הפעם הראשונה
ממש בסמוך לסיום לימודי התואר השני בתולדות האמנות, ביוני 2005, התחלתי לעבוד בעיריית רעננה כרכזת אמנות באחד מהמרכזים הקהילתיים. מתוך רצון לצקת תוכן נוסף למקום, הצלחתי לשכנע את הנהלת המקום להפוך את אחד מחדרי החוגים לגלריה של תערוכות מתחלפות.
התחלתי לאצור שם תערוכות, בעיקר תערוכות יחיד של אמנים שפועלים בקהילה, ומדי פעם גם תערוכות נושא קבוצתיות של סדנת האמנים שפועלת במקום. זו אמנם הייתה ההתנסות הראשונית, אבל התערוכה שאותה אני מחשיבה כפעם הראשונה באמת, והיא מהווה עבורי נקודת מפנה, הייתה התערוכה ״רשימות סרוגות״ שאצרתי ב־2013 במרכז לאמנות עכשווית (CCA), בסיום לימודיי בתוכנית הבינלאומית לאוצרות של ה־CCA, בניהולם של סרג׳יו אדלשטיין וד״ר יעל ואן הנסן, ובליווי לאה אביר.
התערוכה – בשתתפות יעל בלבן, רעיה ברוקנטל, אורי גרשוני, איתמר יכין, גיל יפמן, איילה לנדאו, חוה פוליבודה ובל שפיר – היוותה הצעה להתבוננות בסריגה כבפעולה רישומית מצפינה. הרעיון לראות בעבודות הסרוגות טקסטים מוצפנים, נולד בעקבות קריאת ספרו של צ׳רלס דיקנס ״בין שתי ערים״.
דיקנס ייחד לסריגה מקום מרכזי בספר, כשתיאר כיצד בעת המהפכה הצרפתית (התקופה שבה מתרחשת עלילת הספר), הצפינו הנשים הסורגות בתוך הסריגים הן את רגשותיהן העמוקים ומכמירי הלב והן מסרים חורצי גורל ולא פעם אכזריים; תיאור החורג מהאופן שבו בדרך כלל נתפסת הסריגה כעיסוק חביב, לא מזיק, השייך לפעילות הפנאי והתחביב.
רותי חינסקי אמיתי. צילום: רמי זרנגר
יעל בלבן בתערוכה רשימות סרוגות. צילום: ורהפטיג ונציאן
אדית סמואל בתערוכה הסיפור שלה. צילום: אברהם חי
בל שפיר בתערוכה רשימות סרוגות. צילום: ורהפטיג ונציאן
מאז סיום לימודי האוצרות אצרתי תערוכות רבות בחללים מגוונים, ממסדיים ואלטרנטיביים כאחד. אחת התערוכות המשמעותיות הייתה התערוכה ״הסיפור שלה״ שאצרתי יחד עם ד״ר רות מרקוס ב־2016, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל – בבית האמנים ובתמיכתו. התערוכה התמקדה בעשר אמניות שפעלו בארץ בין שנות ה־ 30 לשנות ה־70 (חלקן אף יותר). הן אמנם זכו להערכה רבה בתקופת פעילותן, חלקן אף זכו בפרסים יוקרתיים, אך למרות זאת ברבות השנים נשכחו כמעט לחלוטין ואיזכורן בהיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית נותר מועט.
בין האמניות שהצגנו בתערוכה הייתה גם הציירת חנה לוי, שאת גוף עבודותיה התחלתי לחקור עוד ב־2015, ובעקבות הביקור בתערוכה של ד״ר איה לוריא, המנהלת והאוצרת של מוזיאון הרצליה, נסללה הדרך לתערוכה ״חנה לוי: הפנים שלי״, שאצרתי במוזיאון הרצליה ב־2019.
התערוכה לא רק ״גילתה״ מחדש לקהל המבקרים את לוי – שחברתה הציירת לאה ניקל כינתה אותה ״ציירת של ציירים״. בנוסף, הקבץ העבודות חשף את הטיפול האמיץ וחסר הפשרות שלה בדמות הנשית שהציף תכנים אינטימיים ומושתקים שכמעט ולא נדונו עד התערוכה ביחס ליצירתה לוי, שנודעה בעיקר כציירת נוף.
דורית פיגוביץ גודארד בתערוכה חתך בסכין מטבח, גלריה זוזו. צילום: ליאת אלבלינג
מתי אלמליח. צילום: מל
לילך מדר
התחנה האחרונה
התערוכה ״חתך בסכין מטבח״ בגלריה זוזו, שנפתחה בתחילת החודש (ותוצג עד 17.10). הנוכחות הרבה של הקולאז׳ בשנים האחרונות, חרף היותו מדיום שמזוהה עם האוונגרד המודרניסטי, משכה את תשומת ליבי כבר זמן רב. כשהגיעה ההצעה לפני מספר חודשים מתמי סואץ בעלת הגלריה, לאצור תערוכה בזוזו, הבנתי שזו הזדמנות עבורי לבחון באמצעות מספר אמנים שהקולאז׳ מהווה פרקטיקה מרכזית ביצירתם, את המשמעות והרלוונטיות של הבחירה בפעולה הקולאז׳יסטית.
שם התערוכה הוא מחווה לפטומונטאז׳ האייקוני של אמנית הדאדא הנה הוך, ״לחתוך בסכין המטבח של הדאדא את תרבות הוויימאר הדשנה האחרונה של גרמניה״, שלאחרונה מלאו 100 שנים להצגתו
זאת, בתקופה הנוכחית שבה כבר אין תוקף למושג האוונגרד שהקולאז׳ זוהה עימו, ובכל זאת אין להמעיט בחשיבותו של המדיום ובתהליכי החקר והפירוק לגורמים של מציאות מסוימת שהם ליבת הדבר, חרף החיבור מחדש. לכן גם היה חשוב לי להציג סדרות או גופי עבודות שמסמנים מהלך ולא עבודות בודדות, ולהתמקד במספר מועט יחסית של אמנים.
שם התערוכה, ולא בכדי, הוא מחווה לפטומונטאז׳ האייקוני של אמנית הדאדא הנה הוך, ״לחתוך בסכין המטבח של הדאדא את תרבות הוויימאר הדשנה האחרונה של גרמניה״, שלאחרונה מלאו 100 שנים להצגתו ביריד הדאדא הראשון שנערך בברלין ב־1920. בתערוכה משתתפים מתי אלמליח, דינה גולדשטיין, ראומה זוהר חיות, שי זילברמן, איילת השחר כהן, לילך מדר, דורית פיגוביץ גודארד, רחל פרומקין, מירית צ׳רוינסקי, נעמה רונה.
איילת השחר הכהן
ראומה זוהר חיות
נעמה רונה
מכל מלמדיי השכלתי
יש לא מעט תערוכות שהרשימו אותי לאורך השנים ונחרתו בזיכרון, אך מקור רב השראה עבורי הוא דווקא מאמרה של האוצרת נעמי אביב ז״ל, ״האפשרות הפואטית של האוצרות״. זהו טקסט מכונן בעיני המהווה אידיאל אוצרותי לשאוף אליו, שאני שבה וקוראת אותו.
תערוכת החלומות
אלו לא ממש חלומות אלא יותר שאיפות. מאחר והתשתית האקדמית שלי היא במהותה אינטר־דיסציפלינרית, ובנוסף לתואר שני בתולדות האמנות היא מורכבת גם מלימודי ארץ ישראל, לימודי ביולוגיה חלקיים ולאחרונה גם לימודי תרבות, הייתי שמחה לו הייתה נופלת בחלקי הזדמנות לאצור תערוכה רחבת היקף שמטפלת בנושא של אפי־גנטיקה.
זהו תחום מחקר חדש יחסית בגנטיקה, בן מספר עשורים, שחוקר את ההורשה שמתרחשת על ידי שינויים פלסטיים ודינמיים מבלי שה־DNA, הצופן הגנטי, משתנה. יש לשינויים אלו השפעה רבה בכל הקשור להעברה הבין־דורית, להתנהגויות אנושיות ולמרקם החיים החברתיים והתרבותיים. מעניין אותי לבחון זאת בהקשר לאמנות.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
שאיפה אחרת וצנועה יותר היא להמשיך לחקור ולהציג גופי עבודות של אמניות ואמנים נשכחים, שעשייתם האמנותית שונה מהסיפור המוכר וההגמוני של תולדות האמנות הישראלית.
התחנה הבאה
באמצע נובמבר תפתח בגלריה לאמנות בגבעת חיים איחוד תערוכה זוגית של ורדי בוברוב וטליה ימיני, המטפלת במושג פילוג, שחנוש מורג ואני אוצרות יחדיו.
רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן
The post מגלים אוצרות // רותי חינסקי אמיתי appeared first on מגזין פורטפוליו.
