סטודיו משלך: הממד הנשי והמבט הביקורתי

יובל:

הי נטלי, מה שלומך? איך עבר עליך הקיץ של הקורונה?

נטלי:

הי יובל. אני בסדר, אני חושבת. הצלחתי לשרוד בידוד עם שני רב־חוליגנים בדירה פיצית ללא מרפסת, ״חופש״ גדול אחד במתווה זום ועדיין לשמור על שלום בית, וכולם בחיים. קטונתי מלהתלונן. והאמת שהקורונה הכניסה אותי לפוקוס במובן מסויים וחידדה כמה דברים, אז לא הכל רע. הכל מוזר אבל לאו דווקא רע. ואתה – מה שלומך?

יובל:

האמת שגם אני בסדר, מוזר זה בהחלט תואר הולם לתקופה הזו, שעוד לא נגמרה. וזה איכשהו מתקשר גם לשם התערוכה שאצרת בסטודיו משלך: מציאות באספמיה. אבל אני מניח שההחלטה על השם ועל התערוכה קרתה מזמן

נטלי:

דווקא השם של התערוכה הוא משהו שהתגבש לאחרונה ובמקביל למאורעות החודשים האחרונים. היא התגבשה תחת שם אחר ובשלב מסויים הרגיש לי שהשם הזה – מציאות באספמיה – הולם אותה יותר. ההחלטה על התערוכה קרתה עוד לפני הקורונה באמת

יובל:

מאמין לך. ספרי קצת מה קורה בתערוכה, מי מציגה בה ואיך היא קרתה

נטלי:

התערוכה היא פרי תהליך ארוך שקדם לה, עוד הרבה בטרם קיבלתי על עצמי את תפקיד האוצרות. היא תוצר של תכנית מנהיגות נשים בתרבות, שפעלה בשנים 2018-19 בחיפה, לוד וירושלים, תוך חתירה להביא להתמקצעותן של אמניות, והצמחתן כמנהיגות משפיעות ומובילות בתחום התרבות בקהילות השונות.

בתום התכנית הוצגה תערוכה שאצרו יעל מסר והדס גלזר, בגלריית בית הגפן בחיפה. השתתפו בה 26 אמניות, ממארגי החברה השונים: דתיות (יהודיות וערביות), דרוזיות, חילוניות, אמהות, נשואות, לא נשואות, וכל קונסטלציה תרבותית־חברתית שרק אפשר לחשוב עליה.

נסרין אבו בכר, אישה. בית. ירח אדום

אמירה פודי, בוקג׳ה

נטלי פסלב שטרן. צילום: רועי ויינברג

ציפי מזרחי – מייסדת סטודיו משלך, שהיתה שותפה לתכנית מנהיגות נשים בתרבות, פתחה בפני האמניות המשתתפות את הבית הישן־חדש של הסטודיו – בית הצייר בירושלים, וביקשה לאצור תערוכה מסכמת לתכנית המרגשת הזו, שבה גם יושק הקטלוג המסכם של התכנית. בזכות שידוך מוצלח (ואיני מאמינה בשידוכים, יש לציין) יצא לי להכיר את ציפי, ומשם זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה.

מרגע ההחלטה שאני הולכת לאצור את התערוכה, היה ברור שהמתווה שלה הולך להשתנות, גם בשל אילוצי הבית המיוחד שבו היא עתידה להיות מוצגת – שרחוק מאוד מלהיות קובייה לבנה, וצר מלהכיל כל כך הרבה עבודות

יובל:

לא בטוח שהבנתי: הייתה תערוכה בחיפה שהציגה את כולן, ומה קורה בתערוכה הנוכחית?

נטלי:

זה אכן יכול לבלבל אסביר. בתערוכה הנוכחית אני מציגה עשר אמניות נפלאות, שחלקן מציגות עבודות חדשות שלא הוצגו בעבר, וחלקן יצרו בהתכתבות עם החלל הייחודי עבודות בדיאלוג עם הבית, מיצבים תלויי מקום. הגלגול הזה יצר יש מאין תערוכה חדשה לגמרי, עם עבודות חדשות וקונספט שונה. אני מודה שגם לענייני מגפות עולמיות למינהן יש חלק בכך

יובל:

ועוד רגע לפני התוכן: הזכרת את הבית המיוחד של בית הצייר בירושלים. תגידי עליו כמה מילים?

נטלי:

החלל בהחלט דורש התייחסות מיוחדת, שכן מדובר בבית ערבי עם השפעות בריטיות של רוח תקופת המנדט, שקיבל טוויסט בתווך רוסי־אוקראיני של הצייר שהתגורר בו. אתה יכול לדמיין לעצמך מדרגות עץ חורקות ועתיקות, מגשרות בין הקומות השונות, עם חלונות מוקשתים ותקרת בטון מוזיאלית פוסט מודרניסטית? ואת חלל התצוגה העיקרי ורחב הידיים – מה שהיה במקור הסלון של הצייר פנחס ליטבינובסקי – ובו אח מצופה אבנים אדומות? ובמרפסת הצמודה לסלון (שמשקיפה לנופי ירושלים) ישנו חלל סאונה. שממש נשאר כמו שהיה…

יובל:

קטעים

נטלי:

כשנכנסתי לחלל בפעם הראשונה נעתקה נשמתי, כל השילובים הלא הגיוניים הללו – גם מבחינת התקופה וגם מבחינת החומרים – מישהו שם הקדים את זמנו לחלוטין ביוצרו את האקלקטיות הזו – ישר הבנתי שזו הזדמנות שלא תחזור. מיד רציתי להיות חלק מהמקום הייחודי הזה. זה הרגיש קצת כמו קפסולת זמן, הרהיטים והדברים היומיומיים של הצייר עוד עמדו במקום. כאילו הוא עתיד לחזור כל רגע

יובל:

נייס. אז איך מתקדמים? איך בחרת את האמניות ומה ביקשת מהן לעשות?

נטלי:

היתרון של הבית הקסום הוא גם החסרון הכי גדול שלו! מאוד קשה לעבוד אל תוכו. הבחירה של האמניות נבעה מתוך הדיאלוג שנוצר בין עבודותיהן לבין החלל.

התהליך האוצרותי התחיל מתרשים סכמטי שיצרתי, של חלל הבית כולו, ומתוך מחשבה שאני הולכת לעבוד אל תוך הבית באופן שיכניס את העבודות בצורה אורגנית. חלק מהייחוד של המקום הוא הנוכחות־נעדרות של בעליו הקודמים. ויחד עם זאת ישנו אתגר גדול בלתת את הבמה הראויה לעבודות המוצגות פה, ולמנוע את השתלבותן באופן שלא ייאפשר להבחין מה העבודה ומה הבית עצמו. זו כמעט סתירה בין שני הרצונות הללו.

תמר צדוק, הספרייה

יעל סרלין, ירושלים של מטה

אילת דורה ספיריה, המראה

היה לי חשוב להפעיל את החלל כולו ולאו רק איזור ספציפי, כי הסיפור מתחיל מרגע שפותחים את דלת הברזל הכבדה. ולאפשר למגוון טכניקות ומדיומים להתרחש בחלל הזה. הבחירה של האמניות נעשתה בפינצטה ומתוך הנכונות שלהן להכנס לתהליך מאתגר שמצריך פתיחות מחשבתית ואורך־רוח

יובל:

בואי תתני 2-3 דוגמאות לכמה עבודות

נטלי:

אז לדוגמה ישנה עבודת רדי־מייד וחומר על אובניים של מוריה אדר פלקסין, שנוצרה במיוחד עבור האח שבמרכז החלל של סלון הבית. מדובר ב־50 כדי קרמיקה המונחים (במפלסים שונים) על האח עצמו ומחוברים בכבלי הטענה לשקעים חשמליים בקירות הצמודים לאח. הם מוטענים על ידי המטענים בסצנה סוריאליסטית המעוררת שאלות ברבדים שונים.

לאינסטליישן הזה ישנה גם עבודה בת שנמצאת בחלל אחר של הבית ונוגעת בשאלה אחרת, כמעט כמו בניסוי חברתי שאת תוצאותיו נוכל לגלות בהמשך, ככל שהתערוכה תמשיך להיות מוצגת.

עבודה נוספת, צילום של אמירה קאסם זיאן, רעלה – פורטרט עצמי, שעוסקת ברצון להשתחרר ממוסכמות העבר אך נדמה כי לא מגיע לכדי מיצוי. הרעלה מרחפת בין בטון ורוח, ומעלה שאלות של זהות, נוגעת לא נוגעת בקרקע שמתחתיה, מובילה אותנו אל עולמה הפנימי השלם ובו הזמן המסוכסך של האמנית.

מוריה אדר פלקסין, טעונה

שולמית עציון, דופק מים

עבודה נוספת שאשמח לציין היא מיצב של האמנית שולמית עציון, שמורכב משני כלי מתכת מבריקים ועגולים הניצבים זה מעל זה במרחק מהרצפה כשהם מחוברים על ידי שלוש רגליים דקות. על הכלי העליון מוקרן וידאו, שמתאר טיפות מים שמטפטפות על אבן השרויה במים שעליה מונח פיגמנט זהב, טפטוף המים מפזר אט אט ובהתמדה את צבע הזהב המתכתי על פני המים, עד כי הם מתכסים בשכבת הזהב.

ההקרנה עשויה בהתאמה מדויקת לכלי כך שלצופה לוקח זמן להבין שמה שהוא רואה הוא הקרנת וידאו ולא מים ממשיים. כשבמקביל לטפטוף המוקרן על הכלי העליון מתרחש טפטוף ממשי של מים מתחתית הכלי העליון, המים שמקורם במנגנון נסתר, משמיעים קול טפטוף ונקווים כל העת על הכלי התחתון אך לעולם לא ממלאים אותו.

לצד אמירה, שולמית ומוריה מציגות גם נסרין אבו בכר, אילת דורה ספיריה, טל מיכאליס, יעל סרלין, אמירה פודי, תמר צדוק ולמיס שחות. זו תערוכה שחייבים לראות באופן בלתי אמצעי! שום תווך לא יחליף את התחושה של העלייה במדרגות העץ העתיקות, מראות הקירות הישנים שטומנים בחובם את ההסטוריה הן של הבית והן של המדינה, והנוף הנשקף מן הסאונה

יובל:

אותי שכנעת. את חושבת שעובר בה הממד הנשי, העובדה שרק אמניות משתתפות בה?

נטלי:

תראה, העובדה שמשתתפות בתערוכה רק אמניות כמובן טומנת בחובה איזה ממד נשי, אך הכוח של העבודות בתערוכה טמון במבט הביקורתי שלהן, בהתמודדות עם סוגיות אוניברסליות ואינדיווידואליות שעל סדר היום שמשותף לכולם, לא רק לנשים.

אמירה קאסם זיאן, הרעלה – פורטרט עצמי

יש כמובן הבט סובלימטיבי כי האמניות יוצרות מתוך פרדיגמה שמשלבת בין העיסוק באמנות לחיי היומיום, והמתיכה בין הבית לסטודיו. והן מונעות מדחף קמאי לערער את הסדר החברתי שמקדש את הדיכוטומיה שבין שני העיסוקים – הגבוה מול הפרוזאי. אך לא כל האמניות בחרו להתייחס בהכרח למקום הזה – המתח הזה שבין להיות אמנית ואישה.

ישנה לדוגמה עבודה שעוסקת בגירוש, בהגירה, או עבודה שעוסקת ב״ירושלים של מטה״ – בחללים התת קרקעיים בעיר והרבדים השונים של ירושלים המפוצלת. ועבודה שהיא דימויים שונים של רהיטים, סימני חיים יומיומיים ואובייקטים שנעתקים ונטמעים בדף באמצעות שיטת הרישום המוכרת של עיפרון על גבי נייר פרגמנט שקוף, שהיא רישום בקנה מידה גדול המורכב מחלקי רישומים המרכיבים יחד דימוי של ספרייה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כלומר יש משהו מאוד עדין בעבודות הללו, תרצה תקרא לזה ממד נשי

יובל:

מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

נטלי:

המציאות הסוראליסטית של החודשים האחרונים, כשמה של התערוכה, מראה לנו היכן מקומה של האמנות בחיינו, ואני כאוצרת רוצה לומר שאמנות, גם אם נדחקת לשוליים, תמצא את הדרך לפרוץ, כשהיא בוערת בעצמותיו של יוצרה. ואסיים בציטוט שבכלל הניע את כל התהליך הזה של מציאות באספמיה: You can cage the singer but not the song.

תבואו ותראו, זה לא רק לנשים בשום אופן

מציאות באספמיה
אוצרת: נטלי פסלב שטרן
סטודיו משלך, רח כ״ט בנובמבר 10א׳, ירושלים
משתתפות: נסרין אבו באכר, מוריה אדר פלקסין, אילת דורה ספיריה, אמירה קאסם זיאן, טל מיכאליס, יעל סרלין, שולמית עציון, אמירה פודי, תמר צדוק, למיס שחות
פרויקט משותף של סטודיו משלך, שגרירות ארצות הברית בישראל וגלריה בית הגפן
נעילה: 31.10