והמבט מופנה החוצה״, אומרת אוצרת התערוכה, ד״ר מעין אמיר. ״כאילו הן מסתכלות כל הזמן על סביבתן ויוצרות באופן עקיף את הביטוי האישי של כל אחת מהן״. ואכן, במקום דיוקן עצמי, מביאות האמניות חומרים שמשרטטים את דמותן בעקיפין, ומבטאים את נקודת ראותן הרגישה, כל אחת בדרכה.
עבודתה של סיגל קוצ׳קוביץ בנויה מברזלי יציקה וחלקי טפטפות. היא מקימה אנדרטה לעברה החקלאי ולחקלאות הגוועת סביב, בחומרי רדי-מייד גסים ושתילים שיבשו ונרמסו תחת החום והכוחות הכלכליים. סיגל שעני כובלת ועוטפת את סירי המטבח בצרור וטומנת אותם בחדר אטום – מוגנים ובלתי מושגים, מבודדים, מעוכבים. סירים מסורסים, לא שימושיים. אינם מעתירים את מזונם עוד. נדין בר נוי מציגה דיוקנאות מצילומי משפחה מוטבעים כצללית רפאים בפוליקרבונט ונייר פרגמנט עדין, ב״טופוגרפיה של מרחב מוגן יחסית״.
סרטה של זיו רומבלסקי מציג את סבה וסבתה בשדות קיבוצם. הם שהיו דור המייסדים, הפכו לאחרוני הדור. יושבים בשדה לאחר הקציר, כמו לקט, שכחה ופאה. המבט החם שהיא מפנה אליהם נענה בהשלמה בהומור הדק שלהם, בתנועה השקטה שלהם כעושים בתוך שלהם. לצידה, בהצבה חכמה, מציגה דנה הראל צדיקוב ציורי דיו גדולי מידות, הנפרסים לכל רוחב הקיר כתנועת גלים ברוח.
העבודות בתערוכה לא נבחרו על פי תמה אחידה, אך הן מקיימות ביניהן דיאלוג שמקורו בפתיחות והקשבה. הן מעלות סוגיות בוערות ונוקבות, שיוצאות מהמקום בו נעשו ונוגעות לחברה ולמציאות הישראלית כולה.