טניה כהן־עוזיאלי: רואה את התמונה הגדולה

בדרך שהיא עושה חמש פעמים בשבוע לפחות, מביתה בירושלים למוזיאון תל אביב ובחזרה, טניה כהן־עוזיאלי עוברת ליד כיכר פריז ומעון ראש הממשלה. מראות המחאה שהולכת ומקצינה מלווים אותה בדרכה. ״אני גרה ליד בלפור, וכשהסתכלתי על מה שקורה שם בשבועות האחרונים, התחלתי לחשוב על מה שקורה כאן, במוזיאון. מקום שבעצמו משמש לא פעם רקע – הרחבה שלו מארחת הפגנות ומחאות.

״נזכרתי בעבודה ׳דמוקרטיות׳ של ארתור ז׳מייבסקי, שראיתי בטייט לפני כמה שנים, ואמרתי לדורון (רבינא, האוצר הראשי של המוזיאון), בוא נעשה את זה. חייבים לתת הד במוזיאון לתהליכים ולהלכי הרוח שמתרחשים בחוץ״.

העבודה ״דמוקרטיות״ כוללת 35 קטעי סרטים שמתעדים הפגנות ממקומות שונים בעולם. הסרטים צולמו בזמן אמת – בתל אביב, ברמאללה, בירושלים, בבילעין, בוורשה, בברלין, בבלפסט, בקררה, במדריד, בבריסל ועוד. יחד הם חולפים על המסך במשך יותר מארבע שעות (הקצר שבהם בן 4 דקות והארוך ביותר בן 21 דקות).

״המאבק על דמותה של הדמוקרטיה, והראייה איך מתמודדות דמוקרטיות בעולם עם משברים, היא סופר רלבנטית. וכשנכנסים לתוך המיצב הזה קורה משהו״, אומרת כהן־עוזיאלי. ״המוזיאון יודע להיות גם הקרביים של החברה וגם המראה של החברה, וזה לא דבר פשוט״, היא מחדדת.

צילומים באדיבות מוזיאון תל אביב

ארתור ז׳מייבסקי, דמוקרטיות

תור בכניסה למוזיאון בתקופת הקורונה

כשנכנסה לתפקיד מנכ״לית מוזיאון תל אביב, לפני פחות משנתיים, כהן־עוזיאלי דחקה את מלאכת האוצרות למקום שני, לטובת ההתמקדות בניהול. אבל גם אם אפשר להוציא אותה מהאוצרות, אי אפשר באמת להוציא את האוצרות מהראש שלה.

״אני חושבת שמי שלא עסק בעבודת השטח במוזיאון לא יכול להיות מנהל מוזיאון. אי אפשר לנהל מוזיאון רק מהבט האדמיניסטרציה. רק מי שבא מצד התוכן יכול להיות אדמיניסטרטור טוב במוסד כזה״.

אני חושבת שמי שלא עסק בעבודת השטח במוזיאון לא יכול להיות מנהל מוזיאון. אי אפשר לנהל מוזיאון רק מהבט האדמיניסטרציה. רק מי שבא מצד התוכן יכול להיות אדמיניסטרטור טוב במוסד כזה

זו ככל הנראה גם הסיבה שהתעקשה על פתיחת המוזיאון, גם תחת מגבלות קשות, ברגע שהדבר התאפשר. היא גם עמדה על כך שייפתחו תערוכות חדשות, ישראליות ובין־לאומיות. לצד ״דמוקרטיות״ של ז׳מייבסקי הפולני נפתחה בתחילת החודש תערוכת היחיד של טגיסט יוסף רון, זוכת פרס שיף לשנה זו.

את לא חוששת שרגישות־יתר לתוכן עלולה להקשות על קבלת החלטות קרות וענייניות?

״אי אפשר לעשות רק פרוגרמה ותקציב. כמנהלת מוזיאון אני צריכה לראות את התמונה הגדולה, את התמהיל בכללותו. וזוהי אוצרות ברמה אחרת מעבודת השטח.

״אני מאוד רגישה לאדריכלות – אולי גם בגלל המעורבות שהייתה לי במוזיאון ישראל בפרויקט החידוש – הסתכלות על הנרטיב, על התצוגה. אני חושבת על המרחב כמוסד אחד הוליסטי. וגם כשאני חוזרת לרצפה, לתערוכות, תמיד אפשר למצוא סיפור שמקשר בין הדברים, אם אנחנו מצליחים ליצור תוכנית קוהרנטית – אלה החיבורים היפים שמוזיאון יודע לעשות״.

עוגן ורלבנטיות לקהל

כהן־עוזיאלי היא אישה נמרצת ותכליתית, מאירת פנים וישירה בדבריה ומעשיה. היא נולדה וגדלה ברומא אך את ילדיה גידלה בירושלים. היא מגיעה לכס המנכ״לית באמצע שנות החמישים לחייה, אחרי קריירה מרשימה כאוצרת בכירה במוזיאון ישראל, ממש כמו קודמתה, סוזן לנדאו. בתפקידה האחרון שם כיהנה כראש שירותי האוצרות במוזיאון.

במסגרת החזון שהציגה לוועדת האיתור שמינתה אותה למנכ״לית, היו צעדי פיתוח שכללו הגדלת היקף גיוס הכספים והתרומות ופנייה לקהלים חדשים. בשנתה הראשונה בתפקיד התמקדה בלימוד המקום וגיבוש עבודת צוות – עם ראשי אגודות הידידים ועם סגל האוצרות, החינוך, האירועים ושאר האגפים במוזיאון – להובלת תהליכי שינוי שתכננה. בשנתה השנייה היא נאלצת להתמודד עם מציאות חדשה וקשה.

אפשר לומר שבמשך שנה הכנת את עצמך ואת המוזיאון, ואז, בדיוק לקראת מימוש התוכניות הכל נקלע לקיפאון. סטנד סטיל.

״ממש כך. אבל אחרי ההלם הראשוני למדנו את המצב. אני עובדת בין ניגודים מאוד חדים – קר וחם, און אנד אוף – מצד אחד הכול השתנה, אבל מצד שני המוזיאון שימר משהו מהמהות הטבעית והאינהרנטית שלו. דווקא לאור המשבר אני רואה שהמוזיאון נמצא בתפקיד של עוגן ורלבנטיות לקהל בתקופה הקשה הזו. המוזיאון הוא מקום רפלקסיבי: הוא מציע מפלט אבל גם משקף את האירועים ומציע מבט אחר״.

וללא תנאים המיוחדים שנוצרו לא היינו מודעים לזה?

״היינו פועלים באותה מידה, ואולי יותר. אבל אולי הייתי פחות עירנית לראות איזה קטליזטור המוזיאון ועל איזה צרכים הוא עונה״, היא מהרהרת.

האם התערוכה היא מטאפורה של המצב הנהנתני של החברה בזמננו? החטא ועונשו? יש רבים שמאמינים שהקורונה היא סוג של עונש לאנושות היהירה. פתאום יש הזדמנות להסתכל על הדברים מזווית קצת אחרת

״אם מדובר בקטליזטור של אסקפיזם – כמו במקרה של התערוכה של ג׳ף קונס, שבעיניי היא מאוד משמעותית בתולדות המוזיאון. אני רואה ילדות בנות 15 שבאות ומצטלמות בזוויות מחמיאות של סלפי עם הכלב הכתום של קונס״.

ולא יודעות בכלל שזו יצירת אמנות יקרה ושנויה במחלוקת…

״נכון. ומצד שני קונס הוא גם אמן ייצוגי – הוא אמן בולט וחשוב. האם התערוכה היא מטאפורה של המצב הנהנתני של החברה בזמננו? החטא ועונשו? יש רבים שמאמינים שהקורונה היא סוג של עונש לאנושות היהירה. פתאום יש הזדמנות להסתכל על הדברים מזווית קצת אחרת״.

אני מכירה אנשים שהולכים למוזיאונים רק בנסיעות לחו״ל. הקיץ הזה הם באו למוזיאון תל אביב. זה קהל אחר מבחינתך?

״כשפתחנו אחרי הסגר הייתה התלהבות גדולה של הקהל. היו תורים בחוץ ובפנים. אני שמחה לראות קהל חדש, אבל זה לא שאני משנה את תוכנית העבודה שלי״.

גם לא במטרה להיות עוד יותר נגישה, עוד יותר פופלרית?

״קודם כל כן! אני רוצה להיות פופולרית ונגישה יותר לקהל רחב. אבל לא על חשבון איכות. תמהיל היא מילה חשובה, שאין לה מקבילה בהרבה שפות ודווקא בעברית היא מאוד קולעת.

״התמהיל בא לידי ביטוי במוזיאון תל אביב בהרבה רמות, ומעניין עוד איך יתפתח. קודם כל המוזיאון מציג תערוכות, והן צריכות לייצג אמנות מודרנית ועכשווית, וגם אמנות ישראלית. יש לנו אחריות לייצג גם את האמנות הישראלית לדורותיה – לאורך היסטוריה של 100 שנה – ולייצג את יחסי הגומלין של האמנות הישראלית עם האמנות הבין־לאומית.

״ואז יש לראות איך הסיפור הזה מקיים קשרי גומלין עם העולם שבחוץ – עם עונות השנה, עם החברה והעיר. זו המשמעות של תמהיל. ומה שהיה בתמהיל לפני הקורונה ומה שנשאר כשפתחנו אחרי הקורונה – קיבל משמעות חדשה, נוצרה רלבנטיות אחרת״.

רלבנטיות מפתיעה אפילו.

״בהחלט. ויליאם קנטרידג׳, שהפך פתאום לכל־כך אקטואלי – עם תהלוכת החולים והדאנס מקאבר (מחול המוות) שכאילו מדבר על מגיפת הדבר, על אפידמיה היסטורית, ונפגש במציאות של הקורונה. או התערוכה ׳אם בלילה חורפי עוברת אורח׳ – שהפכה לכל־כך משמעותית בעקבות מחאות השחורים בארצות הברית ובעולם. לא יכולנו לדעת את זה כשפתחנו את התערוכה – לפני הקורונה״.

טגיסט יוסף רון, מתוך הנייר הלבן שחור מבפנים במוזיאון תל אביב. צילום: אלעד שריג

אם בלילה חורפי עוברת אורח. צילום: אלעד שריג

״זה היופי של אמנות – תערוכה חורפית שהייתה מינורית הפכה למשמעותית. ולעומתה התערוכה שתוכננה לקיץ פר־אקסלנס – תערוכה של אלכסנדר קלדר, עם צבעוניות עשירה בעבודות גואש ומוביילים, נדחתה. אולי בחורף השמש של קלדר תחמם את הלב.

״וחשוב לזכור שמוזיאון לא עוסק רק בתערוכות. יש בו חלקים חשובים אחרים כמו חוגי לימוד, קונצרטים, פסטיבלים ומופעים, ולכל אחד מהם יש קהלים משלו. כמוסד תרבות רב תכליתי – בניגוד למוסדות העוסקים רק בפונקציה אחת, כמו אולמות תיאטרון או מוזיקה – המוזיאון יכול להציע תפקודים מגוונים וגמישים יותר״.

את חושבת שלמוזיאון יש תפקיד יותר חשוב כאומניבוס לעומת אולמות שהפונקציה שלהם יחידה?

״כן בהחלט, ויש לנו יתרון של עבודה אלטרנטיבית. אני מאוד מתגאה בכך, שלמרות שמדובר במוסד ׳כבד׳, עם שני בניינים, הרבה מחלקות ואילוצים, אנחנו קצת כמו העיר תל אביב – גמישים וצעירים בחשיבה״.

המקום הדמוקרטי שבו נשמעים כל הקולות

תפיסת התפקיד החברתי של המוזיאון, שכהן־עוזיאלי מובילה, הביאה ליוזמות מקוריות ומוצלחות בתקופת הקורונה. אחת מאלה הייתה כניסתם של צלמים למוזיאון הסגור, שהניבה גופי עבודה ייחודיים, שמצד אחד תיעדו את המצב ומצד שני הפיקו ממנו אמנות חדשה, שמהדהדת את תחושת הקיפאון.

פרויקט נוסף היה ״דרך מרפסת״, הקרנות של עבודות וידאו ארט מאוסף המוזיאון במרחב הציבורי במקומות שונים בעיר. מחווה מעניינת שבה המוזיאון הצליח לצאת מבין הכתלים ולשלוח זרועות אל תושבי העיר.

איפה הקשיים? מה מדיר שינה מעינייך?

״הקשיים מרובים. האנשים קודם כל. הצמצומים הנדרשים והתקציב כמובן. תקציב מוזיאון תל אביב מורכב בכלליות מ־40% תמיכה של העירייה, 30% הכנסות עצמיות ו־30% תרומות. כעת – אחרי חודשי הסגר וגם עם הפתיחה בקיץ תחת מגבלות, כמובן שההכנסות מכרטיסים ירדו באופן חד״.

וגם התרומות? ההכנסות ירדו בכ־60%?

״משהו כזה. המוזיאון התברך בתורמים ישראלים מאוד פעילים, ויחד עם זאת, עוד לפני הקורונה הקשר עם התורמים מארצות הברית התרופף, מכל מיני סיבות היסטוריות. וזו הייתה העבודה העיקרית שלי יחד עם עירית רפפורט, ראש אגודת הידידים, לאורך השנה שעברה״.

עכשיו לבקש תרומות זה קצת כמו להעיר את המתים?

״לגמרי. אם את שואלת מה מדיר שינה מעיניי, זו אי־היכולת לגייס תרומות. יש לנו עירייה מדהימה, שנותנת גב ונותנת הרגשה וידיעה שהמוזיאון הוא מוסד חשוב. אנחנו ההד למה שהעיריה רוצה לעשות, וגם שם יש קושי – יש כל כך הרבה גופים שזקוקים לסיוע. ויש איתותי מצוקה. אבל עדיין לא מוותרים״.

הסגירה של מרכז מאירהוף, זה לא ויתור?

״חשוב לומר: זה תהליך שהיה כבר לפני כן. החזרנו את המבנה לעירייה בשלב שבו נדרשנו להשקעה לא פרופורציונית – הוא הגיע למצב שכבר לא בטיחותי להשתמש בו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״נכון שגם הקורונה כפתה עלינו להפסיק את הפעילות. וההפסקה נתנה לנו הזדמנות לחשוב מחדש מה יתאים לעשות בתוך המוזיאון. כרגע יש ארבע סדנאות פעילות וזיהיתי בתוך המחילות של המוזיאון עוד לפחות עשרה חללים שאפשר ׳ללכלכך בהם את הידיים׳ – ונפעיל אותם ברגע שיתאפשר מבחינת מגבלות משרד הבריאות״.

הילה לולו לין בפרויקט ההקרנה דרך מרפסת. צילום: גיא יחיאלי

בן הגרי בפרויקט דרך מרפסת. צילום: גיא יחיאלי

״יותר מזה, כל מה שניתן לעשות בלי לפגוע באמנות אני רוצה להכניס לתוך הגלריות. למשל רישום: למה לא יכנסו כיתות הלימוד לתוך המוזיאון? זה מכניס חיים נוספים, גם לקהל המבקרים״.

יש בארץ שני מוזיאונים משמעותיים – מוזיאון ישראל הוא האקרופוליס. מורם מעם גם מבחינת המיקום על ההר וההיקף האנציקלופדי. ומוזיאון תל אביב הוא האגורה – כיכר העיר, המקום הדמוקרטי שבו נשמעים כל הקולות

עכשיו לקראת סגר נוסף, כהן־עוזיאלי לוקחת אוויר ופועלת להארכת התערוכות שאמורות להינעל באוקטובר, על מנת לאפשר לאחרוני הצופים להגיע אליהן. בינתיים המוזיאון נערך לעונת תערוכות חדשה.

כשתנועת הנוסעים בעולם כל כך דלה, יש תנועה של עבודות אמנות?

״יש כל הזמן. את הארגזים האחרונים לתערוכה של קלדר קיבלנו מקוריאה, והם עברו פה בידוד. התערוכה מתוכננת להיפתח בינואר. עוד תערוכה שאמורה להיפתח, של האמנית החשובה אנט מסאז׳ה – הכל יגיע מצרפת. הבעיה היחידה היא שהאמנית אמורה לבוא ולהציב את העבודות, וכעת בספק אם היא תסכים לבוא, בגלל חששות הקורונה״.

את מתמודדת עם הרבה יותר ממה שציפית כשנכנסת לתפקיד. ובכל זאת, אופטימית?

״כשזימנו אותי לוועדת האיתור (לקראת המינוי למנכ״לית) ביקשו ממני להציג חזון ב־13 שקופיות. גם כשאני חוזרת לאותן מחשבות שהצגתי אז, אני רואה אותה תפיסת עולם.

״אני חושבת שמרתק לראות איך DNA של מוסד מתגבש. כל מנהל מניח שכבה ומותיר חותם. מוטי עומר בדרכו היה חלוץ בהרבה מובנים, עם הפנייה לעולם. הוא עשה את המעבר מכלכלה רזה לכלכלת שפע ומעבר מהמאה ה־20 לשנות האלפיים. סוזן לנדאו חיזקה את החזון של אמנות עכשווית. אני באה מארכאולוגיה: אני משווה את המוזיאון לאגורה – כיכר העיר בתרבות העתיקה.

״יש בארץ שני מוזיאונים משמעותיים – מוזיאון ישראל הוא ׳סופר פארטס׳ (בלטינית ׳מעל הכל׳) באיזשהו מקום אני משווה אותו לאקרופוליס. הוא המקדש השלישי לתפיסתו של בוריס שץ. מורם מעם גם מבחינת המיקום שלו על ההר, וההיקף האנציקלופדי. הוא מספר תולדות והיסטוריה.

״ומוזיאון תל אביב הוא האגורה, המקום הדמוקרטי שבו נשמעים כל הקולות. הוא איפה שהכול קורה – ליד השוק ליד העירייה ליד בית המשפט ליד החנויות. זו המטאפורה הוויזואלית שאיתה באתי מירושלים״.

את רואה אותם כשני קצוות או כשני עוגנים?

״יחסי הגומלין בין המוזיאונים מאוד חשובים, כשני מוקדים בארץ קטנה. יש להם תפקידים דומים אבל גם שונים. זה מעניין ואפשר לראות גם איך תערוכות נקראות כשהן מוצגות במקומות שונים.

״לדוגמה ׳השעון׳ של כריסטיאן מרקליי: סוזן (לנדאו) רכשה אותו למוזיאון ישראל. שם הוא הוצג בהקשר של זמן נצחי, ההיסטוריה והעבר והעתיד. לעומת זאת, כשאותה העבודה הוצגה פה, במוזיאון תל אביב, אפשר היה להרגיש איך הזמן רץ, השעון מתקתק, בקצב של תל אביב. כך גם בתפקיד שלי – למקום יש את האנרגיה שלו ואת הקצב שהוא דורש, והאינטראקציה שלו״.

ורדי כהנא, פרויקט צילום במוזיאון הסגור בתקופת הקורונה

סלפי עם קונס, צילומי קהל במוזיאון תל אביב

The post טניה כהן־עוזיאלי: רואה את התמונה הגדולה appeared first on מגזין פורטפוליו.